אמנית בגלריה - אודליה אלחנני, אורית ברתיני שביט וטיגיסט יוסף רון
מוזמנים למפגש בלתי פורמלי, פתוח וספונטני עם אודליה אלחנני, אורית ברתיני שביט וטיגיסט יוסף רון
יום שבת, 2 בנובמבר 2024 // 11:00-14:00
אודליה אלחנני
אביה של אודליה היה איש משפחה מסור. מקצועו היה הנדסת רכב. החל מגיל 60, אחת לשנה ביום הולדתו, היה נוהג להצטלם ליד רכבו כשברקע מבנה 'רוטרי הנדסה' ברחוב הסדנא 16 חולון. את הצילומים פיתח ובצד האחורי היה כותב את התאריך 28 במאי. התשובה לסיבה שנהג לקיים באדיקות ובגאווה את הריטואל ההומוריסטי, האישי והרגיש הזה דווקא ליד רכבו וליד מבנה 'רוטרי הנדסה', נשארה בלתי מפוענחת. המיצב 'יום הולדת שמח אבא' הוא מסע בלשות המלווה בחלום כמעט ילדי להתקרב למהותו של אבא אהוב. כל השנים מאז מותו, שמרה אודליה את חפציו האישיים שתמיד היו בקרבתו: תיק עור עם ידית, תכניות עבודה, כפפות עור, שעון יד, טלפון נייד, מכשיר MP3 וצילומי יום ההולדת. אביזרים אלו מתפקדים כאטריבוטים - סימנים חזותיים מזוהים המספרים את דמותו. המיצב הוא שיר אהבה לאבא, שיר על אהבה ושארות, הדהוד למה שהיה פעם ועודו פועם.
אורית ברתיני שביט
במיצב ״המשוטטת״, ברתיני שביט מעמיקה את מחקרה הפילוסופי/פסיכולוגי על אור, חיים ומוות. ברתיני שביט קושרת במיצב את מחקרה זה לחוויית חיים מתמשכת, בה האמנות התוותה את הקשרים במשפחתה. בה בעת, נקשרת התמטיקה של אור, חיים ומוות, וכן של האמנות, לעיסוקה המקצועי של האמנית כפסיכותרפיסטית המתמחה בהתמודדות עם מצבי אובדן ואבל ברוח הבודהיזם.
״המשוטטת״ הוא פרק המשך בפרויקט שהחל בתערוכתה "רקוויאם למנצח" (גלריה אינדי, 2022) בה התמקדה במבט ובפרשנות על נסיבות הקיום המשפחתי "מאחורי הקלעים" של הקריירה המוסיקלית של האב – מנצח בעל שם בין לאומי, גארי ברתיני, (1927 – 2005) – שהמוסיקה עמדה במרכז חייו, ולעתים קרובות פעל הרחק ממשפחתו שהתגוררה בישראל. המיצג ״המשוטטת״ כולל סרט שהציגה ברתיני שביט בתערוכה זו.
את הפרק הנוכחי של הפרוייקט, המיצב "המשוטטת", מקדישה ברתיני שביט למסע במרחב הפריזאי בו התגוררו הוריה, ולדירתם ברובע השביעי שנראית כיום בדיוק כפי שנראתה בחייהם, כמו קפאה בזמן ברגע מות אביה. השוטטות בין עבר להווה במרחב החיים התרבותי של אביה, נשענת על מגוון כלי העבודה שברשותה, הן האמנותיים והן הפסיכולוגיים והפילוסופיים: "זרם תודעה פתוח ומצלמה", כהגדרתה.
ברתיני שביט בונה מיצב קולאז'י/אסמבלאז'י המתפרש על שני קירות ומתפצל לשני מצבי תודעה מקבילים: הקיר האחד מוקדש לשוטטות באזורי נפש המתהדהדים באטמוספרות העירוניות, בציוני דרך לאורך מסלול הכולל את הקונסרבטוריון בו למד אביה, תערוכות אמנות, וכן ה Cité internationale des arts בו שהתה האוצרת רותי חינסקי, ואף היא מקור השראה למיצב.
"עבורי", אומרת ברתיני שביט, "האמנות, היום יום, הקשרים המשפחתיים והעבודה הם מצע לתהליך מתמשך לשחרור רוחות הרפאים שלי." נעה בין זמנים ומרחבים, דרך שוטטות במרחבי מעבר ומצבי חלום, היא עוסקת בהיעדר.
טגיסט יוסף רון עם רותי, 2024, פחם על נייר
טגיסט יוסף רון רושמת בפחם סצנות מצולמות של המשפחה ושל אביה. הרישום הוא העמקה וחיפוש אחר האינטימיות עם דמותו של אבא. וכך היא כותבת עליו:
"אנייהו טרקן היה אדם ידוע ומוערך בקהילה שלנו. הוא הציל חיים רבים והשפיע על חייהם של רבים אחרים. אנשים סמכו עליו שיקבל את ההחלטות הנכונות עבורם. הוא הנחה באומץ רב יחידים, משפחות וקבוצות גדולות של אנשים. אנייהו טרקן היה איש מבריק עם זיכרון פנומנלי לאירועים היסטוריים, סיפורים, חידות ואינספור פתגמים שידע לספר בקול עמוק ובשפה עשירה וריתק את כולם. אנייהו טרקן היה איש נאה, גבוה ואציל. תמיד שמר על מראה מכובד, נקי ומסודר. כשדיבר, גם כשרק בירך, נוכחותו המרשימה ותנועות גופו וידיו שהקרינו אצילות, גרמו לכל הסובבים אותו להתמלא ביראת כבוד והערצה.
אנייהו טרקן היה אבי הגיבור. אני ועשרת אחיי קראנו לו 'יאיאהודה'.
יאיאהודה היה עמוד תווך שתמיד היה שם בשבילי, עקבי ובטוח. בטחונו באמונתו ובדרכו החדיר בי ביטחון רב. הייתה לו תחושה של מטרה, משמעות וודאות שגרמו לי להאמין שהחיים שלנו הם בעלי משמעות. קיבלתי ולמדתי מיאיאהודה כל כך הרבה שלא חשבתי שזו בעיה שלא קיבלתי ממנו ביטויי חיבה או אהבה. כפי שהסביר אחד מאחיי, הוא שייך לזמן ולמקום אחר שבו ביטויי חיבה נחשבים לחולשה. יאיאהודה לא אמר שהוא אוהב, הוא הראה שהוא אוהב. הרגשתי שהוא שייך לסוג גבוה יותר של קיום או תנועה גדולים יותר מצרכי הארציים והרגשיים. בסביבתו הרגשתי שהזמן והמרחב מתנהגים אחרת. בנוכחותו זמני נעצר, חללים התרחבו ומרחקים התקצרו.
בחודשים האחרונים לחייו הכל התהפך. בגיל 90 יאיאהודה נחלש, סבל מאוד והיה זקוק לי ולאחיי. יותר מכל היה נראה לי שהוא צריך חיבה, חיבוק וקרבה. הייתי לצידו אבל לא יכולתי להביע רגשות שיקלו עליו ולו במעט את סבלו הגדול או יעסיקו אותו בשיחות כנות ומנחמות שיעזרו לו לעבור את הימים הריקים של חוסר הפעילות. היה לי חשש אמיתי שלעבור את הגבול יקלקל איזה איזון חשוב שהוא שמר עליו כל חיי.
העזתי לערער על האיזון השביר הזה רק פעם אחת, שבועיים לפני מותו. נתתי לו נשיקה זריזה וחיבוק."
* 'יאיאהודה' - אבי האהוב באמהרית.
הכניסה חופשית
הגלריה פתוחה בימי שלישי 10:00-16:00 / ימי שישי-שבת 10:00-14:00
רחוב גשר העץ 46 - פארק תעשיות עמק חפר
טלפון: 054-4278951