אלטרנטיב ניישן
גלריה זוּזוּ מארחת את קבוצת אמני נוּלוֹבָּז, חלל שיתופי לאמנות
אלטרנטיב ניישן
מציגים: אמני חברי גלריה נולובז
עדי ארגוב / מירב בן לולו / גיורא ברגל / סיון גרוס / אדוה דרורי / רקפת וינר עומר / רענן חרל"פ / אבי לוין / חגי לוריא / קרין מנדלוביץ / תמר סימון, ירמי עדני / אליסף קובנר / אלינה רום כהן / שוני ריבנאי
אוצרת: רותם ריטוב
03.08.2019 - 21.09.2019
אלטרנטיב ניישן
גלריה זוזו מארחת את קבוצת אמני גלריה נולובז - גלריה שיתופית לאמנות.
(מה זה נולובז? - תשובת בונוס בסוף הטקסט)
מציגים: עדי ארגוב, מירב בן לולו, גיורא ברגל, סיוון גרוס, אדווה דרורי, רקפת וינר עומר, רענן חרל"פ, אבי לוין, חגי לוריא, קרין מנדלוביץ,תמר סימון, ירמי עדני, אליסף קובנר, אלינה רום כהן, שוני ריבנאי
מִקְרִיּוּת היא דבר מופלא, יש בה סוד. חבויה בה התגלמות של דבר מה שניתן ללמוד ממנו. לאחר סימון רצף של מקרים, המחקר יוכיח בדיעבד, כי יש באסופת המקרים הצבעה על תופעה או מהלך מאפיין לתקופה בה התרחשו. בחודש ספטמבר 2019 יחגגו שתי הגלריות (זוּזוּ ונוּלוֹבָּז) שנתיים של פעילות שהחלה במקביל ובמקריות גמורה באותו החודש - ספטמבר 2017. יוזמת הקמת שתי הגלריות משתייכת לתנופת הופעת החללים האלטרנטיביים שהוקמו ברחבי ישראל בשנות ה-2000 (ברבור, אלפרד, חנינא, האגף, זומו המוזיאון הנודד, ליברמן 8, אידריס ועוד ועוד...) וזאת במקביל לסגירתם ודעיכתם של חללי התצוגה הקנונים / הגלריים / המסחריים / ידועי השם (ג'ולי מ., קונטמפוררי ביי גלוקונדה, פלורנטין 45, מוזיאון רמת גן, ועוד). תופעה מקומית זו היא חלק מתהליך גלובלי של הופעת יוזמות אלטרנטיביות, המתחזקת בעשורים האחרונים.
הצגת סיפורה הייחודי של גלריה נוּלוֹבָּז בתערוכה אלטרנטיב ניישן, היא מחווה לעולם הגלריות השיתופיות (קוֹאוֹפֶּרָטִיביות) ולחללי התצוגה האלטרנטיביים. נוּלוֹבָּז היא גלריה שיתופית בשכונת פלורנטין בתל אביב, עמותה ללא מטרות רווח, המופעלת בהתנדבות ע"י אמנים החולקים במשותף בנטל התפעול כמו גם בחדוות המימוש. קוֹאוֹפֶּרָטִיב הוא איגוד המוגדר על פי ברית הקואופרטיבים הבינלאומית כ"התאגדות עצמאית של בני אדם, הבוחרים לקדם את צורכיהם ושאיפותיהם הכלכליים, החברתיים, והתרבותיים באמצעות בעלות משותפת על מערכת עסקית המנוהלת באופן דמוקרטי. ארגונים אלו מבוססים על ערכים של עזרה הדדית, אחריות הדדית, דמוקרטיה, שוויון וסולידריות. מסורת הקואופרטיבים מקדמת ערכים של כנות, פתיחות, אחריות חברתית ודאגה לאחר.
מתוך הצהרת הכוונות של נולובז: "אנו, קבוצת האמנים, התאגדנו מתוך רצון ליצור מקום המאפשר חופש פעולה ומרחב לעשייה אמנותית עצמאית ומקורית. אנחנו מקדמים יצירת שיח אמנותי פורה ומעמיק השואף להתרחב ובכך להיות שותפים פעילים בהתרחשויות בגלריה, בקהילה ובסביבה הגיאוגרפית שלה, בשיח עולם האמנות ובהקשרים תרבותיים רחבים יותר."
באופן כללי, התנדבות קהילתית בשלב חיים בלתי פנוי אינה אופיינית. להקמת והפעלת גלריה נדרשת פניות משמעותית של זמן עבודה, אנרגיה ליזום ופוקוס כלפי דבר נוסף שבניהול היום יום. לרוב, גלריות שיתופיות מוקמות ע"י אמנים הנמצאים בשלב חיים פנוי, בו מירב האנרגיות מופנות לבניית עתיד מקצועי. זוהי תקופת הטרום-מגה-מולטי מחויבויות (משפחה, זוגיות, ילדים, עבודה, גלריה מסחרית וכו...). באופן יוצא מהכלל, גלריה נוּלוֹבָּז הוקמה ע"י אמנים שנמצאים בשלב החיים המאופיין בפניות מוגבלת: רובם אמנים מוכרים, השתייכו או עדיין שייכים לגלריה מסחרית, בעלי משפחה, מרצים באקדמיות…
ההשתייכות לגלריה שיתופית מחזירה לידי האמנים את העצמאות לענות על שאלות האמנות הגדולות: מהי אמנות? מהו ערכה? האם ערכה כלכלי? רוחני? קהילתי? האם יכול אמן להפוך את היוצרות ולהציע מהי אמנות ראויה? לקבוע בעצמו את התשובות לשאלות אלו? הופעת הגלריות השיתופיות בשנים האחרונות השפיעה על שדה האמנות, יצרה מוקדי כוח חדשים ושינתה תפיסות מסחריות בקרב אספנים וגלריסטים.
עבור אמני הקבוצה, נוּלוֹבָּז היא בית. נוּלוֹבָּז היא חופש יצירה ופעולה. היא השתייכות למקום מאפשר, מקום לעשות בו ניסיונות וטעויות, השתייכות לקהילה. נוּלוֹבָּז היא המשפחה והחברים המחבקים, אלו המעודדים לצאת להרפתקאות, להיות המוזר, השונה, הבלתי מובן, הן כחבר קבוצה והן כאמן אורח. שנים של תקשורת עם גלריסטים, סוחרי אמנות, אוצרים מתפלמסים, יוצרות שחיקה ואז מתעורר איזה געגוע לעשייה אמנותית משוחררת משיקולים מסחריים: האם יאהבו את זה, האם יקנו את זה, האם אני מרצה את סוחר האמנות או האספן שלי.
לאחר ביקורי סטודיו אצל אמני הקבוצה התגלה הצפוי כי כל ניסיון לחבר תמטית בין גופי העבודות של החברים, יהיה מאולץ ובלתי נאמן לעשייתם האמנותית (הרי התקבצותם יחדיו נבעה מתוך חזון ערכי ולא מתוך עניין בנושאים או ז'אנרים אמנותיים משותפים). נוכחות עקבית אצל רבים מאמני הקבוצה, של התעסקות בטראומה ומשברים המתבטאת בתחושה חזקה של "על סף התפרקות", הובילה את הקו האוצרותי: העבודות בתערוכה מאופיינות חזותית/נושאית בשפה שניתן לתארה כשבורה או כמקולקלת. קופסאות האור של יירמי עדני בנויות מחללי מגורים במצבי קריסה; בעבודותיו של אבי לוין מתוארת חוויית כליה, קיום עלוב, תלוש וגרוטסקי; אלינה רום כהן יוצרת בעבודותיה עולם חסר יציבות, לא שתיל, המבטא הוויה המורכבת מתחושות של זרות והגירה. בעבודות אחרות השפה השבורה מתבטאת באופן חזותי: במיצב שברי העץ של רענן חרל"פ, המושגים "פירוק", "צירוף" ו"משך" מתאחדים ומרכיבים סיטואציה של התנגשות בין זרימה, כאוס ושבר קיים; בציוריו האבסטרקטיים מכין שוני ריבנאי "אבני יסוד" שמתפרקות, מתחברות ומשנות את מהותן על פי תדר שנותן סדר בדברים.
אופן תיפעולן ומאפייניהן של זוּזוּ ונוּלוֹבָּז שונים בתכלית, אך החזון והרעיון שלמענם הוקמו דומים: הפעלת מרחב אלטרנטיבי לקידום אמנות ותרבות עכשווית המתפקד כמעבדה פעילה למימוש והעמקת עשייה אמנותית, משוחרר מאינטרסים כלכליים, פוליטיים או ממסדיים. כל זאת במטרה לעודד ולחזק עשייה אמנותית שיש בה מן החקרנות והנסיינות. מרחב התצוגה משמש גם כמקור הזדמנויות לחיבור קהילות מקומיות עם עולם האמנות, הן בפלורנטין והן בעמק חפר.
מִקְרִיּוּת היא דבר מופלא.
במקביל לתערוכה "אלטרנטיב ניישן", וללא תיאום בין הגלריות או האוצרות, תיפתח במהלך אוגוסט 2019 בבית האמנים בתל אביב, התערוכה "הקולקטיביסטים - דיוקן קבוצתי" המוקדשת לשדה הגלריות השיתופיות הישראלי העכשווי, באוצרותה של אורלי הופמן, בה יציגו אמני הגלריות השיתופיות.
נ.ב.
יש לציין כי לאחרונה הצטרפו חברים חדשים לקבוצה אך אינם מציגים בתערוכה: עמי רביב, שאהד זועבי וענבר הורקני. ויש לציין גם את רמי צלקה, (שאינו חבר קבוצה) המתעד כפרילנס את הפתיחות בנוּלוֹבָּז.
↶
נולובז = זבולון
אודות האמנים:
עדי ארגוב / עוסקת ברישום, ציור ומיצב
תפקידה בגלריה: ועדת תוכן; ועדת שיווק; יח"צ; אדמיניסטרציה
עיקר עשייתה של ארגוב הוא רישום ותרגומו למדיומים נוספים, בעיקר לציור ולהצבה. בשילוב בין אלמנטים מופשטים לבין פיגורטיביים/נרטיביים/סימבוליים נוצר כתב חזותי המייצג מצבי רוח, סיטואציות אנושיות והגיגים, השוהים בנקודת זמן "לימבואית": בין התגבשות להתפרקות, בין סדר לתוהו. נקודת המוצא היא הקו. במהלך תהליך הרישום מופיע "ניצוץ של הסתברות״, תחילתו של מתח מורגש, הנובע מהמפגש בין הקווים, מיקומם, מסלולם ועוביים. מיצוי הנוסחאות הצורניות מתורגם לציורים על מצעים שונים (בד, עץ, נייר,קיר) ובמגוון חומרים (עפרונות, טושים, צבעי אלכוהול, שמן, מים, אקריליק וספריי).
ארגוב הצטרפה לנוּלוֹבָּז בשלב גיבוש הקבוצה והיא אחת מהחברות המייסדות. מהלך שהחל כהתנסות סקרנית הפך לדרך חיים. השייכות גרמה לה לכתוב על אמנות, לשינוי דרכי חשיבה, להיפתח להכרויות אמנותיות חדשות ולקיים שייכות פעילה לקהילת האמנים והגלריות גם דרך הפריזמה של עשייה שיתופית וקידום פעילות של יוצרים בשדה האמנות העכשווית.
גיורא ברגל / אמן רב תחומי
תפקידו בגלריה: ועד מנהל; ועדת תוכן; בירוקרטיה אל מול רשויות; צוות טכני ותחזוקת גלריה
ברגל מבטא ומשקף בעבודותיו תגובות למציאות מורכבת וכאוטית, ולחוויות חיים לאחר שאלו עברו תהליכי עיבוד והפנמה במוח ובנפש. בעבודותיו נוכחים מתחים וקונפליקטים בין מהויות סותרות וכוחות מנוגדים המתקיימים בעולמנו: היפה והכעור, הנשגב והבזוי, הטהור והשפל, הבריא והחולה, המשגשג והנובל, הנדיב והקמוץ, האוורירי והדחוס, הבונה וההורס, החומל והאכזר, הרציני והמטופש, המהותי והטפל, הקומי והטרגי, האין סופי והסופי… מצבים, התרחשויות ומצבי תודעה בעבודותיו, מהווים ביטוי לחוויות קיום ולמציאות יום יומית אישית.
ב2017 יזם גיורא ברגל את קבוצת נוּלוֹבָּז כשפנה לקבוצת אמנים חברים\מכרים שאוהב ומעריך מתוך תחושה בוערת ורצון לממש חזון של יצירת פלטפורמה הוגנת, שוויונית, פתוחה ואמיצה שתאפשר לאמנים חברי הקבוצה ולאמנים אורחים להציג באופן חופשי, מכבד ובעיקר בלתי תלוי בגורמים ובמוסדות אמנות הפועלים ומונעים במקרים רבים מתוך אינטרס כלכלי, פוליטי פנים-אמנותי ומטעמים ושיקולים זרים. "לאחר שנתיים של פעילות מגוונת, בהן התגבשה קבוצת אמנים מקסימים במישור האנושי, ומוכשרים ומעניינים במישור המקצועי, ולאחר שעברנו כבר כברת דרך משמעותית גם במישור הבירוקראטי והלוגיסטי, אני גאה ושמח ביוזמה שהפכה מחלום למציאות וחש סיפוק רב מההצלחה והשגשוג של המקום".
מירב בן לולו / צלמת
תפקידה בגלריה: תחזוקת חשבון אינסטגרם; צילום ושיווק
מירב בן לולו היא אמנית וצלמת דוקומנטרית. הצילומים בתערוכה הם חלק מפרויקט הדוקו "מאחורי הקלעים" (2011 עד 2017) שנוצר במקביל ובמהלך מסגרת עבודתה כצלמת אופנה המתעדת תצוגות אופנה ושבועות אופנה של מיטב בתי האופנה בארץ ובעולם. בפרוייקט "מאחורי הקלעים" מקיימת בן לולו דיאלוג דו כיווני עם עולם האופנה: היא מתעדת באופן רהוט שברירי רגעים מאחורי הקלעים ומאפשרת שיח אישי נוקב ומפשיט עם המצולם. בעבודתה ניגלה עולם אחר, שונה אבל דומה, מוחצן, אבל כמו ממתיק סוד. בעבודותיה אסתטיקה החושפת את "היפה האחר" ומנסה להגדירו מחדש. בן לולו הצטרפה לקבוצה בתחילת 2019.
סיון גרוס / אמנית רב תחומית ועובדת סוציאלית
תפקידה בגלריה: מזכירה בחופשת לידה
בעבודתה האמנותית מתמודדת גרוס עם סוגיות חברתיות ישראליות, תוך הדגשת ביטויין והופעתן ביחס שבין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. עבודותיה, גם התלת מימדיות, נעשות בשפת הקולז' והאסמבלז'. העבודה "איקאה ישראל שלי" מורכבת מצילומים שנאספו בעזרת הפצת קול קורא בקבוצות הוואטסאפ האישיות של גרוס, בהן ביקשה מאנשים לצלם פריטי איקאה בביתם. צילומים נוספים נאספו מאתרי יד שנייה בהם פורסמו פריטי איקאה. גרוס עוקבת בעבודתה אחרי משמעותו של החפץ הגנרי וכיצד הוא מקבל נפח אישי בבתים של משפחות שונות.
גרוס הצטרפה לנוּלוֹבָּז מרגע שנהגתה ע"י גיורא ברגל ונענתה להצעה בשמחה, מתוך רצון לקיים שיח פורה ועשייה שאינה למטרת רווח אלא במטרה לקיים דיון פתוח על סוגיות מעניינות מתחום האמנות והחברה. "החברות בגלריה מספקת תחושת שייכות שאינה אופיינית לתחום האמנות הפלסטית, בה הקיום הסוליסטי הוא המקובל".
אדוה דרורי / אמנית רב תחומית
תפקידה בגלריה: מזכירות ואיוש משמרות; ועדת תוכן
כלי הביטוי האמנותיים של דרורי שייכים לתחומי ה"עמלנות הנשית": תפירה, ליבוד, רקמה, סריגה, יצירת בגדים ובובות, כמו גם אפיה ובישול, דרכם היא עוסקת בסוגיות פסיכולוגיות וחברתיות של מגדר, ישראליות, זהות וזיכרון. דרורי מעצבת סביבות התרחשות גדושות פרטים, וחולקת עם הצופה חוויה אינטנסיבית שהיא בו-בזמן אישית, חברתית ולאומית. במיצב "מיתה" חוזרת דרורי אל חווית הלינה המשותפת בבית הילדים בקיבוץ שריד בו גדלה. "מגיל שבועיים חלקתי את לילותיי והרבה יותר מכך, בחדר משותף. השינה המשותפת במרחב ציבורי עיצבה את חיי ואת נפשי. המיטה, היוותה את מנת חלקי, מרחבי האינטימי ביותר, ובזמן ששימשה אובייקט אינטימי ופרטי היא הייתה מוצבת בחלל משותף חשוף לחדירת עוברי אורח, קולות ורעשים. בעבודה 'מיתה' מתקיים המתח שבין האישי ביותר לפרוץ ביותר ולהשלכותיהם על חיי. המיטה ממיתה את האינטימיות, או אולי מייצרת אינטימיות קולקטיבית ובכך מחבלת בהתגבשות ובהתממשות האינדיבידואל. מי היא המיטה הזאת? מהי המיתה הזאת? הצגת המיצב כחלק מתערוכת חברי נוּלוֹבָּז מחזקת את משמעותו. אני חלק מגלריה שיתופית, אינדיבידואליסטית שבחרה מתוך חזון אישי לפעול לטובת והגשמת הייחודי שבי ובכל אמן ואמנית בקבוצה ובחברה".
דרורי הצטרפה לקבוצה בדצמבר 2017 בהזמנתה של רקפת וינר עומר. "הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי. להיות חלק מגלריה ליברלית המנוהלת על ידי קבוצת אמנים ולא על ידי אוצר אחד עם אג'נדה מסויימת, או בעל גלריה עם מניעים כלכליים... הרעיון קסם לי מאוד, ומוכיח את עצמו עד היום. יש עניינים, לא פשוט, מאתגר, אבל גם מאוד מפרה ומזיז קדימה".
רקפת וינר עומר / ציירת
תפקידה בגלריה: ועד מנהל; ועדת תוכן
באופן כללי, ניתן לאמר, שוינר עומר היא אמנית פוסט פמיניסטית/רב-תחומית עם זיקה לתכנים פסיכואנליטיים, העוסקת בשפה ובהקשרה לגוף. עיסוקה המרכזי הוא "ציור רע״ Bad Painting, ומיצבי ציור. תימות עבודותיה נוגעות בתכנים ביוגרפים ועולה מהן לעיתים תחושת בדידות, תשוקה, מאבק להישמע, להיות מובנת, ולתקשר. וינר עומר מציגה בתערוכה ציורי שמן ודיו על בד, בהם גם שימוש בפיסות עור מודבקות ותפורות ובדוגמיות ריפוד.
"שינויים במפת הגלריות המקומית גרמו לי לחפש מענה בגלריה שיתופית. כשהגלריה הרביעית שייצגה אותי הודיעה שהיא נסגרת הגעתי למסקנה שהזמן הבשיל לחפש גלריה שיתופית בה אפשר לעבוד תוך שליטה טובה יותר בתוכניות העתידיות האישיות. כשגיורא פנה אלי היתה זו התפרצות לדלת פתוחה. נוּלוֹבָּז מאפשרת איחוד כוחות של אמנים פעילים המחויבים הן לעבודת הסטודיו העצמאית, הפרועה, הכאוטית, חסרת ההתחשבות בשוק או בממסד (שהיא קריטית עבורי), והן לשיתוף הפעולה עם חברים אמתיים בשונה מהחברים הדמיוניים בציורי".
רענן חרל”פ / פסל
תפקידו בגלריה: גזבר; צוות טכני ותחזוקת גלריה
המיצב המותאם למקום (site specific) "מפולת" עשוי שברי העץ, נבנה במרחב הצבה יוצא דופן: "פינה". בחירת המיקום הספציפי מאפשר מפגש חומרי ורעיוני בין מושגים ניגודיים המגדירים ומאפיינים מרחב, תחושה וקומפוזיציה. חרל"פ מאחד לכדי אמירה אחת מושגים של "פירוק", "צירוף" ו"משך" בכדי לבנות סיטואציה של התנגשות בין זרימה, כאוס ושבר קיים. עניינו של חרל"פ מתבטא בטיפול בחומר הגולמי ובצורת הצבתו.
חרל"פ הצטרף לנוּלוֹבָּז בשלב הפגישות המקדימות בהן נוסחו והתגבשו הקבוצה והפורמט בה תפעל, לכדי פעילות אמנותית בה יוכלו החברים לקבל ביטוי הן כפרטים והן כחלק מהקבוצה.
אבי לוין / מצלם, מצייר ועוד
תפקידו בגלריה: צילום ושיווק
למרות שנושאי עבודותיו שאובים מהעולם האמיתי ומסביבת חיי היום יום,במפגשי הדימויים נוצר משהו לא כל כך הגיוני וישנה נוכחות ברורה של חוויית כליה. "ההוויה הכל-כך ישראלית של לחיות עד הסוף, (כי מי יודע מתי תיפול כאן פצצה ותגמור על הכל), מעין חיים כמו למרגלות הר געש שפולט" מתאר לוין, "לעיתים העבודות מזכירות תיאטרון אבסורד מהזן החנוך לויני. "דמויות פוסט-שואתיות או פוסט-טראומטיות במרחב קיום עלוב, תלוש וגרוטסקי, מתעקשות לקחת קרעי חיים ולתפור מהם קיום. ובניגוד לכל היגיון, לחגוג את הקיום הזה״.
לוין הצטרף לנוּלוֹבָּז ב2018, מתוך רצון לחבור לגלריה שיתופית וליצור במשותף עם עוד אנשים. "עשיית האמנות יכולה להיות אקט בודד למדי. גלריה שיתופית נותנת תחושת שייכות בתוך עולם האמנות, וגם אולי תמריץ לעשייה" מציין לוין.
חגי לוריא / צייר ופילוסוף
תפקידו בגלריה: ועדת תוכן
עבודותיו בתערוכה שייכות לסדרת ציורים בהם משולב טקסט, שנעשו מתוך התנסות להתעמת עם "נושא". ללוריא דיון אמנותי מתמשך על הציור: המופשט אל מול הנושאי - ה״דימוי״ (המשפט והמילה), ו״הדימוי הפיגורטיבי״ בפרט. בעבודה Space, The final frontier מצוטט משפט מתוך הסדרה ״מסע בין כוכבים״. מעבר לחיוך הנוסטלגי שהמשפט מעלה, יש בו אמירה המתייחסת לציור, הנשאלת ונוכחת בתשתית המחשבתית שבציור: היכן הציור מתקיים? והאם ציור הוא אובייקט? דוגמא לשאלות אלו ניתן למצוא בפעולת צמצום השוליים של המצוייר במרחב המצע (הפורמט), כלומר, הציור אינו נמתח על כל שטחו של המצע אלא מתקיים בגבולות עצמאיים, וזאת בשונה מציורים המתקיימים בתוך מסגרת חיצונית תוחמת שתמיד תמצא בשולי המצע.
לוריא הצטרף לנוּלוֹבָּז במהלך שנתה השניה מתוך הזדהות עם הרעיונות והעקרונות שגלריה שיתופית מייצגת: האפשרות להציג ללא תלות באיכות ובכמות האמן עם עולם האמנות, ובתור חלופה לאופן בו עולם האמנות מתנהל.
קרין מנדלוביץ / אמנית רב תחומית
תפקידה בגלריה: ועד מנהל; ועדת תוכן; עורכת דף פייסבוק ואינסטגראם; ועדת שיווק; יח"צ; הודעות לעיתונות; דיוור
העבודה "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק" החלה כמיצג חי בחלל חדר המדרגות בפתיחת התערוכה. במהלך הפתיחה בנתה מנדלוביץ את הציטוט של הפילוסוף האוסטרי לודויג ויטקנשטיין, מאותיות גדולות, מורכבות משילוב בין אבנים קטנות שנאספו בסביבת גלריה זוּזוּ , לבין מיני חפצים ביתיים אישיים קטנים השייכים לה. בעבודותיה, מתעסקת מנדלוביץ ב"דברים שהם בין הנושאים או התחומים, הדברים שאודותיהם אי אפשר להגיד כלום, שנשארים ברמת החוויה והם לא מילוליים. העניין ביום יומי, ביחסים, בחפצים, באמנות שנמצאת בלחיות את החיים. ברקע של אלו, יש את השאיפה לחלץ משמעות מהסיזיפיות והשיגרתיות מתוך הפעולה עצמה".
מנדלוביץ היא מקבוצת המייסדים של נוּלוֹבָּז. הצטרפה אל הקבוצה מתוך חיפוש אחר שותפים לדרך ולעשייה אמנותית ומתוך עניין להיות חלק מקבוצה ולמצוא בית לאמנות.
תמר סימון / רישום
תפקידה בגלריה: תמיכה כללית
רישומי הדיוקנאות המוצגים בתערוכה צוירו מתוך התבוננות בתצלומי סיטואציות יומיומיות בסביבה ביתית. הצילומים צולמו במכשיר נייד במהלך שיחות אינטימיות בין סימון לאימה ומבחר הדימויים המופיעים ברישומים נבחרו באופן אקראי. החיבור המלאכותי בין דיוקנאות עצמיים לרישומים, בידודם מסביבתם המקורית, ואופן הצבת הרישומים בתערוכה, כל אלו מעלים שאלות על יחסים בין אמא לבת; על קרבה וניכור; על הכרות מחודשת.
הפנים והמבט נמצאים במרכז העבודות. דבריו של הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס (Levinas Emmanuel) מהדהדות בהן: "דבר-מה שמסתתר בפנים בהיותן חשופות, פגיעות, עירום ועריה, ניתנות למבט אך לעולם אינן מוכלות בו בשלמותן" (חגי כנען, פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס, הקיבוץ המאוחד 2008).
סימון הצטרפה לנוּלוֹבָּז בסוף 2018 מתוך מטרה להיות חלק מקבוצה שפועלת יחד, חולקת חלל משותף, יוצרת תכנים עצמאיים ומקיימת את עצמה.
ירמי עדני / אמן רב תחומי
תפקידו בגלריה: צוות טכני ותחזוקת גלריה
עדני מכנה את קופסאות האור שלו כ"נקודות אור". בקופסאות מתוארים חללי מגורים במצבי קריסה, תלויים על בלימה, אירועים שקפאו ובהם פוטנציאל המקפל בתוכו שבר המכונן עצמו לקראת הבאות: הנורא מכל עוד לפניך ואולי הטוב ביותר גם. לעיתים עדני שותל חפץ מן המוכן לתוך הקופסא, מערער על קנה מידה קוהרנטי בתוך חלל הקופסא, וזאת בכדי ליצור ריחוק מן הביוגרפי ולהצביע על הנאה ומשחק, ועל היות החללים דמיוניים ואוטונומיים. השאיפה היא לעורר אצל הצופה התבוננות ממושכת, לגרום לו להכיל את העבודה בעיניים, לשכוח את הגוף ולהתמקד בראייה, דבר שהוביל לבחירת קנה המידה הקטן, המקטי. בתערוכה מציג עדני מקבץ של קופסאות אור כמיצב מרחבי.
עדני הצטרף לקבוצה החל מהתערוכה הקבוצתית הראשונה ("תשובה לבעיה"), אחרון המצטרפים לגרעין המייסדים. השייכות לקבוצה עבור עדני היא שייכות לשותפים לגורל "אני עוד מנסה ללמוד איך עובדים יחד (קשה לי) אבל אני אדם נדיב וזה יסתדר (בדיעבד)".
אליסף קובנר / בעיקר צייר
תפקידו בגלריה: מיתוג, עיצוב גרפי ושילוט; צוות טכני ותחזוקת גלריה
נופים הם לפעמים געגועים. ציורי הנופים המוצגים בתערוכה משקפים תמונה של הוויה פנימית במקום דמיוני. געגוע למקום מושלם ובו שלוות טבע. לפעמים הציור הוא ניכוס זיכרון ששייך למישהו אחר, דימוי שנלקחו מתוך אוסף צילומים בחשבון אינסטגרם מזדמן, כמו בעבודה "ויסטה מספר 10", בה הנוף צוייר בעקבות צילום של בחורה רוכבת על אופניים בקוסטה בראווה. "משהו בנוף הזה מעורר בי תחושת געגוע לטבע, ומתעוררת תחושה של פמיליאריות נוסטלגית אישית". לפעמים הציור נובע מתוך זיכרון של מישהו אחר שהופיע בציור של מישהו אחר, כמו בעבודה "מכמורת (The island that is silent now)", שצוירה בעקבות זיכרון מציור משנות ה-50 של אביו, ליאון קובנר, המתאר את חוף הים עם המפרץ במכמורת, שם התגורר.
קובנר הצטרף לקבוצה בזמן התהוותה והוא מי שעיצב את הלוגו ואת סמל הכוכב שלה. הסמל מאזכר שושנת רוחות עתיקה ומסמל את חזון העמותה: חיפוש הכיוון המשותף להתפרצות אנרגיה של יצירה. קובנר מעצב את רוב ההזמנות של התערוכות. "השייכות לקבוצה מאפשרת לי לתרום את חלקי כאמן, כאוצר וכמעצב".
אלינה רום כהן / אמנית רב תחומית
תפקידה בגלריה: צוות טכני ותחזוקת גלריה
עבודת הוידאו "חומר בלתי שתיל" צולמה בשכונת דייגים על שפת הים, בית ילדותה של רום כהן. זוהי שכונת בתי עץ בני מאה-וחמישים שנה, מגובבים זה על גבי זה לאורך שלושה רחובות המובילים אל הים. על קירות הבתים מודבקות סירות, פה ושם תלויות רשתות דייגים: הדיִיג הוא כבר לא מה שהיה, וחלק מהדייגים כבר לא יוצאים לדוג ולכן הדביקו את הסירה לקירות בתיהם. רום כהן חוזרת אל סביבת ילדותה אחרי 30 שנים בישראל ויוצרת עבודה חשופה ואישית על עולמה של מהגרת (אם כי מעוררת הזדהות ותחושות היכרות עבור כל מי שחווה נדודים והגירה) ובו תחושות של זרות ,זיכרונות ילדות, עולם חסר יציבות מעצם טבעו, לא שתיל. רום כהן מייצרת עולם-חלום שאליו נכנס הצופה-המבקר.
רום כהן הצטרפה לנוּלוֹבָּז "מההתחלה, מאז שגיורא הגה את הרעיון", והיא מהחברות המייסדות. "קשה לי לתפוס ולתאר את המשמעות של להיות שייכת לגלריה שיתופית. אולי זו עוד אשליה במבוך המראות הזה של עולם האמנות. אשליה לשייכות, למקום. הכל מחכה למשהו... לא ברור מה הוא".
שוני ריבנאי / לפני שהציור השתלט על הכל בשנים האחרונות, היה יוצר רב תחומי
תפקידו בגלריה: ועדת ביקורת; ועדת תוכן
"מרתקים אותי החיים. התדר שנותן סדר בדברים. מפליאים אותי צילומי הטלסקופים, הגלקסיות, הערפיליות, המליוני שנות אור, שנראים כצילומי המיקרוסקופ של בקטריות, וירוסים, תאים ומיטוכונדריות. הכל נראה אותו דבר, גם מה שנראה כקצוות וגם כל מה שביניהם. המשיכה והדחיה שבין החלקיקים, ההשפעה וההשראה, ההתייחסות והארגון. בעבודתי אני מכין אבני יסוד שמתפרקות, מתחברות ומשנות את מהותן. אני עוסק באמנות קונספטואלית בטכניקות רבות. בשנים האחרונות אני מתמקד בציור: אבסטרקט קונספטואלי. אני עובד מתוך דיאלוג עם הבד או הנייר, על הגבול בין הדעת, להיסח הדעת. אני מתלהב מהפרקטליות של הסדר העולמי. אני רוצה לגדול בשדה של ״המשונה״: unusual, incomprehensible, diverse שם אני מוצא את סימני הדרך". ריבנאי מציג בתערוכה ציורים אבסטרקטים בצבעי אקריליק.
ריבנאי הצטרף לנוּלוֹבָּז מעט אחרי היווסדה. החבירה לקבוצה קסמה לשוני ממקומות שונים. "אמן זקוק לקבוצות התייחסות: חברים, משפחה, קולגות, רזידנסי... גם לעבודה וגם לחיים כיוצר".