הבובות של קרולה
הבובות של קרולה
אילה טל / לילך מרקמן / אלינור סאם / קרולה פדלוביץ' / אולף קונמן / נעמה שוחט / מרב שין בן-אלון
אוצרת: רותם ריטוב
17.07.21 - 04.06.21
הבובות של קרולה
בתערוכה הבובות של קרולה מוצגות עבודות אמנות שבסיפור הרקע שלהן מתקיימת התנגשות בין זהויות, מקומות וזמנים. השכבות הרבות בכל סיפור מתערבבות ומתנגשות: זמן, מקום, מוצא, דת, לאום, מסורות, מנהגים, מלחמות, טראומות, זיכרונות ועוד ועוד... מעשה האמנות הוא יצירת תגובה חזותית לסיפור - יציקת מחשבה חדשה שבמקביל לפרימתו מוסיפה שכבות רעיוניות נוספות. גם אם הסיפור האישי לא הוכנס במהלך התהליך היצירתי באופן ישיר, הוא יצוץ, יתחבא בין הדימויים, הקווים והתיאוריות.
רעיון התערוכה התחיל בקרולה, אותה מצאה רותם ריטוב באחד משיטוטייה הדיגיטאליים בפלטפורמה האינטרנטית הגרמנית איבייקלייננצייגן ebay-kleinanzeigen,[1] שם היא צדה אובייקטים מעניינים מתוך סקרנות לגלות ולחוות מקומות נסתרים בברלין: רחובות, בניינים, חדרי מדרגות, כמו גם אנשים. באחד הימים קפץ לעיניה הפוסט "למסירה שתי בובות מיניאטוריות" ובתמונה לצד המודעה דמויותיהן של הבובות העשויות בד לֶבֶד: חייל וחיילת במדי צבא בסגנון לבוש המאופיין למחצית המאה ה-20, ממדינה מזרח-אירופאית כלשהיא. מקריות גילוי הסיפור על קרולה פדלוביץ' האמנית שיצרה את הבובות, הקשר היהודי שלה, הקשר הגרמני, מלחמת העולם השנייה, התגלגלות הבובות לגרמניה, היוו את מקור ההשראה הרעיוני-אוצרותי של התערוכה.
בתערוכה מציגים 7 אמנים, ביניהם מוצגות 26 בובות מיניאטוריות של קרולה פדלוביץ' שנוצרו בין השנים 1940-1970.
אילה טל מציגה כ80 רישומים מתוך הפרויקט "1018 ימים" שנוצר בהשראת סיפור חייה של סבתה חסידת אומות העולם מריה הלנה פרידלנדר וסבה הטיפוגרף עטור הפרסים הנרי פרידלנד.
לילך מרקמן מאגדת שלושה דורות במיצב "הכי טוב זה להתעלם". המזון וההזנה מחברים בין סיפוריהם.
העבודה 'איש גדול מאוד' של אלינור סאם היא פרוייקט מתמשך שנולד מתוך מחקר והתעמקות אל תוך ההיסטוריה המשפחתית השזורה בהיסטוריה הגרמנית, מלחמות העולם, המשטר הנאצי, וכהונת רב-סבה של אלינור כראש העיר של ברלין בשנות השלושים.
בגוף עבודותיו של אולף קונמן גלומה התנגשות הזהויות של סיפור חייו על רקע ההיסטוריה והיחסים המורכבים של גרמניה וישראל. עבודתו האמנותית היא מחקר ביוגרפי וציורי, פנימה ואחורה, הן כלפי משמעותה של מורכבות זהותו האישית, והן כלפי שאלות ציוריות.
נעמה שוחט מציגה את סרטה 'שלושה דברים שהלכו לאיבוד', סרט דוקומנטרי-אמנותי אודות חייו ויצירתו הספרותית של סבה יצחק בר-משה. הסרט בנוי משלושה פרקים, כאשר כל פרק מייצג אובדן אחר בחייו של יצחק בר-משה. הסרט 'שלושה דברים שהלכו לאיבוד' זכה במקום שני בתחרות הסרטים הקצרים של פסטיבל ״אפוס״ 2021, וקיבל ציון לשבח בתחרות הסרטים הקצרים של פסטיבל הקולנוע ירושלים, 2020.
מרב שין בן-אלון מציגה בהצבה תלוית מקום את 'חמש רגליים', נובלה גראפית-ביוגרפית אודות גילוי סוד משפחתי מטלטל הנחשף עם מות אביה. השימוש בביוגרפיה, שיבושה במכוון, אי חשיפת כל פרטי הסיפור והגשתו בחלקים מקוטעים, מאלצת את הקורא להשלים את הפער החסר. את הפעולה שבה הקורא מאבד את הוודאות, מה נכון ומה לא, ואינו משוכנע שהבין מה קרה, מרב מכנה 'אַ-יוּר' על משקל הפוך מ'אִיוּר': יצירה בה מתקיימת חבלה במקום הארה בהבנת הפרטים המסופרים על ידי הדגשת מערכות הנתקים.
הסיפור האישי של כל אחד ואחת מאיתנו מצטרף אל כלל הסיפורים שנכתבו לפנינו, ממשיך אותם ומשפיע על כל אלו שייכתבו אחרינו. אנחנו פרק מתוך סיפור חייהם של הקרובים לנו, והם פרק מתוך סיפור חיינו. אנחנו הפרקים הגלויים ולעיתים הנסתרים במקבץ הסיפורים הרחב, חובק העולם והזמן. אמנם סיפורים מחברים בין מקומות, אנשים והיסטוריה, אך כל סיפור הוא אישי, אינדיבידואלי, ייחודי, חד-פעמי, בונה את זהותנו הפרטית כמו גם את זו הלוקאלית. תמונת המסגרת הנכפית עלינו מלמעלה בדמות המדינה, הממשל והחברה, מהווה חלק מהסיפור האישי, ומחברת אותו לאוגדן הרחב של כלל סיפורי תקופתינו.
[1] פלטפורמה אינטרנטית גרמנית למסירה/החלפה/מכירה של כל דבר שהוא.
אילה טל
1018 ימים - סיפור משפחתי אמיתי, רישומים,
מובייל ופסל עשויים חומרי רדי מייד, 2016-2021
הפרוייקט '1018 ימים' נוצר בהשראת סיפור חיי סבתה וסבה של אילה טל: חסידת אומות העולם מריה הלנה פרידלנדר, והטיפוגרף עטור הפרסים הנרי פרידלנד. במחווה איורית/רישומית גדושת דימויים מן הטבע, מתייחסת אילה לירושה שהשאירו אחריהם: אהבת החיים, האדם, הטבע והיצירה. גן המשחקים בילדותה של אילה היה גינת הבר גדושת העצים והצמחים שסבתה מריה טיפחה במוצא עילית. שם למדה להקשיב ולאהוב את הצמחים, האדמה והחיות. יחד הן גידלו דורות של ארנבים, שרקנים ותרנגולות, טיפלו בכנפי ציפורים שבורות והאכילו בפיפטה גוזלים שנפלו מהקן.
הדימויים בעבודות שאובים מהעולם הטבע המשותף, מהגינה במוצא ומהמראות שאילה מדמיינת שנגלו לסבתה ביער וואסנאר במהלך 1018 ימי המחבוא. באווירה חלומית יוצרת אילה טבע נטול חוקיות, צמחים עם איברים משונים, זוגות עיניים של חיות שלעולם אינן ישנות מציצות מתוך הסבך, בצמחים מתחבאים פיות סגורים שומרי סוד וראשי ירח תלויים מתנדנדים מהענפים. טבע שמשדר תחושת בריחה, הסתרה וסכנת מוות.
"סבתי מריה הלנה פרידלנדר החביאה במשך 1018 ימים, בעליית הגג בבקתה הקטנה בה התגוררה ביער ווסנאר (Wassenaar) בדרום הולנד, את סבי ביחד עם יהודים נוספים. במשך שנים אני תוהה מהיכן היו לסבתי הכוחות הנפשיים והאמונה להמשיך ולעשות זאת לאורך תקופה כה ארוכה במהלך מלחמת העולם השניה ומתחת לאפם של הנאצים. כיצד ניתן לשמור על השפיות? סבתי הייתה אוהבת החיות והצמחים הגדולה ביותר, כך שקומפוזיציות בוטאניות משקפות היטב את כל אחד מאותם 1018 ימי המחבוא. הסיפור שלהם הוא על אדיבות, חמלה ואהבה - הדברים החשובים ביותר בעולם ".
מריה נולדה ב1905 בגרמניה, וחיה בהולנד מאז 1931. הנרי, נולד בצרפת ב1904 ועבד בהולנד כטיפוגרף ומעצב גראפי. הם התחתנו ב-1940 בנושואין אזרחיים שלא הוכרו בשעתו על פי חוקי נירנברג. על מנת להישמר ולהימנע מלמשוך את תשומת לב הרשויות הגרמניות, מריה העמידה פני תומכת המשטר הנאצי ונתנה בביתה שיעורי התעמלות לנשים גרמניות. במקביל, התפרנסה מהוראת התעמלות בבתי ספר. הכנסתה איפשרה לה לכלכל את בעלה ואת יתר הנמלטים היהודים שהוחבאו בעליית הגג. בין הנמלטים היו פעיל המחתרת פול גורמונפרז Paul Guermonprez, אשתו היהודיה טרודה ילוביץ Trude Jalowetz, ופול סיטרואן (1896-1983), האמן והמורה לאמנות היהודי, שהיה מיודד עם הנרי פרידלנדר. באחד מציוריו מנובמבר 1943, צייר פורטרט עצמי כשברקע עליית הגג בה התחבא.
לאחר המלחמה, מריה והנרי פרידלנדר התיישבו במוצא עלית. הנרי חזר ללמד ולעבוד בתחום הטיפוגרפיה ונודע בזכות עיצוב הפונט העברי המוכר "הדסה". ב1971 זכה בפרס גוטנברג - פרס הטיפוגרפיה היוקרתי. הנרי נפטר ב1996 בהיותו בן 92. לאחר ההגירה לישראל, מריה פרידלנדר הקדישה עצמה למשפחתה ולתשוקתה הגדולה - הגינון. רוב הצמחים ששתלה פורחים גם כיום בחצר בית הפרידלנדרים שבמוצא. מריה פרידלנדר נפטרה ב1995 בהיותה בת 90. על מצבתה חצובות המילים " מריה פרידלנדר. אישה אמיצה".
"לסבתי הייתה אהבה גדולה לצמחים, חיות ואנשים, והיא דיברה היטב בשלושת השפות הללו".
לילך מרקמן
הכי טוב זה להתעלם, מיצב רב-מדיומלי, 2021
במיצב 'הכי טוב זה להתעלם' מאגדת לילך שלושה דורות. המזון וההזנה מחברים בין סיפוריהם. מהלכי הסיפורים כפי שהיו וקרו, נוכחים/שותקים בעבודה, נחשפים אך ברמיזה דרך אובייקטים של רדי מייד, פיסול, הצבה וקטעי וידאו.
"אוכל בילדותי, היה מעמסה שהטילה עלי אמא. אוכל היה מסר עוד בטרם הייתה שפה: קשר עמוק ותהום ללא תחתית. מאבק כוחות שנותר ממנו הפחד להידמות לה.
בגלגול הבא אני אם בעצמי. תחילה שימש גופי מכונת הזנה משוכללת לתאומים. ואז עבר מיקור חוץ לטובת אלת מטבח רותחת, מבעבעת, זועמת. שותקת לעומת אמי ושאר העולם ומוצפת המייה כלפי בתי: פחד שתדמה לי. פחד שאדמה לה. כף אחר כף של נסיון לתקן, להתאים, להשביע, מציף מערבולת של התבחנות והיטמעות.
הילדה שלי, דור שלישי להפרעת שואה, בת ואחות לאלו שתמיד נזקקו לטיפול יותר ממנה, כמה מקום יש לה לבחור או לסרב?
מרץ 2021: הילד עומד לעבור ניתוח. הכל יעבור בשלום. אבל לפעמים הוא אומר משהו ואיני יכולה שלא לתהות: ומה אם עוד חודש, עוד שנה, עשר, עשרים, ייצבע הרגע הזה מחדש בידיעה שאלו היו מילותיו האחרונות? זה בלתי נסבל. לא מתקבל על הדעת. ולכן לא יקרה. ליתר ביטחון אני מצלמת, רושמת, מוחקת.
ומה עובר עליה, כשהוא שוב נוסע עם אמא ואבא, והיא נשארת אצל סבתא, ואין בית ספר והחברות רחוקות?
שוב מתלכלך הדי-אן-איי של בנות המשפחה בכתמים שאינם ניתנים להסרה.
אנחנו נכנסים למחלקת ניתוחי חזה ולב. ריח הצבע מהשיפוץ בכניסה מתחלף בריח חומרי ניקוי: אקונומיקה לרצפה וספטול לכל השאר: בקבוקים שקופים עם נוזל כחול שמיימי רווי אלכוהול, תלויים כמו מזוזות בכניסה לחדרים.
המסכה מעמעמת את האד החריף והמוכר, אך לא את המכשירים המתריעים על סיום הזרקת התרופה, או על חיבור רופף שנשמט בין גוף למסך. המקצב המואץ בשילוב צפצוף המוניטור הצורמני הם מצע אופטימלי להתקף חרדה. בעיקר לאלו מאיתנו שכבר היו פה.
והנה כולם. חזרנו עשור בזמן וכאילו כלום לא השתנה. חוץ מהתינוק ששכב פה בעריסה, ובמיטה ההיא, ובחדר ההתאוששות ובבידוד. מנוטר ומחובר למכשיר ההנשמה ומנותק. הלוך ושוב על הידיים שלי. מחלון לחלון. מקיר לקיר. שלושת החודשים הראשונים לחיי הילד ואמא שלו ואחותו, היו זמן מעבר צמיגי ומתמשך כמו המסדרונות האלו: דריכות ארוכה מנשוא.
ועכשיו, פרא מגודל מקפץ לצידי לקול איזה ריקוד פנימי. הוא בצום מאתמול בערב ותכף יהיה רעב.
בדרך הביתה, מעוטר בתחבושת מנצחים גדולה על החזה וחובק את שקית המתנות שהביא לאחותו, אני שואלת אותו – באמת לא היית רעב כל הזמן הזה?
הוא מחייך בפה מלא, או שאינו מקשיב. לצידו ערימת מאכלים קלים, מזינים, רכים לבליעה, עתירי אנרגיה, מינרליים, סיביים, פרוביוטים. המטרה היא להעביר כמה שיותר מהם לתוכו, לחיזוק ועיבוי מבפנים.
הדיבור רק מקשה על הלעיסה. המילים מיותרות. אני מעמיסה עוד חביתה ומכוונת לפיו."
אלינור סאם
איש גדול מאוד, מהדורה שניה, 2021
בשנות השלושים של המאה העשרים בגרמניה, עלתה לשלטון המפלגה הנאצית והפכה את המדינה, אחריה את אירופה ויחד איתה את העולם כולו. בשנת 1931, רגע לפני עליית הנאצים לשלטון, על אף התנגדותן של מפלגות הימין ובזכות חיבתו של הנשיא פון הינדנבורג לדמותו הקלאסית, נבחר בברלין ראש עיר חדש ויוצא דופן. בנוסף להיותו בגובה 215 סנטימטרים, חבש דרך קבע את כובע הצילינדר, שיצר נראות של גרנדיר פרוסי מהמאה הקודמת[1]. במופעי הקברט הגרוטסקים והסאטירים בברלין, דמותו הססגונית של ראש העיר כיכבה ונדמה שהיה אחד מראשי העיר הפופולריים ביותר שידעה ברלין. הניו יורק טיימס נתנו לו שמות חיבה וכתבו עליו שהיה איש ציבור שעובד קשה, ישר כסרגל אך לא בעל דימיון מפותח ועם זאת אחת הדמויות הצבעוניות ביותר של התקופה הפרה-היטלראית.[2]
בשנת 1933 מונה מעליו המפקח הנאצי יוליוס ליפרט, וב-1935 פקידי בנק הלשינו למפלגה שראש העיר כתב המחאות לכבוד חנות כלבו בבעלות יהודית. בעקבות כך העמיד אותו היטלר למשפט, פיטר אותו מראשות העיר וביטל את חברותו במפלגה. לאחר מכן התנצל ראש העיר לשעבר התנצלות רשמית וקיבל את סליחתו של היטלר. כבודו נשמר והוא יצא לגמלאות בשירות המדינה. כך עזב את גרמניה לנורווגיה, שם כיהן כנציגה הדיפלומטי הרשמי של המפלגה הנאצית באוסלו. באוקטובר 1939, כחודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה נפטר באוסלו לאחר מחלה קצרה.
בחלל חשוך מעמידה אלינור סאם שורת בדים שחורים מקבילים זה לזה ועליהם מוקרנת דמותו של אותו ראש עיר. בין שכבת בד לזו שאחריה הדמות הולכת וגדלה אך עם זאת מתעמעמת, החדות נעלמת ונשאר זיכרון מועצם של דימוי חומק.
"סבא גדול שלך היה ראש עיריית ברלין בין 1931 ל-1935. אישתו קנתה מעיל פרווה בחנות של יהודי ולכן היטלר הגלה אותו לאוסלו ושם הוא מת לפני שהתחילה המלחמה". אל המשפט הזה הצטמצם כל סיפורו של ראש העיר, היינריך סאם, שסופר שוב ושוב לנינתו שנולדה וגדלה בירושלים, אלינור סאם. הסיפור משאיר את הרשע מרושע, את הטוב - קורבן והקטליזטור גיבור השעה, וסוגר הרמטית כל אפשרות לטעות. אין ספק בטיב היחסים של אותו סבא רבא עם המפלגה הנאצית ולעמדתה של אשתו כלפי יהודים.
לאחר שנים ארוכות של הסתפקות בסיפור המצומצם הזה החלה סאם להיתקל במידע שיצר סדקים בעלילה והצית את הסקרנות והדימיון יחד עם פחד גדול ממה שעלול לצוף כשתשאל עוד שאלות ותחקור את העבר. בין חיפוש גוגל אחד לשני, חיטוט מקרי באלבומי המשפחה בגרמניה וביקור בארכיון הפרוסי בברלין, הבינה סאם שהשכבות של הסיפור הולכות ונערמות, משתנות משנה לשנה יחד עם פיסות מידע חדשות שמשנות את התמונה כולה.
'איש גדול מאוד' היא פרוייקט מתמשך ונושם שנולד מתוך מחקר ארוך והתעמקות אל תוך היסטוריה משפחתית ששזורה בהיסטוריה שאינה אישית ופרטית אלא נחלת הכלל. בתערוכה מוצג גלגולו השני של הפרוייקט. את גלגולו הראשון הציגה סאם בסיומה של תוכנית הרזידנסי GlogauAIR בברלין, 2020. סאם פיתחה מערכת יחסים עם רוח רפאים המחזיק בשם שלה, בגנטיקה שלה, בהיסטוריה שלה שלא היא בחרה אלא נולדה לתוכה.
[1] גרנדיר (grenadier) חייל גבוה במיוחד. על ראשו כובע גבוה ותפקידו לזרוק רימונים אל עבר האוייב. הגרנדירים היו החיילים האמיצים ביותר, שהשתייכו ליחידה צבאית מובחרת במאות ה18 וה19. גם כיום משתמשים במושג לתיאור יחידות עילית צבאיות.
[2] הניו יורק טיימס קראו לו Longshanks Henry שהיא המקבילה האנגלית ל-Lange Heinrich, היינריך הארוך, כך נקרא בברלין.
קרולה פדלוביץ' 1902-1995
קרולה (קרולינה) נולדה ב 26.4.1902 בברסוניס Bársonyos, הונגריה.
קרולה הייתה ילדתם השישית מבין עשרה ילדים של פאלס קרולינה Pallas Carolina ולאצלו László, עקרת בית ופסל בעץ. אף אחד מאחיה לא הגיע לשיבה טובה. כולם נפטרו באחת משתי מלחמות העולם או ממחלה או מהשפעת הספרדית.
אביה היה פעיל פוליטי למען הקומוניזם ונכלא רבות בכלא ההונגרי (לעיתים, למשך שנים). פעילותו הפוליטית דרדרה את המשפחה לעוני, ולפרקים, נאלץ להרחיק ולעבוד בבודפשט על מנת לכלכל את משפחתו משם. העוני אילץ את קרולה לעבוד אחרי שעות בית הספר כבר בהיותה ילדה בת 7. כשהייתה בת 15 עזבה את ביתה ועברה לגור בבודפשט. שם למדה שנה אחת בבית הספר לאמנות ומלאכה (craft). במקביל עבדה לפרנסתה במלאכות יד שונות. לאחר כליאתו של אביה ב1919 נאלצה לעזור בפרנסת המשפחה. היא עזבה את לימודיה ועבדה במפעל לייצור טלפונים עד לשנת 1925. במקביל, החלה ליצור ולמכור בובות מיניאטוריות. בהמשך עבדה בעבודות שונות בתחום האופנה ובחנויות כלבו בבודפשט.
ב1933 התחתנה קרולה עם אמן ממוצא יהודי בשם מיכלי הגייסי Mihály Hegyessy, או כפי שהיה מוכר בשדה האמנות מיכלי שפיצר Mihály Spitzer (תרגום שם משפחתו לגרמנית הפך לשם האמנותי שלו). מיכלי היה מבוגר מקרולה ב35 שנים.
קרולה ומיכלי ציירו בעיקר בצבעי שמן ומים על בד. קרולה עסקה גם במלאכות יד שונות: רקמה, טקסטיל וחפצי עיצוב קטנים כמו הבובות. את אלו היה קל יותר למכור מאשר למכור ציורים. את הבובות היא רשמה כפטנט אבל נאבקה כל חייה הן במעתיקנים למיניהם והן בשחיתות במשרד רישום הפטנטים.
באופן טראגי, עם כניסת הנאצים להונגריה, כדי להגן על חיי ועתיד אשתו הצעירה והלא- יהודיה הנשואה ליהודי,
מיכלי שם קץ לחייו.
ב1953 קרולה החלה לעבוד בחברה לאמנות ומלאכה בשם arts and crafts. באותה השנה הצטרפה כחברה לאגודת האמנים של בודפשט Budapesti Művészetbarátok Egyesüléte. היא חיה ועבדה במרכז בודפשט בשכונת בארוס אוטקה Baros utca, בדירת שני חדרים ששימשה לה גם כסטודיו. במהלך השנים השתתפה במגוון תערוכות בבתי-תרבות ובבתי-אמנים ברחבי הונגריה ולעיתים ערכה תערוכות סטודיו בביתה.
קרולה נפטרה בגיל 92 ב13 למרץ 1995 ונקברה בכפר הולדתה Bársonyos.
פרנסתה העיקרית במהלך חייה הייתה ממכירת הבובות.
את קורות חייה של קרולה מסרה לידי ורוניקה, נכדת אחייניתה:
"איסוף הפרטים על חייה של דודתי-הרבה, היה יותר מקשה. סבתי, אחייניתה של קרולה, נפטרה לפני מספר שנים ושאלות רבות נותרו ללא מענה. שאלות שצצות דווקא שכבר אין את מי לשאול. בעזרת דודיי הגיעו לידיי מסמכים, גלויות ותמונות של קרולה. נתקלתי בקושי בהצלבה בין העובדות, לבין הסיפורים שסבתי נהגה לספר לנו, וסיפוריהם של קרובי משפחה אחרים. כל הסיפורים יחדיו מציירים תמונת סיפור חיים רבת פנים. המחקר אודות קרולה היה מבלבל מאוד: אפילו במספר המסמכים המועט שהגיעו לידיי היו סתירות עובדתיות תמוהות.
בילדותי, בביקוריי בהונגריה אצל סבתי, נהגנו לבקר את קרולה. אני זוכרת את הדודה-רבה כדמות רצינית וקפדנית מאוד, אך עם מבט רך בעיניה. היא נהגה להגיש לי עוגיות ישנות להפליא בטעם נוראי. היא הייתה אישה קטנה ורזה עם שיער לבן ארוך, אסוף במהודק כלחמניה. סבתי נהגה לספר שלקרולה בצעירותה היה שיער שחור ארוך יפיפה. אני זוכרת את דירתה מלאה עד אפס מקום בציורים מהרצפה ועד התקרה, כאוס של מכחולים, צבע, מברשות, בדים, חוטים וכלי עבודה, עפופת ארומת טרפנטין ושמן מעורבבים בריח נפטלין. עוד סיפרה סבתי כי מיכלי בעלה היה אהבתה היחידה ולכן לאחר התאבדותו נותרה בגפה לשארית חייה.
דודי (בן אחיינה של קרולה) מספר שלקרולה מעולם לא הייתה תערוכה מחוץ לכותלי ביתה. כנער, התבקש לא אחת, לעזור לתלות את העבודות לקראת התערוכות בביתה. הדבר כלל יום הקמה ארוך עם קרולה הקפדנית: לתלות ולהוריד, למקם ולהזיז על פי פקודותיה. הדבר נמשך שעות. חלק מהציורים היו גדולים מאוד וממוסגרים במסגרות כבדות. זו לא הייתה הדרך המועדפת של דודי לבלות את זמנו. לאחר שפעם אחת שאלה לדעתו וקיבלה ביקורת נוקבת, היא לא שאלה לדעתו יותר לעולם. זה לא מנע ממנו לעזור לה בפעמים אחרות לארגן ולתלות עבודות.
אמי (בת אחיינה של קרולה) זוכרת בדיוק את ההיפך: "לקרולה היו תערוכות במספר גלריות ובתי תרבות בהונגריה. לא ייתכן כי הציגה בביתה משום שהיא לא אהבה מבקרים. אולי לפעמים היו אצלה ביקורים מיוחדים של לקוחות פוטנציאליים".
לבסוף הסתבר ששניהם צדקו...
יום אחד מצאתי מילון צרפתי-הונגרי באחד ממדפי הספרים של סבתי. לדבריה, הוא היה שייך לקרולה בתקופה שחיה בפריז. אמרתי לה שזה לא סביר, ואפילו בלתי אפשרי אבל סבתי ענתה: עם קרולה הכל אפשרי…"
ורוניקה, פברואר 2021
אולף קונמן Olaf Kühnemann
ציור ורישום - מבחר עבודות
בגוף עבודותיו של אולף קונמן גלומה התנגשות הזהויות של סיפור חייו על רקע ההיסטוריה והיחסים המורכבים של גרמניה וישראל. עבודתו האמנותית היא מחקר ביוגרפי וציורי, פנימה ואחורה, הן כלפי משמעותה של מורכבות זהותו האישית, והן כלפי שאלות ציוריות.
בציוריו מתקיים מתח בין גישות עבודה קלאסיות, מובְנות, בעלות חוקים נוקשים, לבין גישות עכשוויות, חופשיות, המאפשרות יצירת אמנות מתוך עשייה אימפולסיבית. זהו חיבור בין שליטה לשחרור, בין אמירה לשאלה. תיעול סימולטני של שני כוחות באישיותו: אנרגיה של ביטחון, מודעות ותכנון, לצד אנרגיה ספונטנית, מפתיעה, נסיינית, כזו החושפת את אשליית השליטה. "לשמוע מוזיקה, להביא את החוויות שצברתי עכשיו ברחוב בדרכי לסטודיו, לצייר הכי אסוציאטיבי ואימפולסיבי לאותו הרגע. הרישום מאוד מהיר, לפעמים גרוע, אידיוטי ודפוק. זה הפוך ממה שאני לרוב עושה בתהליך הלינארי, הנשלט והסיפורי בציורים אחרים".
המתח בין מערכות חוקים נוקשות לחופשיות מאפיין גם את הרקע הביוגרפי של אולף. הוריו הגרמנים גדלו על ברכי מסורת הנצרות וביחד היגרו לארלסהיים-דורנאך, המרכז העולמי של התנועה האנתרופוסופית, שם נולד אולף. הגינות המוריקות של המבנה המרכזי של התנועה, האוניברסיטה 'גטאנום' (Goetheanum), היו מגרש המשחקים שלו. ברוח הגישה האנתרופוסופית, על מערכות החוקים הפנימיים שלה, ניהלו הוריו באדיקות את ביתם. פרידת ההורים והזוגיות החדשה של אמו עם גבר ישראלי, הובילו את המשפחה להגר תחילה למונטריאול, קנדה, ואז להרצליה, ישראל. בבת אחת מצא עצמו במציאות חדשה ובמערכות חוקים שונות.
אולף גדל והתבגר כישראלי לכל דבר. כילד ממוצא גרמני הוא הבין עד מהרה שהחברה מסמנת לו שמשהו בו לא בסדר. "לא ידעתי מה זה אומר להיות גרמני עד שהגענו לישראל. נכנסתי למגננה ובמשך שנים סיפרתי שאני שוויצרי. הזהות הגרמנית היתה לי בוטה וחד משמעית מדי. מי מחליט מה הזהות שלך ואיזו מורכבות יש בה? במידה מסוימת זה כמעט לא משנה איך אני תופס את עצמי, תמיד החברה תגדיר אותי".
צילומי משפחה אינטימיים הם כלי ציורי עבור אולף להבעת סיפור המורכב בין השאר מהתנגשות בין האישי לחברתי בסביבה הפוסט-טראומטית של הישראלים והגרמנים והקשר שביניהם. בציוריו, הוא משנה את הסיפור, משחק עם זכרונות והייצוגים שלהם. מחיקת וטשטוש דמויות הם אקט של הנכחה רגשית דרך היעדרותן הפיזית/סיפורית. "כשאני מסתכל על הצילומים המשפחתיים, החוויות הרגשיות חזקות יותר מהתיעוד. אני מצייר את החיבור בין החוויה הרגשית הסובייקטיבית לבין האירוע שתועד".
בצילום מ-1986 שהוא המקור לציור טיול בר מצווה, עומדים אולף, אחיו הצעיר וחברים מסביב למדורה. מהציור הם נעדרים. חוויית הנסיעה ללילה על חוף באילת לכבוד "בר-המצווה" של אולף, והיחסים המורכבים הרגשיים עם אחיו, הם אלו המצוירים. לציור החוף קיימות מספר גרסאות הנבדלות זו מזו בגודל, במדיום ובאופן המרת הזיכרון לשפה ציורית.
דמות האישה המטושטשת בציור שטיח מכוסה היא אמו של אולף. בצילום המקור, אולף התינוק יושב לידה מחייך למצלמה וברקע תלוי שטיח קיר קטן. ההחלטות הציוריות באשר לשטיח ולדמות משקפות קושי, "תהליך כושל של חיפוש פנים של אמא, שהוא מצד אחד ציורי לחלוטין ומצד שני אי אפשר לנתק אותו מהצילום וממערכת היחסים הסבוכה במציאות".
מערכות חוקים נוקשות והשתייכות קבוצתית מתיימרות לשמור על יציבות, תחושת ביטחון ובהירות כלפי מה טוב ומה רע. ריבוי מערכות החוקים והקבוצות המתקיימות במקביל, בביוגרפיה כמו גם בציורים של אולף, מגלה כי אין רק דרך אחת או זהות אחת. יש מנעד בין השחור והלבן.
נעמה שוחט
שלושה דברים שהלכו לאיבוד, וידאו, 14 דקות, 2019
'שלושה דברים שהלכו לאיבוד' הוא סרט דוקומנטרי-אמנותי אודות חייו ויצירתו של יצחק בר-משה, סבה של היוצרת. הסרט בנוי משלושה פרקים, כאשר כל פרק מייצג אובדן אחר בחייו של יצחק בר-משה. ראשון נעלם הבית, שנייה נעלמת תיבת הדואר ואיתה התקשורת עם העולם, שלישית נעלמת מחרוזת התפילה ואיתה נעלמת האמונה. נעמה מחייה את הדברים שנעלמו ופותחת דלת לעיסוק מחודש בפצעים חשופים, אישיים ולאומיים, של תרבות ושפה. לאורך כל שנותיו עסק בר-משה בכתיבה ספרותית בשפה הערבית. רוב כתביו לא תורגמו, כך שאפילו בנותיו, שלא למדו ערבית, לא יכולות לקרוא אותם כיום. אחד עשר ספרים כתב: שישה ממוארים מחייו בקהילה היהודית בעיראק וחמישה קבצי סיפורים קצרים. ב-1982 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה בשפה הערבית על ספרו'האל והפרח'. "הייתה שנאה תהומית לערבית. הרגשתי שאני כבר חלק מהאויב" אמר.
כיהודי-ערבי שגדל לצד האיסלאם, תלה בר-משה את כל תקוותיו בשלום עם העם הפלסטיני. שנים רבות חשב שמדינות ערב הן אלה שלא מעוניינות בשלום, אך כשפרצה מלחמת לבנון החל לתהות כי מי שמעכב את השלום היא דווקא מדינת ישראל. הרעיון לעזוב את המדינה הבשיל לאחר 20 שנים, וב-2002, עת היה בן 76, עבר למנצ׳סטר, אנגליה. זמן קצר לאחר סיום כתיבת ספרו האחרון באנגליה, נפל ומת בדרך לתיבת הדואר בשכונה.
'שלושה דברים שהלכו לאיבוד' הוא סרט רפלקסיבי שמביט על תהליך היצירה של עצמו. במרכזו נפגשים שני יוצרים ושתי שפות: הספרות של יצחק בר-משה והקולנוע של נעמה שוחט. הסרט הוא עיבוד לסיפור הקצר 'ביתו של סעיד' פרי עיטו של יצחק בר-משה, ובו מסופר על אדם שמגיע לביקור אצל חברו הסופר, סעיד. כשהוא מגיע לביתו של סעיד הוא נחרד לגלות כי הבית לא נמצא במקום. הוא הולך הלוך ושוב ומחפש את הבית, הולך ומשתגע נוכח היעלמותו. באקט של ייאוש הוא פוסע אל תוך האדמה במקום בו היה אמור להימצא הבית, שם הוא מוצא את סעיד, שהיה כה שקוע בכתיבה עד ששקע ונעלם יחד עם ביתו. "מדוע כשאני שוקע בעבודה, הכל שוקע מסביבי ונעלם?" שואל סעיד את חברו. יחסים של יוצר ויצירה הם יחסים פרדוקסליים. מצד אחד היצירה מחייה את היוצר ומצד שני היא מסוגלת להטביע אותו יחד איתה.
יצחק בר-משה נולד בעיראק ב-1927. בוגר תואר ראשון במשפטים, עיתונאי, סופר ודיפלומט. בר-משה לקח חלק משמעותי בהפצת הרעיון הציוני בקרב הקהילה היהודית בעיראק ועלה לישראל במבצע 'עזרא ונחמיה' ב-1950.
במהלך חייו עבד בר-משה בתפקידי מפתח בזרוע הערבית של שידורי רשות השידור, ייסד וערך את היומון הערבי 'אל אנבא', שימש בתפקיד הציר לענייני הסברה בשגרירות ישראל בקהיר ופרסם מאמרים בענייני תרבות והיסטוריה בכתב העת העברי 'במערכה'. בשנות השבעים הצטרף למסדר הבונים החופשיים כחבר בלשכת האר"י והתקדם לדרגה הגבוהה ביותר, דרגת נשיא כבוד.
כשנפטר בר-משה, נעמה היתה בת עשר בלבד. במהלך לימודיה בבצלאל, התהדק הקשר בינה לבין סבתה נורמה, אלמנתו של יצחק. יחד הן אירגנו מחדש את חדר העבודה ואת ספריותיו שנותרו דוממות מאז מותו.
מרב שין בן-אלון
חמש רגליים, נובלה גרפית, 2020
מרב שין בן-אלון היא אמנית רב תחומית העוסקת ברישום, ציור, מיצב וכתיבה. היא חוקרת את הקשר והנתק בין המדיומים בהם היא פועלת ועוסקת בחשיפה של נרטיבים חברתיים מושתקים או מוסווים. לטקסט, לכתיבה ולמילים יש מקום משמעותי בעבודותיה.
'חמש רגליים' היא נובלה גראפית ביוגרפית על גילוי סוד משפחתי מטלטל הנחשף עם מות אביה של מרב. השימוש בביוגרפיה, שיבושה במכוון, אי חשיפת כל פרטי הסיפור והגשתו בחלקים מקוטעים, מאלצת את הקורא להשלים את הפער החסר. את הפעולה שבה הקורא מאבד את הוודאות, מה נכון ומה לא, ואינו משוכנע שהבין מה קרה, מרב מכנה 'אַ-יוּר' על משקל הפוך מ'אִיוּר': יצירה בה מתקיימת חבלה במקום הארה בהבנת הפרטים המסופרים על ידי הדגשת מערכות הנתקים.
הרישום כאן אינו איור לטקסט, והטקסט אינו מספר את המצויר, זהו ביטוי הרמוני וייחודי לשני המדיומים. חיבור בין טקסט לדימוי המוליד מערכת תוכן בעלת ערך מוסף שאינו דומה לאופן ההתפענחות המוכר לנו מסוגה זו. השימוש שעושה מרב ב'טכניקת הניתוקים', מקבילה לתהליך הגילוי והחשיפה של האמת על מערכות החיים של אביה שנוהלו במנותק זו מזו. עורכת הספר, שהם סמיט, הגדירה זאת כ"פלט רישומים ממכונת אמת" והעניקה לסוגה הזו שם חדש: 'נובלה פוליגרפית'.
הספר הוא מסע התוודעות אל חשיפת הסוד ההופך את הצופה-קורא לשותף בחוויית הגילוי וחווית הנתק טרם גילויו. דבר הסוד נחשף בפני הקורא-צופה לאט, בחצאי משפטים, בחלקי עובדות, במקטעים שמהם נבנה פאזל. חווית הקריאה בספר היא אירוע שהקורא-צופה חווה כשותף אקטיבי במהלך הקריאה ויש בה שלבים של גילוי ושלבים של הבנה בדיעבד. מרב בוחרת לספר את הסיפור מעמדה שאיננה מלודרמטית. היא עושה אבחנה בין שימוש באוטוביוגרפיה כיסוד, לבין שימוש באוטוביוגרפיה כצורך בביטוי עצמי. היסוד האוטוביוגרפי משמש אותה כדי לייצר עבור הקורא מראה שתאפשר לו לבנות את הסיפור של עצמו.
