גורם אנושי
גורם אנושי
בועז טל / רלי אברהמי / פבל וולברג / תמיר קרתא
אוצר: יוסי וסיד
03.03.2018 - 19.01.2018
"גורם אנושי" היא תערוכת צילום המפגישה ארבעה אמנים שלכל אחד מהם אור ושפה ייחודית משלו. יחד עם זאת, הם חולקים תחושת זמן ומקום שמדגישה את מרכזיות האדם ואת תנודותיו בין כאב ותקווה.
בועז טל העמיד את משפחתו בסצינות אינטימיות עם הקשרים אמנותיים, סימבוליים ואוניברסליים. רלי אברהמי מתעדת/מביימת רגעים אנושיים שיוצרים אתנחתא מהיומיום. פבל וולברג פועל כשליח עיתונות באזורי מלחמה, ומוצא את הסכנה גם בסביבתו הקרובה. תמיר קרתא חי בניו יורק ועוקב אחרי אנשים ואחרי העיר עצמה בעבודות פסטליות ושכבתיות על גבול החלום.
גורם אנושי
גורם אנושי הוא ערך חילוני-הומניסטי ביסודו, המציב את האדם במרכז היצירה וההתרחשות. הוא מעיד על חופש בחירה ולקיחת אחריות שאינם מובנים עוד מאליהם. בתקופה רוויית יצרים פונדמנטליסטים ומשיחיים, כשברקע מתנהלות תנודות גיאופוליטיות רבות עוצמה, מנסים רוח האדם ותבונת המקום והרגע לפלס להן דרך חדשה-ישנה. קיים שם הגעגוע לקצב אחר, לפשטות, לסקרנות, להרהור ולחלימה, להתבוננות תמה או ילדותית.
'גורם אנושי' יכול לשמש גם כהגדרה גנרית לפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה החדשה והזמינה שבידינו, המאפשרת לנו לקחת חלק מיידי ואפקטיבי באופן שבו אנו מתנהלים בעולם.
השפעה
עד לא מזמן, עוד היינו מביטים בשקיקה אל מסך הטלוויזיה ששידר ישירות ממליאת הכנסת נאום חוצב להבות של ח"כ נמרץ המביע סוף סוף את מה שניסינו לבטא באין קול ובמה. חוסר היכולת המעקר לזעוק את ה'אמת' הפנימית שלנו, או להשאירה בידי 'נציגים פוליטיים', גרם לייאוש וחוסר אמון ביכולתנו המוחשית להשפיע.
הופעת הרשתות החברתיות הפיחה חיים במעמדנו האזרחי המשותק. הבלוג, הפוסט או יכולת התגובה המיידית לפרסום דעתני כזה או אחר שאינו לרוחנו, החיו בנו כוחות רדומים ומלאי עצמה. המושג 'צדק חברתי' מכיל מעתה את 'האני העליון' (הסופר אגו הרדום והחיוני כל כך בהקשר של עקרונות מוסר וצרכים חברתיים). דווקא ברגע בו נראה כי הדמוקרטיה בסכנה מוחשית לקיומה, מוצאת המדיה ערוצים המאפשרים לממש את רעיונות חופש הביטוי הדמוקרטיים יותר מבכל זמן אחר.
![תמיר קרתא, Follow Series ] Rain on Broadway ] הדפס דיגיטלי, 60X60 ס"מ, 2014](https://images.squarespace-cdn.com/content/v1/5956bbb36b499873b34da2e6/1515962840619-XYQGV6T25NPG1MBA98MZ/Tamir_FIX.jpg)
נראות
הצמדת המצלמה אל הטלפון הנייד הפכה כל אחד/ת לצלם/צלמת. מעמדם ההרואי והמיתי של המצלמה והצלם עומעם לכאורה בשל כך, והציף שאלות ערכיות וחדשות סביב משמעות פעולת הצילום במישור הפרקטי, האמנותי והאתי. כולנו לוחצים על הדק מצלמת הסמארטפון ומאפשרים רצף תיעודי של רחש החיים, שותפים ליצירת אלבום דינאמי ומסעיר שניתן פתאום לדפדף בו לאחור ואפילו לפנים.
הריבוי הוויראלי שהציב באחת מיליוני עיניים באין ספור צמתים היה חיוני כנראה לסקרנות האנושית ולרצון העז להיווכח כי במקומות נוספים בעולם מתקיימים חיים תבוניים ומלאי עניין לפחות כחיינו אנו.
האמן מרסל דושאן (מסוללי הדרך המרכזיים לחשיבה המושגית באמנות) היטיב עוד בשנות העשרים של המאה שעברה לתאר את משבר האפשרויות הבלתי מוגבלות שמציבה הקידמה, ובה בעת גם את הצורך לשמר ולהדגיש את מעמדו ההכרחי של האמן. בכמה פעולות יצירה חתרניות וידועות הוא הכריז למעשה על הרחבת גבולות האמנות, וטען במקביל ש'גם אם הכל לכאורה מותר היום באמנות, לא כולם הפכו לאמנים'.
פבל וולברג, זוג על בריקדות. הדפסת פיגמנט על נייר ארכיוני, 59X21 ס"מ, 2014
אמנות
לצד הזילות ההכרחית והמתבקשת במעמדה של מלאכת הצילום, חוזר ומתחדד הצורך במבט האישי והנוקב המסוגל להכיל בפריים אחד, באופן חד ומקצועי, ביקורת וליריקה ואף להיקרא אמנות.
תפקידו החדש של אמן הצילום הוא, אם כן, לתאר את נקודת המבט הייחודית שאין איש מסוגל לזהותה מלבדו. מושגים השאולים מעולם התיאטרון, הבימוי והקומפוזיציה נוכחים בעת החדשה יותר מתמיד ביצירתו של הצלם וממלאים מקום חשוב בשאיפתו לשכנע בהקשרים של רלוונטיות ורגש.
בגוף העבודות המוצג עכשיו בתערוכה, מבטא בועז טל (1952-2012) את כמיהתו לסביבה המשפחתית והאינטימית ואולי גם את רצונו לשמר אותה כהווייתה לנצח. במופע מודגש של שחור ולבן הוא מתיר עצמו מאיסורים של חוץ ומוסכמות חברתיות, ומתמסר בחדווה הומוריסטית להוראות הפעלה שלו עצמו ושל ילדיו. אחריותו כאמן נוכחת כל העת דרך 'מבט על' רחב ומחושב שמעלה הקשרים חדים ונוקבים של זהות, מגדר ויחסי כוחות בין המינים. ההשפעה הניכרת של אסתטיקה אייקונית וסימבוליזם דתי בעבודותיו, מקנה להן תחושה א-זמנית ומרחב מחשבה אוניברסלי וחסר גבולות.
בסדרת צילומי העיתונות והמשפחה של רלי אברהמי, ישנה משמעת, שלווה והשלמה. ניכר כי מלאכת ההעמדה והקומפוזיציה הקפדנית אינה מנסה 'לסדר' או לכוון דבר, ומתירה בכך התבוננות בגובה העיניים, וקריאה בהירה ורגשית של הרגע המתועד. יחסה של האמנית ליצירת דרמות שקטות של אור, מרקם וצבע, מושפעת (אולי מבלי משים) מעולם צילומי הטבע, ומעצם 'אדישותו' של זה לסקרנות האנושית. העבודות ברובן מקיימות מבנה סימטרי ומציבות במרכזן 'גיבור' כנושא מרכזי. עוגנים נוספים ליצירה מופיעים בדמותם של אדם נוסף, וסצנת רקע בעלת נוכחות עזה.
בעבודותיו של פבל וולברג נוכחים המבנה הפנורמי והמבט לאין סוף, המאפיינים התבוננות רחבה, חודרנית ומעמתת. כשליח עיתונות הוא מתייצב בחזיתות של מציאות שברירית ונטולת כללים, ומתעד אותה בעין נייטרלית של מבקר לרגע, עם רמזים מאופקים של ביקורת. צילומיו משמרים מנעד קבוע של חרדה ומתח ולעיתים מדמים מצבים עירוניים או יומיומיים לשדה קרב. אווירת הפילם נואר שמאפיינת את יצירתו של וולברג משכנעת בהיעדרה של השמש ובהיעדר תקווה. מנגד, רבים מהרגעים המתועדים מכילים פינות רכות של כאב, חמלה ואותות קטנים של אמונה בטוב.
תמיר קרתא חי ויוצר בברוקלין, ניו יורק. בסדרה 'מעקב' המוצגת בתערוכה, הוא בוחר בתפקיד העוקב המסמן לעצמו יעד. תנועתו מתועדת בלחיצות שקטות על ההדק של ספק מצלמה ספק אקדח, ומלווה את מושא המעקב אל נקודת מגוז שממנה אין דרך חזרה. הרקע המטושטש מלמד על נחישותו האובססיבית של העוקב ועל שאננותו היחסית של ה'קורבן'. עוברים ושבים המתמזגים במרכיבי הרחוב אינם משפיעים עוד על הסיפור שסופו ידוע מראש. בתמונות העיר מתהפכות היוצרות. ניכר בהן כי עומס הפרטים והשכבות המתוחות זו על זו, שואבות מהאמן/הצופה את זכויות הכוח והשליטה שרכש, ומותירות בו חלל גדול לנוכח הדר אורבני בלתי מפוענח.
יוסי וסיד, אוצר
ינואר 2018