נבחרת החלומות
נבחרת החלומות
דינה לוי / עידו שמי
אוצרת: רותם ריטוב
16.03.2018 - 12.05.2018
"...אֶת הָעִקָּר, בַּמֶּה סוֹדָם שֶׁל בְּנֵי בֶּנְקוֹצֵץ, לֹא תָּפְסוּ. זוֹ עֳמִידָתָם הַנַּפְשִית וְהַמּוּסָרִית: זוֹ נְכוֹנוּתָם לְהַקְרָבָה לְלֹא כָּל תְּנַאי,בָּהּ עֵזֶר אִישׁ אֶת אָחִיו; זוֹ הָאַחֲוָה הָאֲמִתִּית, אֲשֶׁר עָלֶיהָ לֹא הִטִּיף לָהֶם אֲבִיהֶם מֵעוֹלָם, אַך יָדוּעַ יָדַע לְטַפֵּחַ בְּקִרְבָּם בְּכָל עֵת, הֵן שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָם לִידֵי נִצָּחוֹן..."
ציטוט מתוך אחד-עשר האלופים, אדוארד בס, 1922, עמוד 68 המצוטט במחנה האימונים של הנאיבים, עידו שמי, 2011, עמוד 20.
עמוד 20 מתוך הספר האוטוביוגרפי "מחנה האימונים של הנאיביים", 2011
בחיבור בין עידו שמי ודינה לוי בתערוכה נבחרת החלומות מתקיים דיאלוג אמנותי בין שני אמנים העוסקים באופן שונה לחלוטין בנושא המשותף לשניהם: יחסי פרט-קבוצה.
שניהם מגדירים את הקבוצה (החברה), כתופעה הגוזרת על הפרט השתייכות ללא בחירה לקבוצת אנשים המחזיקים בחוקים והיררכיות שראוי ואף בלתי נמנע מהפרט להטיל בהם ספק וביקורת.
בשם הקבוצה (המדינה, הלאום, השיוך האתני, הצבא, תנועת הנוער, קבוצת הכדורגל, הישיבה...), מצופה מן הפרט לתרום עצמו למען הכלל באופן מקסימלי וברוח עקרונות הקבוצה. לשם שלהוב וחיזוק תחושות השייכות של הפרט, מקיימת כל קהילה סממנים ברורים: סמלים, סיסמאות, המנון, טקסים, חגים, תהלוכות, השבעות, מדים, פעולות התנדבותיות למען הקהילה. כל אלו מחזקים את הבטחת הקבוצה לסיפוק ושחרור רוחני אישי של פרטיה. תחושות קתרזיס ושייכות אדירה אמורות לגבור על מחשבות פרטיות שיש בהן ספק.
כשמתעורר אצל הפרט ספק ועולה ביקורת לגבי צדקת עקרונות הקבוצה או מהלכיה, מתחיל הפרט לחוש מבודד ומוצף בתחושות כפירה מעורבות בכעס כלפי הקבוצה: כלפי מהות שאמורה להיות נשגבת, "משפחה" שאמורה להיות אבסולוטית.
דרישת הקבוצה מפרטיה לסולידריות מיטבית מובנת. זהו מנגנון השרידות שלה. כולם למען אחד – אחד למען כולם. מעניין להתבונן בהתפתחויות ההיסטוריות במאות ה-20 וה-21, כיצד בקבוצות ליברליות ודמוקרטיות מתקיימת במקביל דרישה בלתי מתפשרת מהפרט לנאמנות עיוורת עד מוות גם כאשר הקבוצה מזייפת, חורגת או מקדמת מהלכים שאינם מיטיבים עם פרטיה.
בחברות דמוקרטיות המקדמות חופש ביטוי, זכויות פרט וביקורת, מבלבלות עוד יותר קריאות הקבוצה ל"אחדות העם" המלוות בכינויי "בוגד" ו"מתנגד משטר" כנגד פרטים המבקרים או מעלים ספק כנגדה.
הכדורגל, אהבתו המוחלטת והראשונה של שמי מאז גיל 9 (כפי שמוזכר בספרו האוטוביוגרפי "מחנה האימונים של הנאיבים") משמש כנראטיב מוביל בגוף עבודותיו. ציטוט מתוך הספר:
עמוד 12 (פרט) מתוך ספרו האוטוביוגרפי של עידו שמי "מחנה האימונים של הנאיבים", 2011
בכדי להכנס ל"מחנה האימונים של הנאיבים" עליך לציית לחוקי-הקהילה!
1. חייב להפוך לחבר
2. מכיוון שהקהילה יודעת מה המיטב בשבילך, חייב לחיות לפי הציפיות שלה.
3. תן את ליבך ונישמתך לקהילה
4. מכיוון שהאינדיבידואל מהווה סכנה לקהילה, חייב להעריץ בינוניות!
5. עשה את המיטב עבור הקהילה!!!
6. המיטב שלך אף פעם לא יהיה מספיק...!
שמי משתמש בייצוגים מוכרים מעולם הכדורגל ומבטא דרך קורותיה של קבוצת כדורגל פנטסטית שמדיה אדומים, ביקורת נוקבת על תופעות חברתיות, ישראליות, מוכרות ומציג אותן בסיטואציות מגוחכות, אבסורדיות ומוקצנות. דרך הצבת דמויות בסצנות שונות בעבודות, מתוארות בהגזמה תופעות הנסמכות על אירועי כדורגל אמיתיים המתקיימים בקרב השחקנים, האוהדים וגם בקרב מפעילי המשחק למיניהם (כמו השופט, הספונסר וכו'...).
הדבר מהווה מראה וביקורת לתופעות ולרעות חולות הקשורות לפוליטיקה, הן בספורט והן בממשל, המחבלות במימוש של חזון נשגב ועתיד הקבוצה (החברה).
בעבודות של לוי, הדמויות העוסקות בפעילות ספורטיבית (קבוצתי או יחידני), מהוות ביטוי מטאפורי חזותי לתופעות ביחסי יחיד-חברה: שיתוף פעולה, עבודת צוות, ניצחון ותחרות. הדמויות בעבודות נטולות קונטקסט, מצוירות על גבי רקעים צבעוניים מופשטים, קפואות במנחים דינאמיים, ספק משתחררות ועפות, ספק נופלות.
לוי תופסת את התפקיד של הקבוצה כחיובי. האחידות מאפשרת לפרט להתבלט בחוזקותיו והמסירות הנידרשת מאפשרת לפרט לככב. הכללים הברורים, הגינונים והסמלים של הקבוצה מקלים על הבחירה אם להשתייך או לא. יש את מי שבכוחו להרים את הפרמידה האנושית על כתפיו ויש האמיץ שידלג הכי גבוה מעליה. ישנם יתרונות לאדם בהשתייכות אל גוף גדול ממנו.
חוויות של תמיכה קבוצתית, עוגן, הגנה, שותפות גורל, נחמה וחזון משותף, הן חשובות ומעצימות לפרט. אולם, יחסי התלות בין הפרט לקבוצתו עלולים ליצור תחושות דיסוננטיות כבדות בהגבלת חופש התנועה, מחנק, דרישה לסולידריות מחשבתית וציות עיוור.
בכמיהה לשחרור וחופש אישי , מתחבא פחד גדול מבדידות ואי סיפוק הצורך להשתייך.
דינה לוי, מנופים, שמן על בד, 200x320 ס"מ, 2017 / קרדיט צילום: סיגל קולטון
בגופי העבודות של שמי ולוי, נוכחים פרטים ביוגרפיים החושפים תפיסת חיים אישית ואת גישתם השונה כלפי שאלות מהותיות שיש בהן ביקורת על מרחב מחייתם וסביבתם הקרובה: ישראל.
שמי מביע את דעותיו באופן ביקורתי גלוי. בסגנון הומוריסטי פרוע המשלב דימויים וביטויים מעולם התקשורת, התרבות הפופולרית והקומיקס, לשמי אמירה ביקורתית ומתמשכת על החברה בה הוא חי: "המדינה היא גולם שקם על יוצרו, והאמן הוא המתריע בשער".
לוי חושפת בעבודותיה תחושות חרדה פרטיות מפני הלא נודע ומפני חוסר האונים, הנובעות מתוך הDNA של החברה הישראלית - חברה בטראומה, הנושאת בתת המודע את הזיכרון הקולקטיבי רצוף האירועים המזינים את החרדה ומחיים את תחושת האיום המתמדת. תחושות אלו מחזקות את הצורך בתמיכת הקבוצה כמו גם את הרצון להשתחרר ממנה.
*
אחד הציטוטים החזקים המבליט באופן חד את בעיית הדיסוננס שעלולה להיווצר בין פרט לקבוצה בקונטקסט החברה הישראלית, לקוח מתוך המדריך למורה ללימודי הבגרות של תורה שבעל פה שהוציא משרד החינוך ב2007. במערך השיעור הראשון של השנה, כדרך להציג את תוכן יחידת הלימוד, ישנה המלצה למורה לקרוא עם התלמידים את השיר "אתה פלא" של חווה אלברשטיין, ולדון בו:
"...השיר 'אתה פלא' מבליט מאוד את ייחודו וערכו העצמי החד–פעמי של כל יחיד ויחיד. כשם שכל רגע ורגע של החיים הוא חדש, יחיד ומיוחד וחד–פעמי, כך בכל אחד ואחת מאתנו טמונים שוני, ייחוד ואיכות חד–פעמיים. חוויה זו בפוטנציאל העצום הטמון בכל יחיד והאמונה שעלינו להוציאה מן הכוח אל הפועל המהווים את ליבה של היצירה עשויים לעורר דיון בשאלות ערכיות הנובעות ממנה. כך למשל, מהו היחס בין היחיד המאמין ביכולתו, בשונותו ובייחודו לבין הזולת? האם אין חוויה מעין זו מעודדת ניכור, אנוכיות יהירות אגוצנטריות ושאר תכונות חברתיות שליליות? כיצד מאזנים בין הערך של מימוש עצמי לבין מחויבות לזולת ולחברה?..."
כתבה: רותם ריטוב