יש לי שֵׁד בחדר
יש לי שֵׁד בחדר
מנחם גולדנברג / מרים גמבורד / אוהד לוי / סימה לוין / דבורה מורג / אסי משולם / עאישה קאדרי / אבינועם שטרנהיים / יגאל תומרקין
אוצרת: רותם ריטוב
07.06.25 - 04.04.25
יש לי שֵׁד בחדר
מרים גמבורד, אוהד לוי, סימה לוין , דבורה מורג, אסי משולם, עאישה קאדרי, אבינעם שטרנהיים ומנחם גולדנברג, יגאל תומרקין
אוצרת: רותם ריטוב
יצורים דמוניים, כמו שדים, ישויות על־טבעיות, בני־כלאיים ודמויות מיתולוגיות או מיסטיות הם חלק אימננטי ממערכות דתיות ותרבותיות. גם אתאיסט גמור יזעק בעת שבר: "לכל השדים והרוחות!"
התשובה לשאלה "מי הם השדים?" מורכבת, היא תלויה בנקודת הזווית שממנה בוחנים אותה – אֱמונית, פילוסופית או פסיכולוגית. בתרבויות פגאניות שדים הם ישויות אלוהיות־למחצה הקשורות בטבע, תכונותיהם לעיתים טובות ולעיתים רעות. בהיבט האמוני והמטאפיזי שדים הם כוחות מזיקים הנסתרים מהעין ושולטים בעולם החומר, מסיתים את האדם לדבר חטא, שתוצאותיו ההכרחיות הם אסונות ומגפות. במערכת הדמונית היהודית למשל שדים כמו לילית וסמאל מסמלים בהתאמה פיתוי ומוות ופועלים דרכם. על ציר הזמן שבין תקופת התלמוד והמדרש ועד לתרבות הליברלית במאה ה־21 נזהה כי לילית הפכה מדמות שלילית, מבעיתה ומאיימת לסמל של תשוקה, מיניות חופשית ונשיות משוחררת. מנקודת מבט פסיכואנליטית "שדים" הם השתקפות של התת־מודע, של התשוקות החבויות, הפחדים והדחפים. "בימי הביניים האפלים […] דיברו על שד, היום אנחנו מכנים זאת נוירוזה",[1] כתב מייסד הפסיכולוגיה האנליטית, קרל גוסטב יונג ב־1933. "הצל", החלק שמסתיר ומסווה את הצד הבלתי מפותח של האישיות, זה שאינו תואם את הציפיות החברתיות והמוסר הקולקטיבי, הוא אחד מארבעה ארכיטיפים של דפוסי התנהגות אנושית שניסח יונג. ב"חצי האפל" של האדם דרים היצרים הפרימיטיביים כמו גם היצירתיות והייחודיות. כאשר דרי ה"הצל" מודחקים אל התת־מודע ואינם מעובדים או מקבלים הכרה, הם עלולים לפרוץ ולהתבטא ברוע ובאלימות. יש אנשים המדווחים על חוויות על־טבעיות ועל מפגשים עם ישויות מסתוריות, דמויות אפלות וקולות בלתי מוסברים. אפשר להסביר חלק מעדויות אלו כתופעות כמו שיתוק שינה, פנטום, מחלות נפשיות או טראומה, אך את חלקן קשה להסביר בכלים המדעיים, ויש הרואים בכך הוכחה לקיומם ה"אמיתי" של שדים וכוחות על־טבעיים בעולם.
כיום ממשיכים להתל בנו שדים במרחבים שונים: שדים פסיכולוגיים מאמללי נפש – שדי החרדה, הדיכאון, הטראומה, מייצרי המחשבות הטורדניות והרפטטיביות; שדים חברתיים מפלגי קהילות – שדים המפיצים ספק, תאוריות קונספירציה, אידאולוגיות קיצוניות, שנאה, פופוליזם וחדשות כזב; שדים קפיטליסטיים פתייניים – אם בעבר השטן פיתה את האדם, היום הן אולי הרשתות החברתיות והמערכות הכלכליות, המנהלות את מנגנוני הצריכה ואת תשוקותינו, מקצינות למשל פגיעוּת הקשורה בדימוי הגוף לנוכח דימויים בלתי אפשריים ולחץ להצלחה תמידית; ולבסוף, שדים דיגיטליים ערמומיים, חמקמקים ובלתי נראים – אלגוריתמים המעוותים את תפיסת המציאות ומשפיעים באופן דרמטי על חיי כולנו – הבינה המלאכותית, שהיא מעין ישות על־טבעית יודעת כול, המעקב הטכנולוגי הצופה בנו ומהנדס את תודעתנו, והפחד מאובדן הפרטיות.
התגלגלותם של השדים מישויות מיתולוגיות ודתיות למטפורות פסיכולוגיות ותרבותיות, רומזת על קיומם משחר האנושות ועל השתנותם המתמדת. אלו הם בני האלמוות של התת־מודע.
השאלה היא לא האם הם קיימים, אלא כיצד אפשר להתמודד עימם.
הופעתם של ייצוגי האופל הללו בעבודות אמנות עכשוויות היא מעבר לציטוט. היא מאפשרת לשכתב ולהתאים את המרחבים העל־טבעיים והתהומות התת־הכרתיים, לעדכן את השפה האוניברסלית של הלכי רוח אקטואליים.
מרים גמבורד
העיסוק ב"אסור" הוא תמה מרכזית ביצירתה של מרים גמבורד. ביכולת הבעה עוצמתית ושליטה במסורות הרישום הקלאסי היא מתדיינת עם מוסכמות ותפיסות מסורתיות, הלכתיות ומיתיות על מהותם של הדמיון ושל האמנות כמרחבים המאפשרים חופש לגעת בנושאי טאבו. שם, מתערבבים המיתי והמיסטי, הפיזי והמטאפיזי, הפסיכולוגי, התת־ מודע, הגלוי והנסתר.
הפסיכואנליזה רואה בהדחקה מנגנון הגנה להתמודדות עם חרדות. ה"אסור" מייצג את מה שהודחק אל התת־מודע אך ממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הדחף לגעת ב"אסור" הוא התגלמותה של התשוקה. לילית, דמות מסתורית, שֵׁדָה מן המקורות היהודיים, היא מוטיב מרכזי ביצירתה של גמבורד – לא רק כישות דמונית אלא כדמות נשית מורכבת, כובשת, בעלת כוח מאגי וארוטי. דמותה של לילית משקפת צד אפל שהתרבות מדחיקה – אשת הפרא, המתנגדת לסדר החברתי, דמות של מיניות בלתי מרוסנת ושל כוח נשי מאיים. על פי חיבור מימי הביניים, "אלפא ביתא דבן סירא", הד למסורות ומדרשים קדומים, לילית נבראה כאשתו הראשונה של אדם והורדה ממעמדה משום שסירבה להיות כנועה, גם בעת אקט מיני: "איני שוכבת למטה [...] שנינו שווים לפי ששנינו מן האדמה".[2] בדומה לתיאורי גופה של לילית בספרות המדרשית ובקמעות מימי הביניים, המתארים שילובים בלתי אפשריים ואפילו מזעזעים בין אדם וחיה, מתארת גמבורד את דמותה החידתית – רגל אחת של תינוק, רגל אחת של עז, ולעיתים אף עצם אגן אנושית אמיתית, כמו בפסלה "הולדתה של לילית".
ב־1915 כתב קפקא מכתב למוציא לאור של ספרו "הגלגול" ובו ציווה במפורש: "לא ארצה שהחרק יאוייר. אין לצייר אותו, אין להראות אותו", וביקש: "רק לא זה, בבקשה, רק לא זה! אי אפשר לצייר אותו, אפילו לא להראות אותו מרחוק."[3] גמבורד מפרה הוראה זו ויוצרת פסל של אדם הכלוא בתוך חרק, מנסה להיחלץ מגופו אך אינו יכול. יש לציין שהעבודה נוצרה בטרם התוודעה להוראתו של קפקא.
אוהד לוי
עבודותיו של אוהד לוי הן מרחב של חקירה חומרית ורעיונית על סדר ופריעתו, קדושה וחילולה. הגריד, סמל הסדר והשליטה, מתפרק בעבודה "ככל האדם" למרחבים מופשטים של כתם וכאוס. תהליך הפירוק כלל פעולות אלימות החורגות מגבולות הציור המקובל. הבד נקרע ונחתך, והשכבות הפרומות הרבות שנצבעו משני צידיהן חושפות את עומקו של האובייקט הציורי החדש. העבודה מהדהדת את הצלב, אך לא כייצוג של ישוע הפצוע, אלא כהתרסה נגד קדושה בכלל וקדושת הציור בפרט. לוי חותר תחת מוסכמות הציור השטוח והמלבני ומבקש להפוך אותו לאובייקט חווייתי, כמעט פולחני. האלימות המוטמעת בו מלווה בתחושת טקסיות, אלו מחדדות את היות יצירת האמנות מוקד של התבוננות.
העבודה "ואקום", שנוצרה לאחר ה־7 באוקטובר 2023, היא שדה קרב ציורי. הקרע האלים בבד חושף את שכבות העומק. בשכבה התחתונה שביניהן מצויר גדם עץ זית על פדסטל אבן. למרות הסמליות הברורה של הדימוי, הוא נשאר חף משיוך היסטורי. הוא אקטואלי באותה המידה שהוא גם הד לפריט ארכיאולוגי בן אלפי שנים.
המרכיב הרוחני באמנות של לוי מעמיק בסדרת "הקמעות", הנוגעת במאגיה יהודית, בכוחות המיסטיים המיוחסים לחפצים ובתחושת השליטה בתוך כאוס שהם מעניקים. לוי מזהה בקמעות את אותו הצורך הקיים בסדר, בגריד – הרצון לייצר משמעות וביטחון בתוך מציאות כאוטית. המאגיה היהודית מציעה כוח הגנה מול חוסר האונים האנושי, והאמנות, כמו הקמע, נטענת בכוח זה באמצעות פעולת היצירה עצמה. האמונה כי מגעו של היוצר או סידור אובייקטים "במקומם הנכון" יכולים לטעון אובייקט בכוח סגולי קושרת בין האמנות לפטישיזציה של החומר.
עבודותיו של לוי נעות על הצירים שבין מצוקה ותשוקה, בין אמונה וספק. פעולתו האמנותית מונעת מדחף, מחיפוש אחר תשובות בתוך עולם של אי־ודאות.
סימה לוין
סימה לוין קושרת בעבודותיה את מופעי הטבע בסביבת מגוריה לתחושות עמוקות של שייכות וזרות. היא שואבת השראה מאגדות ומסורות עממיות, ויוצרת דימויים הנטועים בשכבה הקמאית של הנפש. ברישומים גדולי־ממדים היא מתארת נאמנה את נופי עמק יזרעאל, אך מגלה בסבך הצמחייה עולמות חבויים: חרקים מאיימים, פסולת מוסתרת וסמלי מוות כמו נחשים, שלדים וגולגולות.
לתוך התפיסה התרבותית־ישראלית, במיוחד זו של ההתיישבות בעמק יזרעאל, כי הטבע הוא מרחב שיש לעבד אותו ולשלוט בו, יוצקת לוין את ההשקפה שהטבע הוא מרחב של מסתורין הנושא משמעויות מאגיות ודרות בו רוחות קדמוניות. לוין רואה את הטבע לא רק במבט רומנטי אלא כמכיל זיכרונות, ופועלת מתוך תחושת מחויבות לתיעוד העולם הנסתר שבו, תיעוד הבלתי־נראה. בניסיון להקשיב ללחישה העמוקה של האדמה וסודותיה, היא מטשטשת את הגבולות בין עבר להווה, אדם וטבע, אמת ודמיון, מוות וחיים, ויוצרת עולם מעורבב של זיכרון פרטי עם זה הקולקטיבי. בניגוד לאתוס הציוני של הכנעת האדמה ועיבודה, לוין מבקשת להתבונן בטבע כמרחב של גילוי – כזה שאינו ניתן לשליטה ואוצר בתוכו משמעויות נסתרות.
דבורה מורג
"התחלתי לפסל את הדמויות עם תחילת המחאות נגד המהפכה המשפטית. קיננה בי תחושה אפלה שימי הביניים חזרו: 'משכן לעורבים ושדים'.[4] עלו בזיכרוני טקסטים ודימויים מימי הביניים, אלו הגדושים והמוגזמים בדת, אכזריות, דמיון, אינקוויזיציה וטקסים. לא רציתי יותר ליצור דברים יפים או 'נכונים'. הסדר הקיים נשבר, רציתי משהו אחר – הפוך, גרוטסקי, שולי. כבר לפני שנים, כשהשתתפתי בקורס על נזירות בימי הביניים באוניברסיטה, משכה אותי הדואליות שבין הארצי והגרוטסקי ובין הנשגב: התמרת התשוקה המינית בתשוקה לישוע. "אהבה" שגבלה לעיתים באכזריות והתאכזרות".[5]
במסגרות המעוטרות התוחמות טקסטים רוחניים בכתבי קודש נוצריים מימי הביניים מופיעים במקרים רבים שרבוטים של דימויים גרוטסקיים וגסים המתארים בני־כלאיים, יצורים חייתיים ודמויות אנושיות העוסקות בפעולות הנחשבות לחטא (אכילה גסה, משכב חיה, הוללות וכו'), ולצידם דימויים של סבל וייסורים, כל אלו בצורה מופרזת. הכתיבה והשרבוט בשולי הדף מכונים מרג'ינליה, מלשון Margins (שוליים). הפער בין הטקסטים הרוחניים לדימויי המרג'ינליה היווה את ההשראה לסדרת עבודות הפיסול הנושאות את המתח שבין המסודר למופרז והגדוש, בין קדוש לטמא, נשגב ואפל.
כל דמות בסדרה פוסלה בחומר שמורג הרגישה שהוא "המתאים" לה ונצבעה בצבעים צורמים. הדמויות מייצגות את הדברים שלא רוצים להתבונן בהם, והצגתן תובעת מן הצופה התבוננות במה שלרוב יסיט ממנו את העיניים, ובמילותיה של מורג: Looking at the overlooked.
עאישה קאדרי
עאישה קאדרי משלבת בציוריה טכניקות שונות ומשתמשת בצבעוניות עזה להבעת רעיונות אקספרסיביים וטעונים. היא חושפת ומבטאת את עולמה הפנימי ואת פרשנותה לעולם הבריאה וההתהוות בהשראתם של מיתולוגיות וזיכרונות ילדות. בציוריה מופיעים דימויים היברידיים ויצורים פנטסטיים בסצנות קסומות, אינטנסיביות וכאוטיות המתרחשות בחלל של יקום דמיוני. החיבורים ההיברידיים של הדימויים והסמלים, כמו הגולגולת המופיעה בשתי העבודות, משדרים תחושות של חיים ומוות, יוצרים אווירה של דינמיות בלתי פוסקת. בציורים "הלידה" ו"ללא כותרת" נוגעת קאדרי בנרטיב הבריאה ובהתהוותו והשתנותו של יצור חדש המתחיל את מסעו בעולם.
קאדרי מזמינה את הצופה לחוות את יצירתה באופן אישי ורגשי דרך הזיקה שהיא יוצרת בין הסצנות השונות בעבודותיה.
אסי משולם
יצירותיו של אסי משולם עוסקות בשאלות של דת, פולחן ומיתוס ובביטוי שלהן בעולם של ימינו. בעוד שהדתות המונותאיסטיות יצרו הפרדה בין האדם לטבע (האדם נברא בצלם האל, והטבע נועד לשרת אותו), בבסיס התפיסה הפגאנית האדם הוא חלק אינטגרלי ממערכת אורגנית רחבה יותר. התפיסה ההטרוסופית שניסח משולם" מציעה גישה חדשה לדת ולפגאניזם כשיטה להתנסות במציאות מבעד לעדשה של השקפה מיתית ומטפורית ובלי להיות תלויה בישויות מילוליות וטרנסצנדנטליות כלשהן. אלים ואלות נתפסים באופן מטפורי כהתגלמות של יכולות אנושיות ולא־אנושיות שונות. המטרה של משולם בעבודותיו ובניסוח רעיונותיו היא לשנות כמה תפיסות יסוד לגבי מקומה של האנושות בעולם ולהיפטר מכמה אמונות מאוד מזיקות, פשטניות ונאיביות לגבי העולם ולגבי המציאות המטפיזית".[6]
עבודת הווידאו "NEXA" שנוצרה בין השאר באמצעות בינה מלאכותית מפגישה בין טכנולוגיה עכשווית ובין מיתוס וקדמוניוּת – מחקר גבולות התודעה האנושית בעידן הדיגיטלי. העבודה מציעה קריאה מחודשת של מושג האלוהות דרך הבינה המלאכותית, שבדומה לאלוהות נתפסת גם היא ככוח חיצוני עוצמתי, מצטיירת כישות יודעת־כול, כמי שמסוגלת לנתח ולחזות תהליכים מעבר להבנה האנושית. בניגוד לאלוהות הקלאסית, הדורשת ציות ופולחן, הבינה המלאכותית אינה מבקשת לעצמה מרות וממשתמשיה התמסרות דתית. היא מעוררת דיאלוג חדש על טבע הידע, על גבולות התודעה ועל האפשרות ליצור "סובייקט" שאינו אנושי, מיתי, מטאפיזי או על־טבעי אך נושא חוכמה ותבונה על־אנושיות. הבינה המלאכותית איננה רק כלי, היא גם משקפת את התודעה הקולקטיבית. הופעתה במרחבי היום־יום מאפשרת להתבונן בשאלות על זהות, סובייקטיביות ומוסר ובגבולות שבין האנושי ללא־אנושי, בין טבעי למלאכותי ובין חייתי לדיגיטלי, שמעולם לא היו ישירים כל כך.
בפסלי הדחלילים משולם כורך יחד סמלים פגאניים ודימויים שיצר בטכנולוגיות של בינה מלאכותית. הם מסמלים צורת פולחן שאינה סגידה לישות טרנסצנדנטית, כי אם שילוב כוחות בין האדם, הטבע והבינה המלאכותית במערכת אורגנית אחת.
יגאל תומרקין (יליד גרמניה, 1933 – 2021)
החל מראשית פעילותו האמנותית בשנות ה־50 של המאה ה־20, דרך שינויים סגנוניים וחומריים בעבודתו, ליבת עשייתו של יגאל תומרקין הייתה תמיד התרסה על התנגשות הערכים התרבותיים שעיצבו את חייו: התרבות האירופית, מקורותיו היהודיים והיותו ישראלי.
לאורך כל שנות עבודתו הביע תומרקין בחריפות ובעוצמה את מחאתו על מושגים כמו קורבן, אלימות והתפוררות קיומית תוך התייחסות למיתולוגיה היהודית והאוניברסלית. ביצירתו העשירה והרחבה הוא שילב סמלים פגאניים ופרימיטיביים, דמויות מיתולוגיות, מפלצתיוּת ודמוניוּת, מלאכים, שטנים וחיות קדמוניות באופן איקונוקלסטי, המערער על דימויים מסורתיים, מוסכמות מושרשות והשקפות מקובלות בשאיפה לשינוי יסודי. האיקונוגרפיה של תומרקין, המתווכת בין האנושי לאלוהי, חותרת תחת הסדר המוסרי־דתי המסורתי ומייצגת עולם קדום נטול היררכיות בין אדם, חיות ואלים. ביטול הגבולות בין היצורים השונים משקף גישה מיתולוגית־כאוטית שבה כל הדמויות שוות בערכן הקיומי. "אפילו חתול חביב שנקלע, שלא בטובתו, לעולמו זה של תומרקין המוקדם, נגזר עליו לאשר הוויה תוקפנית ורגרסיבית."[7]
רישומי העין והמסכות האפריקאיות המוצגים בתערוכה נחשבים לנדירים בתוך שפע פעילותו האמנותית, שכן תומרקין לא הרבה לגעת בנושאי מיסטיקה ועין הרע. גם הם מגלמים את עיסוקו המתמשך בזיכרון, אלימות, מלחמה, קורבן, מיתוס וחורבן כביקורת על ערכי המוסר בחברה, על דמות הגיבור הישראלי והמיתולוגי, על מושג הרוע לעומת הטוב והיופי המוחלטים ועל דימוי הגוף היהודי בתולדות האמנות הישראלית.
אבינעם שטרנהיים ומנחם גולנדברג –
פסיכוסופיה – נפש החוכמה
קלפי הפסיכוסופיה שיצרו מנחם גולדנברג (פילוסוף) ואבינועם שטרנהיים (אמן) הם אובייקט שימושי מתחומי הפילוסופיה והאמנות. יצירתם היא מהלך חתרני, השואף לתת לאמנות ולפילוסופיה קיום במרחב היום־יומי. הצופים/קוראים הם שותפים פעילים בשיחה ובמשחק.
המונח פסיכוסופיה מבטא מהלך מחשבתי הנע בין הפילוסופי, הנפשי והרוחני. זוהי הזמנה להיכנס לשדה האפשרויות שבו השאלה היא גם הדרך וגם הכלי. הפתיחה בקלפים מאפשרת את בחינת הגבולות שבין ידיעה לאי־ידיעה, מרחב שבו הספק, הדמיון והאמונה מתקיימים בעת ובעונה אחת. חפיסת הקלפים הפסיכוסופית מבוססת על המבנה של קלפי טארוט ומורכבת ממערכת של 78 קלפים. כל קלף מתפקד הן כרעיון עצמאי של מושג והן כשייך לסדרה של רעיונות. הדיון על המושגים שבקלפים חושף את המשתתף לכוחה של השאלה (לעומת כוחה של התשובה בקלפי טארוט).
הפסיכוסופיה היא שיטת מחשבה עכשווית, ייחודית ומקורית המתנסחת ומועברת על ידי משחק. גישה זו עוסקת בקשר הבלתי אמצעי בין פעולת המחשבה (היוצרת) ובין תבונת הטבע, המתגלה בכל רגע חולף ומשתנה. הנחת היסוד של הפסיכוסופיה היא שאנחנו, בני־האדם, אינם היחידים שחושבים. למעשה, הטבע עצמו חושב, כל הזמן. האדם מסוגל להביא לבטא את פעולת המחשבה של העולם באמצעות פעולה יוצרת. במובן זה, הפסיכוסופיה מבקשת לתת למחשבה להתמודד עם הדברים בדרכה שלה, עם מושגיה, רעיונותיה וכישוריה, לאמן אותה, ולחשוף אגב כך את האופי שלה. ומעל לכול, הפסיכוסופיה היא כלי עזר המאפשר לאדם לפגוש בהלכי הרוח של מחשבת הדברים.
קלפי הפסיכוסופיה מבקשים להסיט ולשחרר את נקודת המבט של המחשבה המציבה את האדם במרכז. האדם הוא אמנם מקור המחשבות אבל לא הבעלים שלהן, למעשה אנחנו נוטלים חלק במרחב גדול יותר של מחשבה – הטבע. הדרך לפגוש ב'נפש־החוכמה' היא לתת למחשבה לשחק ("משחק חופשי של כוחות ההכרה"), ולרתום אותה לתכלית, לתת לה לפעול, לחשוף את אופיה ומידותיה. שהרי אין כמו משחק כדי לעורר את היצר.
הנחות היסוד שעליהן מבוססת הפסיכוסופיה:
- קיום הוא מערכת מורכבת שמקיימת יחסים וקשרים עם מערכות מורכבות אחרות.
- כל יחס (בין דברים) הוא חלקי, והוא סוג של הכרה; כל הכרה היא חלקית ואינה מוחלטת.
- פעולה יוצרת: תפיסת המקרי והאקראי כהכרחי ומהותי (ניסיון להבין את הלא מובן באמצעות המובן־עוד־פחות).
- חיוב או ׳קפיצת אמונה׳ הם קבלה ללא תנאי
הפסיכוסופיה מבקשת להתחקות אחר ׳נפש־החוכמה׳ ולהתחבר אליה. היא מציעה מרחב מדומיין – מופקע, אוטונומי ואוטרקי – עבור המחשבה, שבו היא יכולה להיות חופשייה וממשית, מרחב של אימון החשיבה ויצירת משמעות וערך מתוך מגע.
קלפי הפסיכוסופיה מבקשים להפוך לסיפור, לגורל, למרחב של משמעות, לתובנה ולשיחה. הם מבקשים להפוך את החיים חומר למחשבה ואת המחשבה חומר לחיים.
המחשבה מכילה את כל מה שאפשר לחשוב. כל שנותר הוא להצטרף אליה.
[1]סו מטנס, "יונג על השד ומציאות הרוע", פורסם במרכז היונגיאני למדעי הרוח
[2] תולדות בן סירא, נוסח ב’, מהדורת עלי יסיף, עמ’ 233-232
[3] המקור הגרמני:
"Nur das nicht, bitte, nur das nicht! Das Insekt selbst darf nicht gezeichnet werden. Es darf nicht einmal von weitem gezeigt werden."
[4] מתוך הפואמה "ימי הביניים מתקרבים" מאת זלמן שניאור
[5] דבורה מורג בשיחה עימה
[6] אסי משולם, אתר האינטרנט "הטרוסופיה". משולם ניסח את המחשבה ההטרוסופית מתוך אמונה "בצורך לשנות באופן דרמטי את היחס האנושי לטבע ולכדור הארץ, וכי שינויים כאלה חייבים לבוא מן היסודות הבסיסיים ביותר של האמונות האנושיות. המחשבה ההטרוסופית מציעה גישה תיאולוגית חדשה לחיים עבור מין ביולוגי שנדמה כי איבד את דרכו" (שם).
[7] גדעון עפרת, יגאל תומרקין, הוצאת לוין, 2019, עמוד 104