יש לי שֵׁד בחדר
יש לי שֵׁד בחדר
מנחם גולדנברג / מרים גמבורד / אוהד לוי / סימה לוין / דבורה מורג / אסי משולם / עאישה קאדרי / אבינועם שטרנהיים / יגאל תומרקין
אוצרת: רותם ריטוב
07.06.25 - 04.04.25
יש לי שֵׁד בחדר
מרים גמבורד, אוהד לוי, סימה לוין , דבורה מורג, אסי משולם, עאישה קאדרי, אבינעם שטרנהיים ומנחם גולדנברג, יגאל תומרקין
אוצרת: רותם ריטוב
יצורים דמוניים, כמו שדים, ישויות על־טבעיות, בני־כלאיים ודמויות מיתולוגיות או מיסטיות הם חלק אימננטי ממערכות דתיות ותרבותיות. גם אתאיסט גמור יזעק בעת שבר: "לכל השדים והרוחות!"
התשובה לשאלה "מי הם השדים?" מורכבת, היא תלויה בנקודת הזווית שממנה בוחנים אותה – אֱמונית, פילוסופית או פסיכולוגית. בתרבויות פגאניות שדים הם ישויות אלוהיות־למחצה הקשורות בטבע, תכונותיהם לעיתים טובות ולעיתים רעות. בהיבט האמוני והמטאפיזי שדים הם כוחות מזיקים הנסתרים מהעין ושולטים בעולם החומר, מסיתים את האדם לדבר חטא, שתוצאותיו ההכרחיות הם אסונות ומגפות. במערכת הדמונית היהודית למשל שדים כמו לילית וסמאל מסמלים בהתאמה פיתוי ומוות ופועלים דרכם. על ציר הזמן שבין תקופת התלמוד והמדרש ועד לתרבות הליברלית במאה ה־21 נזהה כי לילית הפכה מדמות שלילית, מבעיתה ומאיימת לסמל של תשוקה, מיניות חופשית ונשיות משוחררת. מנקודת מבט פסיכואנליטית "שדים" הם השתקפות של התת־מודע, של התשוקות החבויות, הפחדים והדחפים. "בימי הביניים האפלים […] דיברו על שד, היום אנחנו מכנים זאת נוירוזה",[1] כתב מייסד הפסיכולוגיה האנליטית, קרל גוסטב יונג ב־1933. "הצל", החלק שמסתיר ומסווה את הצד הבלתי מפותח של האישיות, זה שאינו תואם את הציפיות החברתיות והמוסר הקולקטיבי, הוא אחד מארבעה ארכיטיפים של דפוסי התנהגות אנושית שניסח יונג. ב"חצי האפל" של האדם דרים היצרים הפרימיטיביים כמו גם היצירתיות והייחודיות. כאשר דרי ה"הצל" מודחקים אל התת־מודע ואינם מעובדים או מקבלים הכרה, הם עלולים לפרוץ ולהתבטא ברוע ובאלימות. יש אנשים המדווחים על חוויות על־טבעיות ועל מפגשים עם ישויות מסתוריות, דמויות אפלות וקולות בלתי מוסברים. אפשר להסביר חלק מעדויות אלו כתופעות כמו שיתוק שינה, פנטום, מחלות נפשיות או טראומה, אך את חלקן קשה להסביר בכלים המדעיים, ויש הרואים בכך הוכחה לקיומם ה"אמיתי" של שדים וכוחות על־טבעיים בעולם.
כיום ממשיכים להתל בנו שדים במרחבים שונים: שדים פסיכולוגיים מאמללי נפש – שדי החרדה, הדיכאון, הטראומה, מייצרי המחשבות הטורדניות והרפטטיביות; שדים חברתיים מפלגי קהילות – שדים המפיצים ספק, תאוריות קונספירציה, אידאולוגיות קיצוניות, שנאה, פופוליזם וחדשות כזב; שדים קפיטליסטיים פתייניים – אם בעבר השטן פיתה את האדם, היום הן אולי הרשתות החברתיות והמערכות הכלכליות, המנהלות את מנגנוני הצריכה ואת תשוקותינו, מקצינות למשל פגיעוּת הקשורה בדימוי הגוף לנוכח דימויים בלתי אפשריים ולחץ להצלחה תמידית; ולבסוף, שדים דיגיטליים ערמומיים, חמקמקים ובלתי נראים – אלגוריתמים המעוותים את תפיסת המציאות ומשפיעים באופן דרמטי על חיי כולנו – הבינה המלאכותית, שהיא מעין ישות על־טבעית יודעת כול, המעקב הטכנולוגי הצופה בנו ומהנדס את תודעתנו, והפחד מאובדן הפרטיות.
התגלגלותם של השדים מישויות מיתולוגיות ודתיות למטפורות פסיכולוגיות ותרבותיות, רומזת על קיומם משחר האנושות ועל השתנותם המתמדת. אלו הם בני האלמוות של התת־מודע.
השאלה היא לא האם הם קיימים, אלא כיצד אפשר להתמודד עימם.
הופעתם של ייצוגי האופל הללו בעבודות אמנות עכשוויות היא מעבר לציטוט. היא מאפשרת לשכתב ולהתאים את המרחבים העל־טבעיים והתהומות התת־הכרתיים, לעדכן את השפה האוניברסלית של הלכי רוח אקטואליים.
מרים גמבורד
העיסוק ב"אסור" הוא תמה מרכזית ביצירתה של מרים גמבורד. ביכולת הבעה עוצמתית ושליטה במסורות הרישום הקלאסי היא מתדיינת עם מוסכמות ותפיסות מסורתיות, הלכתיות ומיתיות על מהותם של הדמיון ושל האמנות כמרחבים המאפשרים חופש לגעת בנושאי טאבו. שם, מתערבבים המיתי והמיסטי, הפיזי והמטאפיזי, הפסיכולוגי, התת־ מודע, הגלוי והנסתר.
הפסיכואנליזה רואה בהדחקה מנגנון הגנה להתמודדות עם חרדות. ה"אסור" מייצג את מה שהודחק אל התת־מודע אך ממשיך לפעול מתחת לפני השטח. הדחף לגעת ב"אסור" הוא התגלמותה של התשוקה. לילית, דמות מסתורית, שֵׁדָה מן המקורות היהודיים, היא מוטיב מרכזי ביצירתה של גמבורד – לא רק כישות דמונית אלא כדמות נשית מורכבת, כובשת, בעלת כוח מאגי וארוטי. דמותה של לילית משקפת צד אפל שהתרבות מדחיקה – אשת הפרא, המתנגדת לסדר החברתי, דמות של מיניות בלתי מרוסנת ושל כוח נשי מאיים. על פי חיבור מימי הביניים, "אלפא ביתא דבן סירא", הד למסורות ומדרשים קדומים, לילית נבראה כאשתו הראשונה של אדם והורדה ממעמדה משום שסירבה להיות כנועה, גם בעת אקט מיני: "איני שוכבת למטה [...] שנינו שווים לפי ששנינו מן האדמה".[2] בדומה לתיאורי גופה של לילית בספרות המדרשית ובקמעות מימי הביניים, המתארים שילובים בלתי אפשריים ואפילו מזעזעים בין אדם וחיה, מתארת גמבורד את דמותה החידתית – רגל אחת של תינוק, רגל אחת של עז, ולעיתים אף עצם אגן אנושית אמיתית, כמו בפסלה "הולדתה של לילית".
ב־1915 כתב קפקא מכתב למוציא לאור של ספרו "הגלגול" ובו ציווה במפורש: "לא ארצה שהחרק יאוייר. אין לצייר אותו, אין להראות אותו", וביקש: "רק לא זה, בבקשה, רק לא זה! אי אפשר לצייר אותו, אפילו לא להראות אותו מרחוק."[3] גמבורד מפרה הוראה זו ויוצרת פסל של אדם הכלוא בתוך חרק, מנסה להיחלץ מגופו אך אינו יכול. יש לציין שהעבודה נוצרה בטרם התוודעה להוראתו של קפקא.
אוהד לוי
עבודותיו של אוהד לוי הן מרחב של חקירה חומרית ורעיונית על סדר ופריעתו, קדושה וחילולה. הגריד, סמל הסדר והשליטה, מתפרק בעבודה "ככל האדם" למרחבים מופשטים של כתם וכאוס. תהליך הפירוק כלל פעולות אלימות החורגות מגבולות הציור המקובל. הבד נקרע ונחתך, והשכבות הפרומות הרבות שנצבעו משני צידיהן חושפות את עומקו של האובייקט הציורי החדש. העבודה מהדהדת את הצלב, אך לא כייצוג של ישוע הפצוע, אלא כהתרסה נגד קדושה בכלל וקדושת הציור בפרט. לוי חותר תחת מוסכמות הציור השטוח והמלבני ומבקש להפוך אותו לאובייקט חווייתי, כמעט פולחני. האלימות המוטמעת בו מלווה בתחושת טקסיות, אלו מחדדות את היות יצירת האמנות מוקד של התבוננות.
העבודה "ואקום", שנוצרה לאחר ה־7 באוקטובר 2023, היא שדה קרב ציורי. הקרע האלים בבד חושף את שכבות העומק. בשכבה התחתונה שביניהן מצויר גדם עץ זית על פדסטל אבן. למרות הסמליות הברורה של הדימוי, הוא נשאר חף משיוך היסטורי. הוא אקטואלי באותה המידה שהוא גם הד לפריט ארכיאולוגי בן אלפי שנים.
המרכיב הרוחני באמנות של לוי מעמיק בסדרת "הקמעות", הנוגעת במאגיה יהודית, בכוחות המיסטיים המיוחסים לחפצים ובתחושת השליטה בתוך כאוס שהם מעניקים. לוי מזהה בקמעות את אותו הצורך הקיים בסדר, בגריד – הרצון לייצר משמעות וביטחון בתוך מציאות כאוטית. המאגיה היהודית מציעה כוח הגנה מול חוסר האונים האנושי, והאמנות, כמו הקמע, נטענת בכוח זה באמצעות פעולת היצירה עצמה. האמונה כי מגעו של היוצר או סידור אובייקטים "במקומם הנכון" יכולים לטעון אובייקט בכוח סגולי קושרת בין האמנות לפטישיזציה של החומר.
עבודותיו של לוי נעות על הצירים שבין מצוקה ותשוקה, בין אמונה וספק. פעולתו האמנותית מונעת מדחף, מחיפוש אחר תשובות בתוך עולם של אי־ודאות.
סימה לוין
סימה לוין קושרת בעבודותיה את מופעי הטבע בסביבת מגוריה לתחושות עמוקות של שייכות וזרות. היא שואבת השראה מאגדות ומסורות עממיות, ויוצרת דימויים הנטועים בשכבה הקמאית של הנפש. ברישומים גדולי־ממדים היא מתארת נאמנה את נופי עמק יזרעאל, אך מגלה בסבך הצמחייה עולמות חבויים: חרקים מאיימים, פסולת מוסתרת וסמלי מוות כמו נחשים, שלדים וגולגולות.
לתוך התפיסה התרבותית־ישראלית, במיוחד זו של ההתיישבות בעמק יזרעאל, כי הטבע הוא מרחב שיש לעבד אותו ולשלוט בו, יוצקת לוין את ההשקפה שהטבע הוא מרחב של מסתורין הנושא משמעויות מאגיות ודרות בו רוחות קדמוניות. לוין רואה את הטבע לא רק במבט רומנטי אלא כמכיל זיכרונות, ופועלת מתוך תחושת מחויבות לתיעוד העולם הנסתר שבו, תיעוד הבלתי־נראה. בניסיון להקשיב ללחישה העמוקה של האדמה וסודותיה, היא מטשטשת את הגבולות בין עבר להווה, אדם וטבע, אמת ודמיון, מוות וחיים, ויוצרת עולם מעורבב של זיכרון פרטי עם זה הקולקטיבי. בניגוד לאתוס הציוני של הכנעת האדמה ועיבודה, לוין מבקשת להתבונן בטבע כמרחב של גילוי – כזה שאינו ניתן לשליטה ואוצר בתוכו משמעויות נסתרות.
דבורה מורג
"התחלתי לפסל את הדמויות עם תחילת המחאות נגד המהפכה המשפטית. קיננה בי תחושה אפלה שימי הביניים חזרו: 'משכן לעורבים ושדים'.[4] עלו בזיכרוני טקסטים ודימויים מימי הביניים, אלו הגדושים והמוגזמים בדת, אכזריות, דמיון, אינקוויזיציה וטקסים. לא רציתי יותר ליצור דברים יפים או 'נכונים'. הסדר הקיים נשבר, רציתי משהו אחר – הפוך, גרוטסקי, שולי. כבר לפני שנים, כשהשתתפתי בקורס על נזירות בימי הביניים באוניברסיטה, משכה אותי הדואליות שבין הארצי והגרוטסקי ובין הנשגב: התמרת התשוקה המינית בתשוקה לישוע. "אהבה" שגבלה לעיתים באכזריות והתאכזרות".[5]
במסגרות המעוטרות התוחמות טקסטים רוחניים בכתבי קודש נוצריים מימי הביניים מופיעים במקרים רבים שרבוטים של דימויים גרוטסקיים וגסים המתארים בני־כלאיים, יצורים חייתיים ודמויות אנושיות העוסקות בפעולות הנחשבות לחטא (אכילה גסה, משכב חיה, הוללות וכו'), ולצידם דימויים של סבל וייסורים, כל אלו בצורה מופרזת. הכתיבה והשרבוט בשולי הדף מכונים מרג'ינליה, מלשון Margins (שוליים). הפער בין הטקסטים הרוחניים לדימויי המרג'ינליה היווה את ההשראה לסדרת עבודות הפיסול הנושאות את המתח שבין המסודר למופרז והגדוש, בין קדוש לטמא, נשגב ואפל.
כל דמות בסדרה פוסלה בחומר שמורג הרגישה שהוא "המתאים" לה ונצבעה בצבעים צורמים. הדמויות מייצגות את הדברים שלא רוצים להתבונן בהם, והצגתן תובעת מן הצופה התבוננות במה שלרוב יסיט ממנו את העיניים, ובמילותיה של מורג: Looking at the overlooked.
עאישה קאדרי
עאישה קאדרי משלבת בציוריה טכניקות שונות ומשתמשת בצבעוניות עזה להבעת רעיונות אקספרסיביים וטעונים. היא חושפת ומבטאת את עולמה הפנימי ואת פרשנותה לעולם הבריאה וההתהוות בהשראתם של מיתולוגיות וזיכרונות ילדות. בציוריה מופיעים דימויים היברידיים ויצורים פנטסטיים בסצנות קסומות, אינטנסיביות וכאוטיות המתרחשות בחלל של יקום דמיוני. החיבורים ההיברידיים של הדימויים והסמלים, כמו הגולגולת המופיעה בשתי העבודות, משדרים תחושות של חיים ומוות, יוצרים אווירה של דינמיות בלתי פוסקת. בציורים "הלידה" ו"ללא כותרת" נוגעת קאדרי בנרטיב הבריאה ובהתהוותו והשתנותו של יצור חדש המתחיל את מסעו בעולם.
קאדרי מזמינה את הצופה לחוות את יצירתה באופן אישי ורגשי דרך הזיקה שהיא יוצרת בין הסצנות השונות בעבודותיה.
אסי משולם
יצירותיו של אסי משולם עוסקות בשאלות של דת, פולחן ומיתוס ובביטוי שלהן בעולם של ימינו. בעוד שהדתות המונותאיסטיות יצרו הפרדה בין האדם לטבע (האדם נברא בצלם האל, והטבע נועד לשרת אותו), בבסיס התפיסה הפגאנית האדם הוא חלק אינטגרלי ממערכת אורגנית רחבה יותר. התפיסה ההטרוסופית שניסח משולם" מציעה גישה חדשה לדת ולפגאניזם כשיטה להתנסות במציאות מבעד לעדשה של השקפה מיתית ומטפורית ובלי להיות תלויה בישויות מילוליות וטרנסצנדנטליות כלשהן. אלים ואלות נתפסים באופן מטפורי כהתגלמות של יכולות אנושיות ולא־אנושיות שונות. המטרה של משולם בעבודותיו ובניסוח רעיונותיו היא לשנות כמה תפיסות יסוד לגבי מקומה של האנושות בעולם ולהיפטר מכמה אמונות מאוד מזיקות, פשטניות ונאיביות לגבי העולם ולגבי המציאות המטפיזית".[6]
עבודת הווידאו "NEXA" שנוצרה בין השאר באמצעות בינה מלאכותית מפגישה בין טכנולוגיה עכשווית ובין מיתוס וקדמוניוּת – מחקר גבולות התודעה האנושית בעידן הדיגיטלי. העבודה מציעה קריאה מחודשת של מושג האלוהות דרך הבינה המלאכותית, שבדומה לאלוהות נתפסת גם היא ככוח חיצוני עוצמתי, מצטיירת כישות יודעת־כול, כמי שמסוגלת לנתח ולחזות תהליכים מעבר להבנה האנושית. בניגוד לאלוהות הקלאסית, הדורשת ציות ופולחן, הבינה המלאכותית אינה מבקשת לעצמה מרות וממשתמשיה התמסרות דתית. היא מעוררת דיאלוג חדש על טבע הידע, על גבולות התודעה ועל האפשרות ליצור "סובייקט" שאינו אנושי, מיתי, מטאפיזי או על־טבעי אך נושא חוכמה ותבונה על־אנושיות. הבינה המלאכותית איננה רק כלי, היא גם משקפת את התודעה הקולקטיבית. הופעתה במרחבי היום־יום מאפשרת להתבונן בשאלות על זהות, סובייקטיביות ומוסר ובגבולות שבין האנושי ללא־אנושי, בין טבעי למלאכותי ובין חייתי לדיגיטלי, שמעולם לא היו ישירים כל כך.
בפסלי הדחלילים משולם כורך יחד סמלים פגאניים ודימויים שיצר בטכנולוגיות של בינה מלאכותית. הם מסמלים צורת פולחן שאינה סגידה לישות טרנסצנדנטית, כי אם שילוב כוחות בין האדם, הטבע והבינה המלאכותית במערכת אורגנית אחת.
יגאל תומרקין (יליד גרמניה, 1933 – 2021)
החל מראשית פעילותו האמנותית בשנות ה־50 של המאה ה־20, דרך שינויים סגנוניים וחומריים בעבודתו, ליבת עשייתו של יגאל תומרקין הייתה תמיד התרסה על התנגשות הערכים התרבותיים שעיצבו את חייו: התרבות האירופית, מקורותיו היהודיים והיותו ישראלי.
לאורך כל שנות עבודתו הביע תומרקין בחריפות ובעוצמה את מחאתו על מושגים כמו קורבן, אלימות והתפוררות קיומית תוך התייחסות למיתולוגיה היהודית והאוניברסלית. ביצירתו העשירה והרחבה הוא שילב סמלים פגאניים ופרימיטיביים, דמויות מיתולוגיות, מפלצתיוּת ודמוניוּת, מלאכים, שטנים וחיות קדמוניות באופן איקונוקלסטי, המערער על דימויים מסורתיים, מוסכמות מושרשות והשקפות מקובלות בשאיפה לשינוי יסודי. האיקונוגרפיה של תומרקין, המתווכת בין האנושי לאלוהי, חותרת תחת הסדר המוסרי־דתי המסורתי ומייצגת עולם קדום נטול היררכיות בין אדם, חיות ואלים. ביטול הגבולות בין היצורים השונים משקף גישה מיתולוגית־כאוטית שבה כל הדמויות שוות בערכן הקיומי. "אפילו חתול חביב שנקלע, שלא בטובתו, לעולמו זה של תומרקין המוקדם, נגזר עליו לאשר הוויה תוקפנית ורגרסיבית."[7]
רישומי העין והמסכות האפריקאיות המוצגים בתערוכה נחשבים לנדירים בתוך שפע פעילותו האמנותית, שכן תומרקין לא הרבה לגעת בנושאי מיסטיקה ועין הרע. גם הם מגלמים את עיסוקו המתמשך בזיכרון, אלימות, מלחמה, קורבן, מיתוס וחורבן כביקורת על ערכי המוסר בחברה, על דמות הגיבור הישראלי והמיתולוגי, על מושג הרוע לעומת הטוב והיופי המוחלטים ועל דימוי הגוף היהודי בתולדות האמנות הישראלית.
אבינעם שטרנהיים ומנחם גולנדברג –
פסיכוסופיה – נפש החוכמה
קלפי הפסיכוסופיה שיצרו מנחם גולדנברג (פילוסוף) ואבינועם שטרנהיים (אמן) הם אובייקט שימושי מתחומי הפילוסופיה והאמנות. יצירתם היא מהלך חתרני, השואף לתת לאמנות ולפילוסופיה קיום במרחב היום־יומי. הצופים/קוראים הם שותפים פעילים בשיחה ובמשחק.
המונח פסיכוסופיה מבטא מהלך מחשבתי הנע בין הפילוסופי, הנפשי והרוחני. זוהי הזמנה להיכנס לשדה האפשרויות שבו השאלה היא גם הדרך וגם הכלי. הפתיחה בקלפים מאפשרת את בחינת הגבולות שבין ידיעה לאי־ידיעה, מרחב שבו הספק, הדמיון והאמונה מתקיימים בעת ובעונה אחת. חפיסת הקלפים הפסיכוסופית מבוססת על המבנה של קלפי טארוט ומורכבת ממערכת של 78 קלפים. כל קלף מתפקד הן כרעיון עצמאי של מושג והן כשייך לסדרה של רעיונות. הדיון על המושגים שבקלפים חושף את המשתתף לכוחה של השאלה (לעומת כוחה של התשובה בקלפי טארוט).
הפסיכוסופיה היא שיטת מחשבה עכשווית, ייחודית ומקורית המתנסחת ומועברת על ידי משחק. גישה זו עוסקת בקשר הבלתי אמצעי בין פעולת המחשבה (היוצרת) ובין תבונת הטבע, המתגלה בכל רגע חולף ומשתנה. הנחת היסוד של הפסיכוסופיה היא שאנחנו, בני־האדם, אינם היחידים שחושבים. למעשה, הטבע עצמו חושב, כל הזמן. האדם מסוגל להביא לבטא את פעולת המחשבה של העולם באמצעות פעולה יוצרת. במובן זה, הפסיכוסופיה מבקשת לתת למחשבה להתמודד עם הדברים בדרכה שלה, עם מושגיה, רעיונותיה וכישוריה, לאמן אותה, ולחשוף אגב כך את האופי שלה. ומעל לכול, הפסיכוסופיה היא כלי עזר המאפשר לאדם לפגוש בהלכי הרוח של מחשבת הדברים.
קלפי הפסיכוסופיה מבקשים להסיט ולשחרר את נקודת המבט של המחשבה המציבה את האדם במרכז. האדם הוא אמנם מקור המחשבות אבל לא הבעלים שלהן, למעשה אנחנו נוטלים חלק במרחב גדול יותר של מחשבה – הטבע. הדרך לפגוש ב'נפש־החוכמה' היא לתת למחשבה לשחק ("משחק חופשי של כוחות ההכרה"), ולרתום אותה לתכלית, לתת לה לפעול, לחשוף את אופיה ומידותיה. שהרי אין כמו משחק כדי לעורר את היצר.
הנחות היסוד שעליהן מבוססת הפסיכוסופיה:
- קיום הוא מערכת מורכבת שמקיימת יחסים וקשרים עם מערכות מורכבות אחרות.
- כל יחס (בין דברים) הוא חלקי, והוא סוג של הכרה; כל הכרה היא חלקית ואינה מוחלטת.
- פעולה יוצרת: תפיסת המקרי והאקראי כהכרחי ומהותי (ניסיון להבין את הלא מובן באמצעות המובן־עוד־פחות).
- חיוב או ׳קפיצת אמונה׳ הם קבלה ללא תנאי
הפסיכוסופיה מבקשת להתחקות אחר ׳נפש־החוכמה׳ ולהתחבר אליה. היא מציעה מרחב מדומיין – מופקע, אוטונומי ואוטרקי – עבור המחשבה, שבו היא יכולה להיות חופשייה וממשית, מרחב של אימון החשיבה ויצירת משמעות וערך מתוך מגע.
קלפי הפסיכוסופיה מבקשים להפוך לסיפור, לגורל, למרחב של משמעות, לתובנה ולשיחה. הם מבקשים להפוך את החיים חומר למחשבה ואת המחשבה חומר לחיים.
המחשבה מכילה את כל מה שאפשר לחשוב. כל שנותר הוא להצטרף אליה.
[1]סו מטנס, "יונג על השד ומציאות הרוע", פורסם במרכז היונגיאני למדעי הרוח
[2] תולדות בן סירא, נוסח ב’, מהדורת עלי יסיף, עמ’ 233-232
[3] המקור הגרמני:
"Nur das nicht, bitte, nur das nicht! Das Insekt selbst darf nicht gezeichnet werden. Es darf nicht einmal von weitem gezeigt werden."
[4] מתוך הפואמה "ימי הביניים מתקרבים" מאת זלמן שניאור
[5] דבורה מורג בשיחה עימה
[6] אסי משולם, אתר האינטרנט "הטרוסופיה". משולם ניסח את המחשבה ההטרוסופית מתוך אמונה "בצורך לשנות באופן דרמטי את היחס האנושי לטבע ולכדור הארץ, וכי שינויים כאלה חייבים לבוא מן היסודות הבסיסיים ביותר של האמונות האנושיות. המחשבה ההטרוסופית מציעה גישה תיאולוגית חדשה לחיים עבור מין ביולוגי שנדמה כי איבד את דרכו" (שם).
[7] גדעון עפרת, יגאל תומרקין, הוצאת לוין, 2019, עמוד 104
I Have a Demon in My Room
Miriam Gamburd, Ohad Levi, Sima Levin, Dvora Morag, Aisha Kadry, Assi Meshullam, Aisha Kadry, Avinoam Sternheim, Menahem Goldenberg, Igael Tumarkin
Curator: Rotem Ritov
Imaginary creatures, such as demons, supernatural beings, crossbreeds, and mythical or mystical figures are an immanent part of religious and cultural systems. In times of crisis, even complete atheists cry out: “For God’s sake!”
Answering the question “who are demons?” is complex and depends on the perspective from which it is examined: faith, philosophy, or psychology. In pagan cultures, “demons” are semi-divine entities connected to nature, which at times may have good or bad qualities. On the level of faith and metaphysics, they are harmful, invisible forces that control the material world and tempt people to sin, with the inevitable result of disaster and plague. In Judaism, demons such as Lilith and Samael symbolize temptation and death, respectively, through which they act. On the timeline between the period of the Talmud and the Midrash, and the liberal culture of the twenty-first century, we can identify Lilith’s transformation from a negative, frightening and threatening figure to the symbol of passion and free and liberated female sexuality. From a psychoanalytical viewpoint, “demons” are a reflection of the subconscious, of hidden desires, fears, and urges. The founder of Analytical Psychology, Carl Gustav Jung, wrote in 1933, “in the darkest Middle Ages…They spoke of the devil, today we call it a neurosis.”[1] The “shadow”, the part that conceals and camouflages the underdeveloped side of the personality, which fails to comply with societal expectations and collective morality, is one of the four archetypes of human behavior formulated by Jung. The “dark side” is where a person’s primitive impulses, such as creativity and uniqueness, reside. When the shadow’s inhabitants are repressed to the subconscious and are underdeveloped or unrecognized, they could burst through in the form of evil or violence. There are people who report supernatural experiences and encounters with mysterious entities, tenebrous figures, and unexplainable voices. Some of these testimonies can be explained as phenomena such as sleep paralysis, phantoms, mental illness, or trauma, but some are difficult to explain using scientific tools, and some see this as proof of the real existence of demons and supernatural powers in the world.
Today, demons continue to fool us in various spheres: psychological demons that make us miserable — demons of anxiety, depression, trauma, which generate nagging, repetitive thoughts; societal demons that divide communities — demons that spread doubt, conspiracy theories, extremist ideologies, hatred, populism, and fake news; seductive capitalistic demons — if in the past it was Satan who tempted people, today it might be social media and the economic mechanisms that control consumption and desires which, for example, heighten body image vulnerability in the face of unattainable images and pressure for constant success; and finally, devious, elusive, and invisible digital demons — algorithms that distort our concept of reality, impacting all our lives dramatically — artificial intelligence, a kind of all-knowing supernatural entity, technological surveillance which watches us and executes consciousness engineering, and the fear of loss of privacy.
The transformation of demons from religious and mythological creatures to psychological and cultural metaphors hints at their existence from the dawn of humanity, as well as their continuous evolution. These are the immortals of the subconscious.
The question is not whether they exist, but how to cope with them.
The appearance of this type of representation of darkness in contemporary art goes beyond and far exceeds mere quotation. This makes it possible to rewrite and to adjust the supernatural spheres and the subconscious abyss, and to update them for the universal language of the present spirit of the times.
Miriam Gamburd
The “forbidden” is a central theme in Miriam Gamburd’s oeuvre. With immense expressive ability and a faculty for the principles of classical drawing, she conducts a dialogue with traditional, ‘Halachic’, and mythical conventions and conceptions, about the essence of imagination and art as spaces that allow freedom to touch on taboo topics. There, the mythical and the mystic, the physical and the metaphysical, the psychological, the subconscious, the revealed and the concealed, all come together.
According to psychoanalysis, denial is a defense mechanism for coping with anxiety. The “forbidden” represents that which is repressed in the subconscious yet continues to operate below the surface. The urge to touch the “forbidden” is the embodiment of passion. Lilith, a mysterious figure, a demoness from Jewish sources, is a central motif in Gamburd’s oeuvre — not just as a demonic being but also as a complex, alluring, female persona with magical and erotic powers. Lilith’s persona reflects a dark side that culture represses — an untamed woman who opposes social order, an image of unbridled sexuality as well as threatening female power. According to the Medieval text the Alphabet of Ben Sira, which echoes ancient traditions and Midrash, Lilith was created as Adam’s first wife, but was removed from her position because she refused to be submissive, even during the sexual act: “I will not lie below…The two of us are equal, since we are both from the earth.”[2] Like depictions of Lilith’s body in Midrashic literature and in amulets from the Middle Ages, which depict impossible and even horrific crosses between human and animal, Gamburd depicts her cryptic image — one baby foot, one goat foot, and sometimes even a real pelvis bone, as in the sculpture the Birth of Lilith.
In 1915, Kafka wrote a letter to the publisher of his book Metamorphosis, in which he explicitly stipulated: “Just not that, please, just not that! The insect itself must not be illustrated by a drawing. It cannot be shown at all, not even from a distance. ”[3] Gamburd violates this directive by creating a sculpture of a person confined inside an insect, who tries to break free but is unable to do so. It should be noted that this work was created before Kafka’s directive became known to her.
Ohad Levi
Ohad Levi’s works serve as a realm for the material and conceptual study of order and its dissolution, sanctity and its desecration. The grid, symbol of order and control, falls apart in the work Like Any Person, scattering into abstract blotches and chaos. This process of decomposition included acts of violence that traverse the accepted bounds of painting. The canvas is ripped and cut; the numerous unravelling layers, painted on both sides, expose the depth of the new painterly object. The work echoes the cross, yet not as a representation of a wounded Jesus, but rather as a provocation against sanctity in general and the sanctity of painting in particular. Levi acts to undermine the conventions of flat, rectangular painting, seeking to transform it into an experiential, almost ritual, object. The violence embedded within his work is intertwined with a sense of ceremoniousness, both of which underline that the work of art is a focal point for observation.
The work Vacuum, created after October 7, 2023, is a painterly battlefield. The violent tear in the canvas exposes the layers of depth. The stump of an olive tree on a stone pedestal is painted on the bottom layer. Despite the image’s clear symbolism, it remains devoid of any historical affiliation. It is current to the same extent that it echoes an archaeological object that is thousands of years old.
The spiritual component of Levi’s art deepens in the series Amulets, which touches upon Jewish magic, the mystical powers attributed to objects and the sense of control they provide within chaos. In these amulets, Levi identifies the same need that can be found for order, in the grid — the desire to create meaning and security within a chaotic reality. Jewish magic offers protection from human helplessness, and art, like an amulet, takes this power on through the very act of creating. The belief that the creator’s touch, or arranging objects “in the right place,” can imbue an object with preternatural powers links art to fetishism.
Levi’s works fluctuate on the spectrum between distress and passion, faith and doubt. The artistic act is motivated by an urge, by the search for answers in a world of uncertainty.
Sima Levin
In her works, Sima Levin generates a loaded, mythical link between manifestations of nature in her residential surroundings, and deep feelings of belonging and alienation. She draws inspiration from folk legends and traditions and creates images implanted in the soul’s primeval layer. In large drawings, she faithfully depicts the landscapes of the Jezreel Valley, yet reveals concealed worlds within the webs of flora: threatening insects, hidden waste, and symbols of mortality such as snakes, skeletons, and skulls.
Levin introduces the concept of nature as a sphere of mystery that conveys magical meanings, and where ancient spirits reside, into the accepted Israeli cultural concept, especially characteristic of the Jezreel Valley’s inhabitants, of nature as a sphere that must be developed and controlled. Levin sees nature not only through a romantic view, but as something that contains memories. She acts from a sense of commitment to document the world concealed within nature, an invisible documentation. Endeavoring to listen to the earth’s deep whisper and secrets, she blurs the boundaries between past and present, human and nature, truth and imagination, death and life, generating a world that mixes personal and collective memory. In contrast to the Zionist ethos of taming and working the land, Levin seeks none other than observing nature as a sphere of discovery — one that cannot be controlled, and which is a trove of hidden meanings.
Dvora Morag
“I began sculpting the figures when the protests against the judicial overhaul began. A macabre sense that the Middle Ages were back began to take root: ‘a dwelling for crows and demons’.[4] It elicited memories of Medieval texts and images, the kind that are packed with overblown religion, cruelty, imagination, inquisitions, and ceremonies. I no longer wanted to create things that were beautiful or ‘correct’. The existing order had been shattered, I wanted something else — upside-down, grotesque, marginal. Years ago, when I participated in a university course on nuns in the Middle Ages, I already felt drawn to the duality between the earthly and grotesque and the sublime: substituting passion for Jesus for sexual passion. ‘Love’ which at times bordered upon cruelty and cruelness.”[5]
In the ornamented frames around spiritual texts in Medieval Christian scared writings, sketches of grotesque and grim images often appear; they depict mongrels, animalistic beings, and human figures engaged in acts considered sinful (gluttonous eating, relations with animals, hedonism etc.). Alongside these are images of suffering and ordeals, all exaggerated. These notes and sketches in the margins of the pages are called “Marginalia”.
The gap between the spiritual texts and the Marginalia images served as the inspiration for the series of sculptural works, which convey the tension between orderly and overblown and busy, between sacred and impure, sublime and lowly.
Each figure was sculpted using the material Morag felt best suited it and was painted in glaring colors. The images represent the things people do not want to look at, to force us to contemplate the things we usually look away from, and in Morag’s words, “looking at the overlooked”.
Igael Tumarkin (b. Germany, 1933-2021)
From the beginning of his artistic activity in the 1950s, and across stylistic and material changes in his work, the core of Igael Tumarkin’s activity was always subversion against the clash of cultural values that molded his life: European culture, Jewish background, and being Israeli.
Throughout all the years of his work, Tumarkin protested sharply and forcefully against concepts such as victimhood, violence, and existential disintegration, while referencing Jewish and universal mythology. In his rich and broad oeuvre, he incorporated pagan and primitive symbols; mythological, monstrous and demonic figures; angels; satanic beings; and ancient animals; all in an iconoclastic fashion that challenged traditional images, entrenched conventions, and widely-accepted perspectives, seeking fundamental change. Tumarkin’s iconography, which mediates between the human and divine, seeks to undermine the traditional moral-religious order, and presents an ancient world devoid of hierarchies between human, animal, and deity. Eliminating the boundaries between the different creatures reflects a mythological-chaotic approach in which all figures have an equal existential value. “Even a nice little cat that finds itself, inadvertently, in Tumarkin’s early world, is fated to complicity with a hostile and regressive existence.”[6]
The drawings of eyes and African masks presented in the exhibition are considered rare within his bounty of artistic activity, since Tumarkin rarely touched upon topics of mysticism and the evil eye. These too embody his continued treatment of memory, violence, war, victimhood, myth, and destruction as criticism against society’s moral values, the Israeli and mythological hero figure, the concept of bad versus absolute good and beauty, and Jewish body image in Israeli art history.
Aisha Kadry
In her paintings, Aisha Kadry incorporates various techniques and uses bold colors to convey expressive, loaded ideas. She reveals and articulates her inner world and her interpretation of the world of creation and genesis, inspired by mythology and childhood memories. In her paintings, in enchanted, intensive, and chaotic scenes that take place in an imaginary universe, hybrid images and fantastic creatures appear. The hybrid connections of images and symbols, like the skull featured in two works, elicit feelings of life and death, and create an environment of uninterrupted dynamism. In the paintings Birth and Untitled, Kadry touches upon the narrative of creation and the generation and evolution of a new being starting its journey in the world.
Kadry invites viewers to experience her oeuvre in a personal and emotional way, through the ties she forms between the different scenes in her works.
Assi Meshullam
Assi Meshullam’s oeuvre deals with questions of religion, ritual, and myth, and how they are expressed in today’s world. While the monotheistic faiths instituted a separation between human and nature (humans were created in God’s image and nature was intended to serve humans), the pagan conception is based on treating humanity as an integral part of a broader organic ecosystem. Heterosophy, as formulated by Meshullam, “offers a new approach to religion and paganism as a method for experiencing reality through the lens of mythical and metaphorical view, and without being dependent on any literal and transcendental entities. Gods and goddesses are being taken metaphorically as personifications of various human and non-human faculties.”[7] In his artwork, and in articulating his ideas, Mesullam’s goal is “to change some fundamental perceptions regarding humanity's place in the world, and to get rid of some very harmful, simplistic and naive beliefs about the world and the metaphysical reality.”
The video work Nexa, created inter alia using artificial intelligence, brings together contemporary technology and the ancient and mythology — it studies the bounds of human consciousness in the digital age. The work proposes a new reading of the concept of divinity, through AI, which like divinity is perceived as a powerful external force, and is depicted as an all-knowing entity which can analyze and predict processes beyond human comprehension. Yet unlike classical divinity, which demands obedience and ritual worship, AI does not seek authority or religious submission from its users. It spurs a new dialogue on the nature of knowledge, the boundaries of consciousness, and the ability to create a “subject” that is neither human, mythical, metaphysical, nor supernatural, yet possesses superhuman wisdom and sensibility. AI is not just a tool, it is a reflection of collective consciousness. Its appearance in the realm of the everyday enables the contemplation of questions of identity, subjectivity, and morality, as well as the confines between human and non-human, natural and artificial, and animal and digital, which have never been so direct.
In his scarecrow sculptures, Meshullam brings together pagan symbols and images he created using AI technology. They represent a type of ritual that does not submit to a transcendental entity, but rather is a joining of forces between humanity, nature, and AI in a single organic system.
Avinoam Sternheim and Menahem Goldenberg — Psychosophy – the Soul of Wisdom
The Psychosophy Cards created by Menahem Goldenberg (philosopher) and Avinoam Sternheim (artist) are a functional object from the fields of philosophy and art. Their creation is a subversive act which seeks to make art and philosophy present in the realm of the everyday. The viewers/readers are active participants in the dialogue and the game.
The term psychosophy refers to an intellectual process on the spectrum between philosophy, psychology, and spirituality. It is an invitation to enter a field of possibilities where the question is also the path and the tool. Reading the cards allows an examination of the boundaries between knowledge and non-knowledge, a space where doubt, imagination, and faith coexist. The deck of Psychosophy Cards is based on the structure of the tarot cards and it comprises 78 cards. Each card functions both as an independent idea, as well as belonging to a series of ideas. Discussion of the concepts in the cards exposes participants to the power of asking questions (in contrast to tarot cards, which focus on the power of answers).
Psychosophy is a contemporary, unique and original way of thinking organized as a game. This approach addresses the direct link between the act of thinking (the creator) and the wisdom of nature, as revealed in every passing, changing moment. Psychosophy’s basic axiom is that we, human beings, are not the only ones that think. Actually, nature itself thinks all the time. Humans are able to express the world’s act of thinking through creative activity. In this sense, Psychosophy aims to let thought confront things in its own way, with its own concepts, ideas, and skills; to train it, thereby revealing its nature. Above all, Psychosophy is an auxiliary tool that allows humans to encounter the frame of mind of things thinking.
The Psychosophy cards wish to shift and liberate the perspective that puts human beings at the center. Humans are indeed the source of thoughts but not their owners. Actually, we take part in a larger sphere of thought — nature. The way to meet the “soul of wisdom” is to let thought play (“free play of the powers of the cognitive faculties”). To harness it to a purpose. Let it act, reveal its character and dimensions. After all, there is nothing like playing to fuel one’s desire.
Psychosophy’s fundamental axioms:
- Existence is a complex system that has relationships and connections with other complex systems.
- Every relation is a form of partial knowledge; all knowledge is partial and absolute.
- Creative action: Perceiving the accidental and random as necessary and essential (trying to understand the incomprehensible through the even-less-comprehensible).
- Affirmation, or “leap of faith”: unconditional acceptance.
Psychosophy wishes to trace and tap into the “soul of wisdom.” This approach offers an imagined space — expropriated, autonomous, and autarkic — where thought can be free and tangible to practice, a space to train thinking and to produce meaning and value through contact.
The Psychosophy Cards wish to become a story, a destiny, a space of meaning, insight, and conversation. They wish to turn life into food for thought and thought into the food of life.
Thought contains everything that can be thought. All that remains is to join it.
[1] Quoted from Sue Mehrtens’ blog, “Jung on the Devil and the Reality of Evil”, accessed at:
[2] Alphabet of Ben Sira 78, translation accessed at:
[3] The German original:
"Nur das nicht, bitte, nur das nicht! Das Insekt selbst darf nicht gezeichnet werden. Es darf nicht einmal von weitem gezeigt werden."
[4] From the poem “The Dark Ages Draw Nigh” by Zalman Shneor
[5] Dvora Morag, from a conversation with the artist
[6] Gideon Ofrat, Igael Tumarkin, Levin press, 2019
[7] Assi Meshullam, from his website “Heterosophy”. Meshullam formulated the heterosophic idea out of a belief that “the human attitude towards nature and Earth must be changed dramatically, and that such changes must come from the most basic foundations of human beliefs. The heterosophic thought, therefore, offers a new theological approach to life, for a species that has obviously lost its way.” (Quotation from Heterosophy website.)