לֹא בַּשְּׁאִיפָה כִּי אִם בְּמוֹרַד הַנְּשִיפָה
לֹא בַּשְּׁאִיפָה
כִּי אִם בְּמוֹרַד הַנְּשִיפָה
מיקי אוחנה / אפרת אייל / עדי ארגוב / שירלי בר-אמוץ תמר ניקס / ליאת סגל / דניה צ'למינסקי / מור רימר / ירון שין (Jewboy) / תמר שפר
אוצרת: ענת גטניו
22.03.25 - 24.01.25
לֹא בַּשְּׁאִיפָה
כִּי אִם בְּמוֹרַד הַנְּשִׁיפָה
מיקי אוחנה, אפרת אייל, עדי ארגוב, שירלי בר-אמוץ, תמר ניקס, ליאת סגל, דניה צ'למינסקי, מור רימר, ירון שין (Jewboy), תמר שפר
אוצרת: ענת גטניו
הדימוי האנטומי של הלב האנושי היה המפתח לתערוכה זו, כמוקד המפעיל את זרימת החיים בגוף וכמרכז פיזי וסימבולי לקיום הגשמי. אולם שדה התוכן הלך והתרחב מן הלב אל מערכות הנשימה וכלי הדם, ומן המערכות הפיזיות אל מצבי נפש המתבטאים בשאיפה ונשיפה, נשימה וחסימה.
לתערוכה לֹא בַּשְּׁאִיפָה, כִּי אִם בְּמוֹרַד הַנְּשִׁיפָה, הלך-רוח (state of mind) נוכח ומשותף. שמה מובא מן השורה הפותחת בשיר 'נשימה'* של אגי משעול. העבודות נוגעות באופן ישיר, עקיף או מטאפורי במרחב האנטומי של גוף האדם, בפעימות הלב, בפעולות הנשימה, בזרימה הפנימית של כוחות החיים, ובעיקר בקשר שבין הגוף לנפש. מן העבודות עולות תחושות של חנק ותקיעות כפי שהגוף שלנו חווה במודע או שלא במודע, וכמיהה לנשום פיזית ורגשית באופן מלא.
בשנה החולפת ביטויים מילוליים הנוגעים לשברון לב, לכאב לב או לקוצר נשימה, חוסר אוויר ואי יכולת לנשום חוזרים ועולים שוב ושוב. המציאות מחלחלת ומתנחלת בתוך הגוף, ועושה בו מהלכים באופן בלתי רצוני.
הלך הרוח המתואר כאן נוכח בתערוכה זו ובעבודות שנוצרו על ידי אמנים ואמניות, מעצבים ומעצבות מתחומים שונים, במגוון טכניקות ומדיות: ציור, תחריט, פיסול, אנימציה, צורפות, טקסטיל וקרמיקה.
*אגי משעול, 'נשימה', מתוך: מבחר וחדשים, 2003, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
מיקי אוחנה "רושם" בחוט כחול בתפירה ישירה במכונת תפירה, ללא כל רישום מקדים או תכנון. פעולת הרישום נוצרת משכבות של חוטים ומתקבעת על הבד בקווים, כתמים ומרקמים. הדימויים עולים על גבי הבד בזה אחר זה באופן אסוציאטיבי, נובעים ישירות מזרם התודעה, צפים מתוך זיכרון אישי או קולקטיבי. לעתים יש ביניהם אינטראקציה ולעתים הם מקיימים דיאלוג מעצם היותם באותו מרחב, ללא כל נרטיב קוהרנטי או מובנה.
אפרת אייל פורצת תדיר את הגבולות שבין היצירה הקרמית לחומרי רדי-מייד ובין מלאכת הכפיים לחשיבה קונספטואלית. בתערוכה זו היא מציגה "רישום" תלת-מימדי מותאם-חלל הבנוי מקווים דקיקים המסתעפים ממחברים או תחנות מוצא לכדי מערכת לא מוכרת. המחברים הקרמיים נוצקו מאובייקטים ביתיים שיש בהם פעולות של שאיבה או נשיפה, ונדמים כצורות גופניות שהתרוקנו מאוויר. הצינורות השחורים היוצאים מהם עשויים קשיות שנסתמו בגבס. זוהי מערכת סגורה ותקועה שאינה מאפשרת מעבר אוויר, ויש לה הקשרים צורניים המאזכרים מערכת כלי דם, אינפוזיה או תרשים אק''ג (רישום פעילות הלב).
עדי ארגוב מציגה סדרה של עבודות אנימציה חדשות הממשיכות את השפה האופיינית לרישומיה הגופניים. העבודות מניעות מערכות של סימנים ומשלבות בין רישום חופשי לבין סימנים משפות תנועה ותרשימי ריקוד מסביבות 1700. התמודדות עם מגבלה פיזית הובילה את האמנית לחקירת עומק של תנועת הגוף ולפרקטיקות שונות הקשורות בתנועה, תוך שהרישום מתפקד כמעין סיסמוגרף המסמן את מה שקורה בתוכו: בשלד, באיברים הפנימיים, במערכות העצבים או בזרימת הדם והאנרגיה.
עבודות האנימציה מציגות מערכת בעלת היגיון פנימי בה כל חלק זז באופן עצמאי ותורם למערכת השלמה שהיא מעין סמל קמאי למקצב פנימי. התנועה מחפשת לחקות תנועה גופנית ונפשית של התכווצות והתרחבות, מעין תנועת נשימה המשלבת בין המרכיב המתמטי והמכני של המערכת לבין האורגני והאקראי.
שירלי בר אמוץ , צורפת במהותה, פורצת את גבולות התחום בכל היבט ומציגה בתערוכה שני גופי עבודות העוסקים בגוף ובנפש. עבודה אחת מציגה מקבץ של לוחיות נחושת הנראים כפרגמנטים קטועים שעליהם חרוטים חלקי רגליים וידיים המנותקים מן הגוף. הם מאזכרים אובייקטים קטנים של דימויי גוף שנהוג לתלות בקפלות שבתוך כנסיות כחלק מפולחן של בקשת עזרה, הבעת נדרים או הודייה. אלא שכאן, במקום להעניק כוח ובריאות, קורסות הקמעות אל תוך הגוף הדווי.
בגוף עבודות נוסף הנדמה כקיר של "אריחי אמבטיה" מעלה בר אמוץ זרם של דימויים הצפים במחשבותיה עם זרם המים: חיות נושפות, רושפות, מפזרות מטר של צורות דוקרניות, בצבעוניות ובטקסטורה הנעה בין מתיקות לרעל ובין משיכה לדחייה. הדימויים מטפטפים ומתנקזים אל תוך שטיחון אמבטיה המונח לפניהם.
תמר ניקס, מעצבת טקסטיל בהכשרתה, מתחקה בעבודתה אחר המבנה הפרקטלי המופלא בו הולכים כלי הדם ומסתעפים כשהם מובילים את חומרי החיים עד לאחרון התאים בגוף, ומאפשרים לו נשימה והזנה. העבודה מורכבת מצינורות הולכים וקטנים שנוצרו בסריגת קרושה המאפשרת יצירת מבניות מורכבת. חומר הגלם הוא סרט בד בלתי ארוג, אותו חומר המשמש לניקוי וסניטציה בעולם הרפואי.
הלב בולט בהיעדרו ובמקום מוקד החיים קיים ריק. העבודה מציגה מערכת קטועה, אשר אין לה התחלה וסוף, ולא מתאפשר בה חיבור שלם.
ליאת סגל מציגה בתערוכה סדרת רישומים אשר נוצרו באמצעות מכונה הרושמת קולות. בהשראת פעולת הפטיפון, המכונה מניעה כלי רישום הרוטט על פני גלי הקול ורושם אותם על גבי נייר הסובב תחתיו. בסדרה זו המכונה רושמת את צלילי ה"משאלייה" -רגעי כיוון כלים והתכוונות גופנית של נגני התזמורת האנדלוסית לפני תחילת קונצרט, כפי שהוקלטו עבורה. סגל מתערבת בתרגום המכני של הסאונד אל הנייר על ידי כיוונון כפתורי המכונה בעת ההקלטה, ובכך מנטרלת את האוטומטיות המכנית ומכניסה פרשנות אישית.
דניה צ'למינסקי מציגה אוסף של פריטים בתצוגה המאזכרת "חדר פלאות" בזעיר אנפין. בין
הפריטים שבויטרינות ניתן לראות תכשיטים שיצרה, אובייקטים מטופלים ופריטים שנאספו מן הטבע לאורך השנים. ביניהם בולטות שתי סדרות של תכשיטים המתייחסות לפעולות של נשימה והזנה.
האחת - סדרת לבבות אנושיים מחומר היפוקסי ומערך של קווי מתכת מסורגים הנדמים כמערכת מסועפת של כלי-דם או שורשים. השניה - סדרת תכשיטים שהאלמנט החוזר בהם הוא הדרחול (חלזון נפוץ בחולות שבמישור החוף) כשהוא מאורגן בדבוקות. בעונת הקיץ החמה החלזונות מדביקים עצמם במעלה ענפי הצמחים כדי לנשום, וקונכיתם נאטמת בחותם המונע התייבשות אך חדיר לאוויר.
מור רימר מציגה גוף עבודות שיצרה לפני שנים בציור ובתחריט, המחבר צורנית ותמטית בין המבנה השלדי של גוף האדם לזה של העץ. דימויים חוזרים כמו צלעות, עמוד שדרה, חוליות או גולגולת מתמזגים עם צורות המפרקות את הגזע והענפים של עץ הדקל - מוטיב חוזר בעבודותיה, כאזכור לנוף ילדותה בקיבוץ בדרום.
בעבודות ניכרים תהליכים של כיליון ופירוק העוברים על גוף האדם במימד הזמן כמו גם על מרכיביו האורגניים של העץ.
ירון שין (Jewboy), מעצב ומאייר, מכניס אותנו בעבודת האנימציה שיצר אל תוך חבל טבור סימבולי על החלקיקים הנעים בתוכו, אל מקור החיים של העובר, אל הוריד המספק חמצן ומזון, אל הקשר הבלתי נפרד עם האם. פעולת הזנה פיזית ומטאפורית הופכת לצורך קיומי גשמי ונפשי אשר ילווה אותנו גם כאנשים בוגרים לאורך החיים, ואנחנו מוצאים עצמנו מזינים או מוזנים דרך טבורים חלופיים כדי לשרוד אותם.
תמר שפר מציגה בתערוכה מקבץ עבודות: פסל, רישומים ועבודת קיר תלוית מקום בעל מאפיינים משותפים. בכולן בולטת פעולת הכלאה בין מרכיבים השייכים לקטגוריות שונות כאשר היא יוצרת שילובים מפתיעים בין האנושי, המכני החי והצומח. הרכבים אניגמטיים אלה מונעים כל אפשרות להגדרות ברורות וחד-משמעיות, ובכך מבטאים את רוח הזמן הנוכחית בה כל הגבולות מתמוססים. בחלק מן העבודות ניתן להבחין בפעולות של שאיפת או פליטת אוויר אך נותרת אי בהירות לגבי תכליתן. העבודות נעשות בטכניקות ידניות (low-tech) כניסיון לשמר חומריות וחושיות בעידן דיגיטלי.
Not on the Inhale but on the Slope of the Exhale
Miki Ohana, Efrat Eyal, Adi Argov, Shirly Bar-Amotz, Tamar Nix, Liat Segal, Dania Chelminsky, Mor Riemer, Yaron Shin (Jewboy), Tamar Sheaffer
Curator: Anat Gatenio
The anatomical image of the human heart has been the key to this exhibition, as the nucleus that controls the flow of life in the body, and the physical and symbolic center of corporeal existence. Yet, its sphere of content was ever-expanding, from the heart to the respiratory system and the blood vessels, as well as from the physiological systems to mental states expressed by inhaling and exhaling, breathing, and obstructing.
The exhibition Not on the Inhale but on the Slope of the Exhale has a present, collective state of mind. Its title is taken from the opening line of Agi Mishol’s poem Breath.* The works directly, indirectly, or metaphorically touch upon the anatomical space of the human body, heartbeats, the act of breathing, the lifeforce’s internal flow, and primarily the connection between body and soul. The works elicit a sense of suffocation and stagnancy, just as our bodies, whether consciously or unconsciously, yearn to breathe fully, physically, and emotionally.
During the past year, verbal expressions of heartbreak, heartache, shortness of breath, asphyxia, or an inability to breathe, have surfaced again and again. Reality seeps slowly into the body and takes root, executing unwanted processes.
The state of mind described here can be found in this exhibition and in the works created by artists and designers from different fields, using a variety of techniques and mediums: painting, etching, sculpture, animation, jewelry, textile, and ceramics.
*Agi Mishol, Breath, from the poetry collection New and Selected, published in 2003 by Hakibbutz Hameuchad (in Hebrew).
Miki Ohana “draws” in blue thread, sewing directly with a sewing machine, without any preparatory sketch or planning. The act of drawing is generated by layers of threads, and affixes to the fabric in lines, forms, and textures. The images appear on the fabric one after the other, associatively, sprouting directly from a stream of consciousness, emerging from individual or collective memory. Sometimes they interact and sometimes they engage in dialogue simply by occupying the same space, with no coherent or inherent narrative.
Efrat Eyal constantly breaks the boundaries between ceramics and readymade, as well as between handicrafts and conceptual thinking. In this exhibition, she presents a site-specific three-dimensional “drawing” constructed from fine lines that branch out from joints or points of departure, spreading into an unrecognizable apparatus. The ceramic joints were cast from household objects which have inhaling or exhaling functions, and they resemble corporeal shapes that have been deflated. The black tubes extending from them are made of plaster-filled straws. This is a closed, stagnant system which does not allow the passage of air, and its formal context is reminiscent of the vascular system, infusion, or an EKG (electrocardiogram) chart.
Adi Argov presents a series of new animation works that continue the language characteristic of her corporeal drawings. The works put into motion sets of signs and integrate freeform drawing and signs from movement languages and dance diagrams dated around 1700. The artist’s struggle with a physical disability led her to conduct an in-depth study of bodily movement and various practices connected to movement, while her drawing functions almost as a seismograph marking out what happens within: in the skeleton, the internal organs, the nervous system, or the bloodstream and energy.
The animation works present systems with an internal logic, where each part moves independently and contributes to the overall system, which is a primeval symbol of an internal rhythm. The movement endeavors to mimic corporeal and mental contraction and expansion motions, a breathing motion that combines the system’s mathematical and mechanical component with the organic and random.
Shirly Bar-Amotz, a jeweler in essence, breaks every aspect of the field’s boundaries, and in the exhibition presents two bodies of work dealing with body and soul. One body of works displays a collection of copper plates resembling truncated fragments, with detached hands and feet etched on them. They call to mind small objects with body images customarily hung in church chapels, within rituals of pleading for help, taking vows, or expressing gratitude. Yet here, instead of granting strength and health, the charms collapse into the anguished body.
In another body of works, which suggests a wall of “bathroom tiles”, Bar-Amotz brings forth a stream of images that emerge in her thoughts with the flow of water: huffing and puffing fiery creatures spouting out a torrent of spiky shapes, in colors and textures ranging from sweet to poisonous, attractive to repulsive. The images drip down into the bathmat placed before them.
Tamar Nix, who trained as a textile designer, seeks in her work to emulate the wondrous fractal shape the blood vessels branch into as they convey life to every last cell in the body, enabling respiration and sustenance. The work is comprised of tubes that grow smaller and smaller, made of crochet knitting which enables complex structure. The raw material is non-woven fabric tape, the same material used for cleaning and sanitation in the medical world.
The heart’s absence is pronounced and in place of life’s nerve center, there is a void. The work presents a truncated system, without beginning or end, where a complete connection is impossible.
Liat Segal presents in the exhibition a series of drawings created using a machine that records voices. Inspired by the phonograph, the machine propels a drawing implement, which vibrates from voice waves and draws them on paper that spins below it. In this series, the machine records the sounds of the “Mashaliya” - the moments when the Andalusian Orchestra’s musicians tune their instruments and prepare their bodies before the beginning of a concert, as recorded for her. Segal interferes with the mechanical translation of sound to paper by adjusting the machine’s buttons during recording, thereby neutralizing the mechanical automation and introducing personal interpretation.
Dania Chelminsky presents a collection of objects in what references a small-scale “cabinet of curiosities”. Among the objects in the vitrine one can find jewelry she created, altered objects, and items collected from nature over the years. Two series of jewelry that cite acts of breathing and sustenance stand out among them.
The first is a series of epoxy human hearts with an array of woven metal wires resembling an elaborate system of blood vessels or roots. The second is a series of jewels with a recurring Sand Hill Snail (a snail that is common on the sands of the coastal plain) motif, arranged in heaps. In the hot summer months, the snails attach themselves to high plant branches in order to breathe, and their shells are sealed with a sealant that prevents drying yet is permeable to air.
Mor Riemer presents a body of paintings and etchings she created years ago, which draws a formal and thematic connection between the skeletal systems of the human body and trees. Recurring images such as ribs, spinal columns, disks, or skulls merge with forms that decompose the trunk and branches of the palm tree – an ongoing motif in her work, in reference to her childhood on a kibbutz in the south.
Processes of annihilation and decay endured over time by the human body, just as the tree’s organic components, can be discerned in her work.
Yaron Shin (Jewboy), graphic designer and animator, brings us in his animation work into a symbolic umbilical cord, particles moving within it, the source of the fetus’ life, the artery that supplies oxygen and sustenance, the inseverable maternal link. The physical and metaphorical act of feeding becomes a corporeal and emotional existential need which follows us throughout life, even as adults, and we find ourselves feeding and being fed by alternate umbilical cords in order to survive.
Tamar Sheaffer presents in the exhibition a group of works: sculpture, drawings, and a site-specific wall piece. All the works have common characteristics. An act of hybridizing components belonging to different categories is pronounced, wherein she creates surprising combinations between human, mechanical, living, and plant. These enigmatic compositions evade any possibility of clear, unequivocal definition, thereby reflecting the spirit of the present time, where all boundaries fade away. In some of the works, acts of inhaling or releasing air are discernible, yet their purpose remains unclear. The works are made using manual, low-tech methods, in an attempt to preserve materiality and sensation in the digital age.
