בּוֹ-זְמַנִּיּוּת אינסופית
בּוֹ-זְמַנִּיּוּת אינסופית
ארבע תערוכות יחיד
אפריקה, ביירות, עזה ופואטיקה / דרור בן עמי
חלומקום / נעה גינזבורג
חתום: גוף / טובה לוטן
סוסה בעלת אלף פנים / רויטל לסיק
אוצרת: רותם ריטוב
29.04.23 - 17.03.23
ברומן 'הסיפור שלא נגמר', הרע שמאיים להרוס את ממלכת פנטזיה (וכתוצאה מזה את העולם הממשי) הוא "הכלום" The Nothigness. "הכלום" הוא לא ממש דמות, לא חיה איומה, שליט מושחת או כוח על-טבעי. "הכלום" הוא תופעה המיוצגת על ידי חושך שנוצר, משתלט וגדל בעקבות חוסר הדמיון וחוסר הרצון של בני האדם לדמיין. "הכלום" מתגלה בסיפור כתופעה מסתורית ואפלה שכוונתה היחידה היא להכחיד את עולם הדמיון. "הכלום" הוא הייצוג המטאפיזי להיעדר תחושות של פליאה והקסמות המותירות את האנושות במצב של אדישות, ציניות, חוסר אמפתיה וביטול החלומות. הכל נשאב אל "הכלום".
בּוֹ-זְמַנִּיּוּת אינסופית הוא מקבץ של ארבע תערוכות יחיד בהן הצופה מוזמן לצלול פנימה אל אותם המקומות ש"הכלום" היה שמח לשאוב אל החשיכה. הצופה מוזמן לקחת את הזמן, להאט, לטייל ולשים לב לנוכחותם הבו-זמנית של האלמנטים הגדולים הגלויים, כמו גם לפרטים הנסתרים/נחבאים, המרכיבים יחדיו את החוויה השלמה בכל אחת מארבעת תערוכות היחיד.
במקומות הלא צפויים נוצר הקסם שבונה את שלד העבודות וזאת בזכות ריבוי ההתרחשויות שקורות בו זמנית. לרובן לא נשים לב, אבל כולן נקלטות במערכות החושיות והפיזיות שלנו בכל רגע נתון. ארבעת האמנים המציגים, נוגעים, מטפלים, עוסקים, מבטאים או ממשים דרך שפת האמנות הפלסטית את אותם האזורים הנסתרים - הפיזיים, המחשבתיים והדמיוניים, המאפשרים לשאלות פילוסופיות, אסתטיות, מדעיות ופסיכולוגיות לעלות ואף להתקיים.
האדם הוא יצור מדמיין, יצור שממציא וחושב. אובייקט האמנות הוא חפץ בעל מטען (תרבותי, פילוספי, היסטורי, מקומי…) שמציע האמן לאוהבים לחלום בהקיץ, לאוהבים להתרגש ממשהו חדש, לאוהבי רצפי מחשבות והשראות ולכלל אוהבי האמנות.
*בדימוי בהזמנה: פרט מתוך "דמויות גרוטסקיות" של הירונימוס בוש, תחריט, המאה ה-16[1]
"For poor is the mind that always uses the ideas of others and invents none of its own" - הירונימוס בוש
[1]הדימוי בהזמנה "דמויות גרוטסקיות" הוא תזכרות מן העבר, מרב-האמן הירונימוס בוש, לכוחו של הדמיון ומשמעותו עבור המחשבה האנושית. הירונימוס בוש, צייר הולנדי בן המאה ה-16, יוצר הנחשב מקורי ואקצנטרי לתקופתו. למרות היות בוש איש נוצרי, דתי-אדוק, ובשונה למסורת הרווחת והמקובלת דאז, נחשב בוש לאחד האמנים החתרנים שהכניס בעבודותיו ייצוג מושגים מופשטים שאף עסקו בנושאים עכשוויים כמו חברה ופוליטיקה. את האווירה בעבודותיו ניתן להגדיר כחלומית-מסויטת, צפופה בהתרחשויות סימולטניות ובסמבולים דתיים. בוש עסק במאבק המוסרי הנצחי של האנושות בין הערכים הארציים-יצריים לבין הנשגבים-שמימיים.
אפריקה, ביירות,
עזה ופואטיקה
דרור בן עמי
שלושה גופי עבודות: קיר; מגיפה; הסדרה האפריקאית.
העבודות בתערוכה שייכות אמנם לסדרות ציוריות נפרדות, אך המשותף לכולן הוא שהן נוצרו מאותה נקודת מוצא פילוסופית ובאותה חומריות של פחם ונייר. במהלך פרקטיקת ציור רבת שנים, מצא עצמו בן עמי נמשך ומסתקרן דווקא ממה שמתרחש על גבי המצע החומרי - הנייר: הוא שברירי, נקרע, מתקמט ואז נדרש לטפל בו, לשים פאצ'ים (טלאים), מעל או מלמטה. כך, נוצר דיאלוג עם הנייר: סצנות דרמטיות, חזקות וחווייתיות, פיצוצים, שמיים, עשן, קירות מסיביים, מצויירים על פני חומר עדין וכמעט חסר ערך. "זה בסך הכל פחם על נייר. כל הדרמה הזו היא אשליה. אמנות היא אשליה", מחייך בן עמי שמשלב בין דלות החומר המקומית-ישראלית לבין העושר המאפיין את האמנות המערבית ועליה התחנך באקדמיה המלכותית לאמנות באמסטרדם Rijks Academie Amsterdam ובלימודי התואר השני בברטון-הול (אוניברסיטת לידס הבריטית).
בעבודותיו, מתקיים מפגש רועם בין המורשת המערבית הקלאסית, הרנסנס, הבארוק, הגדול מהחיים, הרוחני, האנושי, לבין הפשטות והכנות של מורשת אסכולת דלות החומר באמנות הישראלית. לצד תעוזה לעבוד בגדול תוך הקפדה והתייחסות לכל ס"מ על המצע, הוא משתמש בחומרים הבסיסיים והפשוטים ביותר: פחם על נייר.
על אף גודלן העוצמתי של העבודות, ישנה הזמנה להתבוננות אינטימית וקרובה על הפרטים, ההתרחשויות הפנימיות והטקסטורות. המיקרו (הפרט) והמקרו (המכלול) בונים אחד את השני. הם שווי ערך בחשיבותם. הקסם נגלה מתוך שחיקת והתפוררות הנייר: שם נפגשים חומר ורוח, סדר וכאוס, צורה ומרקם. תהליך הציור של בן עמי כולל פגיעה גסה בנייר. הוא בוחן שוב ושוב את כוח הסיבולת של הנייר לשאת את פעולות השחיקה: רישום, חריטה, מחיקה, הדבקה. עומק הפגיעה משפיע על הצטברות הפחם בחריצים ועל עושר הגוונים המונוכרומטיים של הציור. הניגודיות בין פני הנייר החלק-לבן לבין פעולת הריטוש-קריעה-השחרה, יוצרת את הדרמה בין האור והצל; בין הגלוי והנעלם; בין המיקרו והמקרו; בין עדינות הנייר וכוחניות הפחם.
הדרמה בציורים מייצגת תהייה פילוסופית שמעסיקה את האדם משחר האנושות: היקסמות ממופעים אסתטיים ואף נשגבים המתקיימים דווקא באסונות, משברים והרס. דיכוטומיה זו מתחילה כבר בשלב ההשראה של בן עמי והיא מתבטאת בעבודותיו ברמות החומריות, הצורניות, הרעיוניות והסיפוריות. הוא מחפש אחר הפואטי והאסתטי שבתוך הדרמה והוא מונע מדימויים ויזואליים שמעוררים אצלו תחושה של חוויה חזקה. תהליכי העבודה של בן עמי ארוכים ולוקח זמן עד שדימוי מחלחל ומקבל את ביטויו כיצירת אמנות.
הפיצוץ בנמל ביירות ב2020 קרה לאחר תקופה ארוכה בה עבד על ציורי פיצוצים בתגובה למבצע צוק איתן בעזה. דימויי הקטסטרופה שהתפרסמו בחדשות נראו כמו סצנות מיום הדין וחידדו את אשר חיפש. מההריסות עלה עמוד עשן ענק ומתוכו צץ פתאום מבנה בטון מאסיבי שנותר על כנו כמו אנדרטה לשיממון וההרס שסביבו. הבטון התמלא בסדקים ונפגע מהפיצוץ. דווקא מתוך דימוי עמוד העשן נולד הציור קיר. הבטון הוא מוחלט, סגור, אטום ובלתי מפוצח. העשן הוא ההפך, הוא חומר אשלייתי ומשתנה ובן עמי ביטא אותו בעבודה אחרת: המגיפה, שנוצרה מתוך תגובה לחוויית חיים דרמתית שהותירה מגיפת הקורונה. הקורונה מצוירת כעשן מתפשט שאין עליו שליטה. בציור יש תחושת אסון מרחף, ועמוד העשן מייצג גם את האיום וגם את הקיום. הטריפטיך הוא האחרון בעבודות בהן בן עמי מצייר ענני עשן והוא מסכם רצף של שנים מתוחות הן באופן אישי והן קולקטיבי.
הסדרה האפריקאית נוצרה במהלך השנתיים האחרונות. אופיה משחקי ופתוח. בשונה מקיר והמגיפה, אופיה אמורפי ומחוללי הדרמה הם תהליך העבודה והחיבורים הצורניים והחומריים. יש בה שילוב בין סימבוליקה אתנוגרפית פולחנית גולמית וישירה לבין ציטוטים מתולדות האמנות המערבית. היא עשויה ממגזרות של עבודות קודמות של בן עמי שמוחזרו. המצע והחומריות מקיימים שכבה נוספת של הקסמות מאסתטיקה שנוצרת מתוך הרס. יש לצפות בסדרה זו כקבוצה ולא כיחידות, אוסף המיקרו (פרטים) מרכיב את המקרו (המכלול).
חלומקום
נעה גינזבורג
מיצב בטכניקה מעורבת
בתערוכה חלומקום מרחיבה גינזבורג את מחקרה האמנותי המתמשך בקשרים שבין אמנות, רוח ומדע. דרך מעשה האמנות, חוקרת גינזבורג את השפעתם והקשרם של חפצים (עבודות אמנות), דימויים והצבות מרחביות בהנעת מצבי מודעות ותפיסה אצל הצופה. חלומקום מתפקד כקפסולה של התרחשויות סימולטניות מרובות המתקיימות הן מעל פני השטח (המבט הראשון) והן בשכבות זמן-מרחב הדורשות מהצופה להתבוננות עמוקה ואיטית יותר. גינזבורג יוצרת מצבים כמו מדיטטיביים המאפשרים לחוות את ריבוי ההתרחשויות הבו-זמניות ומבקשת מהצופה לשהות בהקשבה עמוקה ולחזק את החיבור לתת-המודע ולסנסורים הפיזיולוגים הפועלים מאליהם.
ארטיפקטים וקולאז'ים: בעקבות הילמה אף-קלינט[1] והירונמיס בוש[2]
עבודות הקולאז' ופסלוני החימר שייכים לאותה סדרה: סינטזה בין הצורות והדימויים של אף-קלינט ובוש לכדי ייצוג חדש, הנע בין המזוהה, המופשט והבלתי מזוהה שאף לא ניתן לתת לו שם. שניהם, בנקודות הזמן והמרחב השונות עסקו בביטויים של רוחניות, טבע והתנהגות אנושית ושניהם ציירו התרחשויות סימולטניות מרובות על פני המצע הציורי. סדרת הפסלונים דמויי חפצים שימושיים או טקסיים, חסרי ייעוד פונקציונלי, נוצרו בהשראת ציוריו הפנטסטיים של בוש ובהשראת ציוריה המטאפיזיים של מבשרת האמנות המופשטת אף-קלינט. עליהם, רשמה גינזבורג דימויים מוכרים נוספים מתוך הסצנות הציוריות של בוש.
אוטוסטראוגרמה Autostereogram
במהלך הסגרים של מגפת הקורונה, מצאה עצמה נעה ללא נגישות לחלל עבודה או תצוגה. בהעדרם, החלה ליצור מרחבים תלת מימדיים אלטרנטיביים. כך, פותחה סדרת האוטוסטראוגרמות, המאפשרת למרות הסגר והבידוד, להציג וליצור במרחבים תלת מימדיים ללא תלות במרחב הפיזי. בכדי לראות את הסצנה התלת מימדית, הצופה נדרש להתבונן תוך הרגעת העיניים, כך שכל עין תראה במקביל ובנפרד. בפעולת השחרור נברא עולם חדש, ומיצב פנימי של צורות ביו-מורפיות נגלה. סיטואצית המיצב בתוך מיצב הנוצרת בגלריה, מבטאת אספקט מחקרי נוסף של גינזבורג: השתהות והאטת קצב ההתבוננות במוצגים בתערוכה.
אוטוסטראוגרמה מתקבלת מתוך הפער בין מה שרואים מעל פני השטח - הדימוי השטוח (2D), לבין ההתרחשות התלת מימדית (3D) החבויה בו. האשליה האופטית מושגת על ידי הצלבת שני דימויים המאתגרים את תפיסת העומק האנושית, הפרלקסה הדו-עינית, הנובעת מנקודת המבט השונה שיש לכל עין בסצנה תלת-ממדית.
אנחנו נעים בעולם בין מגוון התרחשויות, חלקן ייקלטו וחלקן יחלפו לידינו מבלי שנשים אליהן לב או נראה אותן. בעבודותיה, מפנה גינזבורג זרקור כלפי העמקת ההתבוננות הפעילה ומודעות מוגברת לקיומן של התרחשויות השוליים. עבודותיה הן כמו סוכנות למחשבה לאפשרות לאמפתיה, להשתהות במקום בו ההררכיה בין ההתרחשויות מתמוססת.
[1] הילמה אף קלינט Hilma af Klint 1862 - 1944 הייתה אמנית שוודית ומיסטיקנית. ציוריה נחשבים בין היצירות המופשטות הראשונות הידועות בתולדות האמנות המערבית, מוקדם אף מיצירותיו המופשטות הראשונות של קנדינסקי, מלביץ' ומונדריאן. השתייכה לקבוצת "החמש" - מעגל נשים בהשראת התיאוסופיה. ציוריה, שלעתים דומים לדיאגרמות, היו ייצוג חזותי של רעיונות רוחניים מורכבים
[2] הירונימוס בוש Hieronymus Bosch 1450 – 1516 היה צייר הולנדי, בן למשפחת ציירים, מראשוני ציירי הנוף בעולם ואחד הנציגים הבולטים של בית הספר לציור ההולנדי המוקדם. עבודותיו, בדרך כלל שמן על עץ אלון, מכילות בעיקר איורים פנטסטיים של מושגים ונרטיבים דתיים כמו גם תיאורים מקאבריים של הגיהינום.
חתום: גוף
טובה לוטן
מיצב בטכניקה מעורבת
לוטן "מלבישה" את החלל ומתאימה את העבודות למידותיו. המיצב חתום: גוף הוא תווך בין בגד לבית, תווך בין צורניות שטוחה-פרוסה לבין מפוסלת ותלת מימדית. כל זאת בזמן שהגוף נוכח-נעדר במבני הנוף הגדולים שמאכלסים את המרחב. יש לראות את המיצב חתום: גוף הן כעבודה מיצבית אחת, והן כהצבה של אלמנטים עצמאיים (גדולים כקטנים), המכילים בתוך עצמם התרחשויות אוטונומיות. חתום: גוף הוא מקום לשהות בו, חוויה אמנותית מרחבית המבקשת מהצופה כמו להתעטף בצורותיה ולהפוך להיות חלק מהחללים הריקים המחברים בין חלקיה: להיות חלק מהמטען החומרי, הרגשי, ההיסטורי והפילוסופי אותו המיצב מכיל. הצורניות האבסטרקטית נובעת מתוך ומחזיקה את עקבות תיפקודו הקודם של החומר (בגד), והגוף חבוי כחותם הטבוע בו ובצורות כמסומן סמוי. האלמנטים במיצב מקיימים את שלוטן מכנה 'עיקרון העיטוף', המקבל את ביטוייו השונים בגוף הנעטף, המתעטף והעוטף - מעשה שיסודו בויתור ופנייה למרחב מדומיין, מצב ביניים מושהה בין המתנה למעבר.
עבור לוטן, בחירת הבגד היומי מבטא מצב רגשי. היא מתייחסת לבגד כעור שני המבטא את המצב הרגשי הספציפי של אותו היום: "המעיל הוא לא רק אביזר אופנתי! הוא מסמל הוויה. משמעות פירוק המעילים כחלק מהעשיה האמנותית, היא פירוק סדרות של מצבי רוח, של הוויה בתקופות שונות. הפירוק של המעילים הוא הוויתור על משהו אחד והבחירה ללכת לקראת משהו אחר. בצורה המורכבת מחלקי בגד, נוצרת מבניות חדשה, המשמרת משהו ממה שהיה. זו אינה סתם קונסטרוקציה, זו קונסטרוקציה שמלכתחילה הייתה עסוקה בעיטוף ובליטוף"
חקרנותה בחומר מתבטאת גם בחקרנות תיאורתית והשראה מטקסטים פילוסופיים הקשורים לתיאוריות של המרחב, כאלו העוסקים ביחסים שבין גוף למעטפת, גוף לאובייקט וגוף למרחב. ביניהן, תיאוריות של הפסיכואנליסט דונלד ויניקוט[1] שהצביע על חוויות ראשוניות טרום מילוליות במרחב אם-ילד כמעצבות את האדם כישות מרחבית הן במובן הפיזי (הגוף כאובייקט מרחבי) והן במובן הנפשי (הטופוגרפיה החווייתית-רגשית-תודעתית של הנפש); הפילוסוף גסטון בשלאר[2] שחקר באמצעות ייצוגים ספרותיים את מושג הבית כחוויה חושית-רגשית להבנת המימד הסטרוקטורלי-אידיאי של הביתיות כמשכן לאינטימי (מה הופך מרחב למקום משכן, לבית); הפסיכואנליסט דידייה אנזיה[3] שהתמקד אף הוא בחוויות ראשוניות דרך חקר הקשר שבין האני ומעטפת העור כדי להבין כיצד נוצרת חווית ההיות בעולם.
על אף השימוש בחומריות רכה, עבודותיה של לוטן מודרניסטיות, צורניות, מופשטות ושפת האמנות היא ברוטליסטית. יש הדגשה של חריצים, הבלטות, חיתוכים, קריעות וחיבורים של פני השטח ושל השלד. כל אלו מכילים ומשמרים את סימני ועקבות קונסטרוקצית הבגד, שבמעשה פירוקו מתגלה ההיגיון הפנימי של השלד. בפעולה שמתחקה אחורה, בפעולת הריברס-אינג'ינירינג, הבגד הופך למוצר אחר - למבנה עיטוף.
המבט החיצוני המרוחק הוא כמו צפיה על מבנה אדריכלי והמבט הקרוב נכנס לעומק התפר.
[1] דונלד וודס ויניקוט Donald Woods Winnicott 1896 – 1971 רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, מממשיכי דרכם של פרויד. פיתח שיטות טיפול בילדים באמצעות משחק, ואת ההבחנה בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב.
[2] גסטון בשלאר Gaston Bachelard 1884 - 1962 פילוסוף צרפתי בתחומי הפואטיקה והפילוסופיה של המדע. בסדרת ספריו חיבר בין אדריכלות, מרחב, פואטיקה, דמיון ואמנות. שני ספרים בולטים במיוחד: הפואטיקה של המרחב והפואטיקה של החלימה בהקיץ.
[3] דידייה אנזיו Didier Anzieu 1923 - 1999 פסיכואנליטיקאי צרפתי. כתב ויישם את התיאוריה "האני-העור", המתארת את היווצרות המחשבה והאישיות באמצעות חוויות של מגע.
סוסה בעלת אלף פנים
רויטל לסיק
אנימציה, פיסול ורישום
ישנה הזדקקות אנושית מתמדת לכריזמה ולעוצמה שהן מעבר לניסיון היומיומי. אנו מבקשים לתלות בגיבור את הממד הרדיקלי ביותר של הפנטזיות והסיוטים שלנו.[1]
"מאז ילדות התאפיינתי בדמיון עשיר. עד כדי כך שאמא שלי פחדה שאשכח את עצמי ולא אביא את עצמי לכלל פעולה בעולם. היא תפסה אותי בתור חולמת חלומות, מעופפת, ותמיד דחפה אותי להיות מעשית. באמנות, באנימציה, בעט ובעיפרון אני רוכבת אל המחשבות. שם יש בי את הצורך להפציץ את עצמי החוצה. באמנות אני כל מה שאני לא במציאות. החוויה שלי בעולם היא שקטה. באמנות אני הגיבורה המתגברת שעושה דברים נהדרים. ההפך מהחוויה בחיי האישיים".
ברבות מעבודותיה של לסיק, מופיעה דמות ראשית (הגיבורה) שיוצאת למסע רצוף התרחשויות. לעיתים, הגיבורה היא דמות של חיה המופיעה במגוון ביטויים: רעה, טובה, מפוחדת, סקרנית… למופע החיה בעבודות יש תפקיד דואלי: היא גם הגיבורה וגם החיה המלווה שמתפקדת כצינור חזותי ונושאת את המילים של לסיק.
בספרות, במיתולוגיה ובתנ"ך, יש מן המשותף לכל הגיבורים ומתקיימת תבנית כמעט קבועה:
(א)הגיבור חי חיים רגילים, (ב) נוצר גירוי ליציאה למסע, (ג) רצף של הרפתקאות, (ד) לרוב, יש חיה שמתלווה למסע, (ה) ולבסוף: ניצחון השם קץ להרפתקאות ולנדודים והשיבה הביתה.
גיבור הוא: אינדיבידואל נערץ, בעל אומץ ותושייה יוצאי דופן, מייצג אידיאל, דמות מפתח לכינונה של זהות. [2]
באנימציה רווית ההומור סוסה בעלת אלף פנים, הסוסה המשולה ללסיק, יוצאת למסע אל יעד מוכר - לבקר את אמא בעפולה. הנופים באנימציה המבוססת על מקצב של הליכה ודהירה, צוירו על פי צילומי נסיעה בכביש הסרגל ובכבישים אחרים בעמק המובילים לעפולה. בדרך קורים דברים בלתי צפויים: הסוסה פוגשת את עולמה הפנימי וצופה בחלקים בעצמה, הן על הקשים והאלימים והן על הנוגים והטובים. שרויה במצב של התבוננות, היא לא נכנסת אל הסיטואציות, הן חולפות לידה והיא אינה שוקעת בהן. היא מתגברת עליהן, הן נשאבות לתוכה והופכות להיות חלק ממנה. האנימציה נוצרה ונבנתה באופן אסוציאטיבי ולא נכתבה כרצף לינארי מתוכנן. הנרטיב נכתב בשלבים, רעיון הוביל לרעיון.
דרך עיני הגיבורה, מוצגת התמודדות עם התרחשויות ומכשולים בהתבוננות מהפנים החוצה ולא כמאבק ישיר כמו אביר שנלחם בדרקון. העיקר הוא המסע, לא הגיבורה או הדמויות בדרך. הסוסה סופגת הכל, משולה ללסיק במציאות.
התערוכה סוסה בעלת אלף פנים מוצבת בגלריה כהקבלה למסע. הצופה מובל מכניסתו לגלריה ועד ל"סוף המסע" (שלא באמת נגמר לעולם) בחדר הוידאו, אל האנימציה האוטוביוגרפית. לאורך המסע מוצגות עבודות בטכניקות שונות בהן הסוסה היא המוטיב החוזר שמלווה את הגיבורה. יחדיו הן שותפות למסע - נמצאות באותה זירת התרחשות, מתפקדות כיחידה אחת. הנרטיב מקוטע ואינו חד משמעי. במי הגיבורה נלחמת? מי הדמויות שמסביב? כך או כך, אלו זירות בהן לסיק בוראת סיטואציות דמיוניות דרכן היא נותנת לדמיון לצוף אל המציאות.
[1] גיבור / אנטי גיבור, האנציקלופדיה של הרעיונות, ד”ר דוד גורביץ', ד”ר דן ערב
[2] ל. רגלן, 1956, הגיבור: מחקר במסורת, מיתולוגיה ודרמה, ניו יורק, הוצאת Vintage Books
Infinite Simultaneity
Four Solo Exhibitions:
Dror Ben Ami / Africa, Beirut, Gaza and Poetics
Noa Ginzburg / Dreamspot
Tova Lotan / Signed: Body
Revital Lessick / A Mare with a Thousand Faces
Curator: Rotem Ritov
In the novel “the Neverending Story”, the evil force that threatens to destroy the Kingdom of Fantastica (and as a result the real world) is “the Nothing”. “The Nothing” is not exactly a character, it is not a horrific creature, a corrupt leader or a supernatural power. “The Nothing” is a phenomenon represented by darkness that is generated, takes over, and grows because of a lack of imagination and a human unwillingness to imagine. “The Nothing” is revealed in the story as a mysterious and dark phenomenon whose only intention is to make the world of imagination extinct. “The Nothing” is the metaphysical representation of an absence of the senses of wonder and enchantment, which leaves humanity in a state of indifference, cynicism, lack of empathy and denial of dreams. Everything is sucked into “the Nothing”.
Infinite Simultaneity is a group of four solo exhibitions in which the viewer is invited to delve deep within those very places that “the Nothing” would have liked to suck into the darkness. The viewer is invited to take their time, slow down, walk around and take notice of the simultaneous presence of both the large, revealed elements and the concealed/hidden details, which together make up the complete experience in each of the four solo exhibitions.
The magic that builds the backbone of the works is created in the unexpected places, thanks to the multitude of occurrences that happen all at once. We will not notice most of them, but our sensory and physical systems pick them all up at any given moment. The four participating artists touch, treat, engage, express and realize, through the language of plastic art, those very concealed areas – physical, intellectual and imaginary – which enable philosophical, aesthetic, scientific and psychological questions to emerge and even to endure.
Humans are imaginative creatures that invents and thinks. An object of art is an item with baggage (cultural, philosophical, historical, local..) which the artist offers to those who like to daydream, those who enjoy being moved by something new, those who like chains of thought and inspiration, and for all art lovers.
“For poor is the mind that always uses the ideas of others and invents none of its own.” H. Bosch
*Image on invitation: detail from “Grotesque Figures” by Hieronymus Bosch, engraving, 16th century[1]
Africa, Beirut, Gaza and Poetics // Dror Ben Ami
Charcoal drawing and collage on paper
Although the works in the exhibition belong to separate painting series, what they share is that all were created from the same philosophical starting point, and using the same materials of charcoal and paper. Throughout a painting practice of many years, Ben Ami has found himself drawn to, and curious precisely about that which occurs on the material support – the paper: It is fragile, it rips, wrinkles, and then it must be treated, patches must be placed above and below. Thus, a dialogue with the paper is generated: dramatic scenes, strong and experiential, explosions, sky, smoke, massive walls, all drawn on a material that is delicate and almost without value. “It is nothing more than charcoal on paper. All this drama is an illusion. Art is an illusion,” smiles Ben Ami, who combines the local Israeli “Arte povera” with the richness characteristic of Western art, which formed the basis of his education at the Royal Academy of Art, Amsterdam, and MFA studies at Bretton Hall College (part of the British University, Leeds).
In his works, there is a thunderous encounter between the Classical Western heritage, Renaissance, Baroque, larger than life, spiritual, human; and the simplicity and frankness of the heritage of the Israeli “Arte povera”. Alongside the daring of working big while remaining meticulous and treating every centimeter on the surface, he uses the most basic, simplest materials: charcoal on paper. Despite the works’ powerful large scale, they invite us to observe the details, the internal occurrences and the textures, intimately and closely. The micro (the detail) and the macro (the whole) build each other. They are of equal importance. The magic is revealed in the erosion and crumbling of the paper: Where the material and the spiritual, order and chaos, form and texture, meet. Ben Ami’s drawing process includes inducing crude damage to the paper. He examines over and over again the paper’s power to endure corrosive acts: drawing, scraping, erasing, adhering. The depth of the damage impacts on the buildup of charcoal in the crevices and the richness of monochromatic shades in the drawing. The contrast between the smooth-white paper and the act of retouching – ripping-blackening, creates the drama between light and shadow, revealed and concealed, micro and macro, between the delicacy of the paper and the forcefulness of the charcoal.
The drama in the drawings represents a philosophical contemplation that has troubled people since the dawn of humanity: enchantment with aesthetic and even sublime appearances that are present precisely during tragedies, crises and destruction. This dichotomy begins as early as Ben Ami’s stage of inspiration, and it is expressed in his works on the material, formal, conceptual and narrative levels. He searches for the poetic and the aesthetic within the drama, and he is motivated by visual images that elicit in him a sense of a powerful experience. Ben Ami’s working processes are long, and it takes time for the image to come together and express itself as a work of art.
The 2020 explosion in the Port of Beirut, happened after a long period in which he worked on drawings of explosions in reaction to Operation “Protective Edge” in Gaza. The images of catastrophe published in the news looked like scenes from Judgment Day and clarified what he was looking for. A giant pillar of smoke rose up from the rubble, and suddenly a massive concrete building emerged from within, remaining standing like a monument to the oblivion and destruction surrounding it. The concrete filled with cracks and was damaged from the explosion. The drawing Wall was born precisely from the image of the pillar of smoke. Concrete is absolute, closed, impermeable and unbreakable. Smoke is the opposite, it is an illusory, changing material which Ben Ami expressed in another work: The Pandemic, created in reaction to the dramatic life experience left by the Covid pandemic. Covid is drawn as spreading smoke which cannot be controlled. In the drawing there is a sense of looming tragedy, and the pillar of smoke represents both the threat and existence. The triptych is the last of the works in which Ben Ami draws clouds of smoke and it concludes a chain of tense years both personally and collectively.
The African Series was created over the last two years. It has a playful and open character. Unlike the other works, it has an amorphic quality and the drama is caused by the working process as well as the material and formal connections. It combines raw and direct ritual ethnographic symbolism with quotations from the history of Western art. It is made of cuttings from former works by Ben Ami, which have been recycled. The surface and the materiality sustain an additional layer of enchantment with the aesthetic, created out of destruction.
DREAMORLD // Noa Ginzburg
Mixed technique installation
In the exhibition DREAMORLD, Noa Ginzburg expands her continued artistic study of the connections between art, spirit and science. Ginzburg examines the impact and context of objects (works of art), images and spatial installations on motivating the viewer’s states of consciousness and conceptions. DREAMORLD functions as a capsule of numerous simultaneous occurrences that happen both on the surface (at first glance) as well as in time-space layers that require deeper, slower observation by the viewer. Ginzburg creates semi-meditative states that make it possible to experience the multitude of simultaneous occurrences, and asks the viewer to remain in deep attentiveness and strengthen the connection to the subconscious and the physiological sensors which operate automatically.
Artifacts and Collages: after Hilma af Klint[2] and Hieronymus Bosch[3]
The collage works and small clay sculptures belong to the same series: a synthesis between the shapes and images of af Klint and Bosch, transformed into a new representation, which shifts between the identifiable, the abstract and the unidentifiable which cannot even be named. Both artists, at their different points in time and space, dealt with expressions of spirituality, nature and human behavior, and both painted numerous simultaneous occurrences on the painting surface. The series of small sculptures resembling useful or ceremonial objects, devoid of any functional purpose, were inspired by the fantastical paintings of Bosch and the metaphysical paintings of the harbinger of abstract art, af Klint. Upon them, Ginzburg has sketched additional familiar images from Bosch’s painted scenes.
Autostereogram
During the Covid pandemic lockdowns, Noa found herself without access to work or exhibition spaces. In their absence, she began creating alternative 3D spaces. The Autostereogram series was thereby created, which made it possible, despite the lockdown and the isolation, to exhibit and create in 3D spaces without dependency on the physical space. In order to view the three-dimensional scene, the viewer must observe while relaxing their eye muscles, so each eye can see simultaneously and separately. Through the act of relaxation, a new world is created, and an internal installation of biomorphic forms is revealed. The situation of installation within an installation created in the gallery gives expression to another aspect of Ginzburg’s research: lingering and slowing the pace of observing the objects on display in the exhibition.
The Autostereogram shows up within the gap between what one sees on the surface – the flat image (D2) - and the three-dimensional occurrence (D3) hidden within it. The optical illusion is achieved by simultaneously viewing two images that challenge the human perception of depth, the two-eye parallax, which stems from each eye’s different perspective within the 3D scene.
We move in the world between a variety of events, we will register some of them, while others will pass before us without us noticing or seeing. In her works, Ginzburg shines a light on deepening active observation and increased consciousness of the existence of marginal events. Her works are like an agency for thinking about the possibility of empathy, lingering in a place where the hierarchy between occurrences dissipates.
Signed: Body // Tova Lotan
Mixed media installation
The installation Signed:Body should be viewed both as a single installation work and as an installation of independent elements (large and small alike) which contain autonomous events. Signed:Body is a place to linger, a spatial artistic experience which asks the viewer to envelop themselves in its forms and become part of the empty spaces that connect its parts: to become part of the material, emotional, historical and philosophical baggage that the installation contains. The abstract form derives from and maintains traces of the material’s former function (garment) and the body is concealed like a stamp embedded within it and in the forms like a latent marked object. Lotan “clothes” the space and adjusts the works to its dimensions. The installation Signed:Body is a middle point between garment and home, and between flat, spread-out forms and three-dimensional sculpture. This, while the body is both present and absent in the large landscape structures that occupy the space. The elements in the installation uphold what Lotan terms the “Principle of Wrapping” which finds its various forms of expression in the body that is wrapped, wraps itself and wraps the other – an act founded in acquiescence and turning to an imagined space, a paused intermediary state between waiting and passage.
For Lotan, choosing the everyday garment expresses an emotional state. She treats the garment like a second skin which expresses the specific emotional state of that day: “A coat is not just a fashion accessory! It symbolizes being. The meaning of deconstructing coats as part of artmaking is deconstructing series of moods, of being during different periods. Taking the coats apart is giving one thing up and choosing to go towards something else. In the form composed of garment parts, a new structure is created, which preserves something of what it was. It is not just a construct; it is a construct that from the outset concerned wrapping and caressing”.
Her inquisitiveness regarding material is also expressed in theoretical inquisitiveness and inspiration regarding philosophical texts connected to theories of space, of the kind that address the relationship between body and exterior covering, body and object and body and space. These include the theories of psychoanalyst Donald Winnicott[4], who pointed to early, pre-verbal experiences in the mother-child sphere as molding the person as a spatial entity both in the physical (the body as a spatial object) and mental (the soul’s experiential emotional conscious topography) senses; philosopher Gaston Bachelard[5], who through literary representations researched the concept of home as a sensory-emotional experience for understanding the structural-notional dimension of domesticity as an intimate dwelling (that which transforms a space into a dwelling place, a home); and the psychoanalyst Didier Anzieu[6], who also focused on early experiences through the study of the connection between the ego and the external skin in order to understand how the experience of being is generated in the world.
Despite the use of soft materials, Lotan’s works are Modernist, Formalist, abstract and her artistic language is Brutalist. There is emphasis on crevices, protrusions, cuts, rips and connections on the surface and in the skeletal structure. All of these contain and preserve the signs and traces of the garment construct, and the skeletal structure’s internal logic is revealed in the act of the garment’s decomposition. In an act directed backwards, an act of reverse-engineering, the garment is transformed into another product – an enveloping structure.
The distanced, external glance is like viewing the architectural structure, and the close glance enters the depth of the seam.
Revital Lessick / A Mare with a Thousand Faces
Animation, sculpture and drawing
There is a constant human need for charisma and power that are beyond everyday experience. We seek to ascribe the most radical dimension of our fantasies and nightmares to the hero.[7]
“Since childhood, I was characterized by a rich imagination. To the point where my mother was afraid I would forget myself and would not bring myself to do anything in the world. She perceived me as a dreamer, a space cadet, and always pushed me to be practical. In art, in animation, with a pen and pencil I can ride into my thoughts. There, I have the need to explode outwards. In art I am everything I am not in reality. My experience in life is quiet. In art, I am the victorious heroine that does amazing things. The opposite of my experience in my personal life.”
In many of Lessick’s works, a protagonist appears (the heroine) who embarks on an event-filled journey. Sometimes, the heroine is an animal character which appears in a variety of expressions: evil, good, frightened, curious… The appearance of animals in the works has a dual role: It is both a heroine and the associated animal which functions as a visual conduit and bears Lessick’s words.
In literature, mythology and the Bible, all heroes have commonalities and there is mold, which is almost fixed: (a) the hero lives a regular life, (b) a stimulus is generated to embark on a journey, (c) a string of adventures, (d) usually, there is an animal that comes along on the journey, (e) and finally: a victory that puts an end to the adventures and wandering, and the return home.
A hero is: a revered individual, with exceptional bravery and resourcefulness, who represents an idea, a key figure in the establishment of an identity.[8]
In animation replete with humor, A Mare with a Thousand Faces, the mare is a metaphor for Lessick. She embarks on a journey to a familiar destination – to visit Mom in Afula. The landscapes, in an animation based on a rhythm of walking and galloping, were drawn based on photographs taken while driving along the “Ruler Highway” and other roads in the valley leading to Afula. Unexpected things happen on the way: The Mare encounters her inner world and observes parts of herself, both difficult and violent ones as well as melancholy and good ones. Ensconced in a state of observation, she does not become involved in the situations, they pass before her, and she does not wallow in them. She overcomes them, they are sucked into her and become part of her. The animation was created and constructed associatively and was not written as a planned linear sequence. The narrative was written in stages, idea led to idea.
Through the heroine’s eyes, coping with events and obstacles is presented looking from inwards outwards, and not as a direct struggle like a knight battling a dragon. The main thing is the journey, not the heroine or the characters on the way, she can take anything, like Lessick in reality.
The exhibition A Mare with a Thousand Faces is placed in the gallery as a metaphor to a journey. The viewer is led from entering the gallery to the "end of the journey" (which never really ends) in the video room, to the autobiographical animation. Throughout the journey, works are presented in different techniques where the mare is the recurring motif that accompanies the heroine. Together they are partners in the journey - share the same scene, functioning as one unit. The narrative is truncated and is not clear-cut. Who is the heroine fighting? Who are the characters around her? Either way, these are spheres in which Lessick creates imaginary situations through which she allows her imagination to drift to reality.
[1] The image on the invitation, “Grotesque Figures” is a reminder from the past, from the great artist Hieronymus Bosch, of the power of imagination and its meaning for human thought. Hieronymus Bosch, a Dutch painter of the sixteenth century, was a creator considered original and eccentric for his time. Although Bosch was a Christian, fervently religious, and unlike the widespread, accepted tradition of the time, Bosch was considered among the subversive artists who incorporated in his works the representation of abstract concepts which even addressed contemporary issues such as society and politics. The atmosphere in his works can be defined as dreamlike-nightmarish, packed with simultaneous occurrences and religious symbols. Bosch dealt with humanity’s eternal struggle between earthly- instinctual values and the celestial-sublime.
[2] Hilma af Klint (1862 – 1944) was a Swedish artist and mystic. Her paintings are considered among the first known abstract works in the history of Western art, predating even the first abstract works of Kandinsky, Malevich and Mondrian. She belonged to the group “The Five”, a group of women inspired by Theosophy. Her paintings, which sometimes resemble diagrams, were a visual representation of complex spiritual ideas.
[3] Hieronymus Bosch (1450 – 1516) was a Dutch painter, born into a family of painters, among the first landscape painters in the world and one of the most prominent representatives of the Early Netherlandish painting school. His works, usually in oil paint on oak wood panel, primarily contain fantastic illustrations of religious concepts and narratives, as well as macabre depictions of hell.
[4] Donald Woods Winnicott (1876 – 1971), English pediatrician and psychoanalyst, who continued the tradition of Freud. He developed methods to treat children through play, and the distinction between the true self and the false self.
[5] Gaston Bachelard (1884 – 1962), French philosopher in the fields of poetics and philosophy of science. In his series of books, he linked architecture, space, poetry, imagination and art. His two most prominent books were: The Poetics of Space and the Poetics of Reverie.
[6] Didier Anzieu (1923 – 1999), French psychoanalyst. Wrote and implemented the theory “Skin-Ego”, which depicts the creation of thought and personality through experiences of touch.
[7] “Hero/Anti-Hero”, The Encyclopedia of Ideas, Dr. David Gurevitch, Dr. Dan Erev
[8] L. Raglan, 1956, The Hero: A Study in Tradition, Myth and Drama, New York, Vintage Books