פירונמה: פטריות אחרי שריפה
פירונמה: פטריות אחרי שריפה
הגר מיטלפונקט / טלי מילשטיין / לימור צרור / נאוה ג'וי אוזן / שירה גפשטיין
אוצרת: הגר רבן
04.03.23 - 13.01.23
פירונמה:
פטריות אחרי שריפה
הגר מיטלפונקט, טלי מילשטיין, לימור צרור, נאוה ג'וי אוזן, שירה גפשטיין
התערוכה פירונמה: פטריות אחרי שריפה עוסקת בתהליכים, באפשרויות ובמורכבויות של היצירה האמנותית כנגד כל ההיגיון וכנגד כל הסיכויים.
"פירונמה" הוא שמה של פטריה פירופילית (פטריה "חובבת אש"), הצומחת במהירות ובמספרים עצומים באזורים בהם פרצו שריפות. המטאפורה השגורה "פטריות אחרי הגשם" מתארת נוכחות מהירה, מרובה או אינטנסיבית של תופעה מסוימת. בניגוד - אך בדומה - לנוכחותן המוגברת של פטריות לאחר ירידת הגשמים, קיימת בטבע תופעה ייחודית של פטריות הצצות לאחר שריפה דווקא. פטריות אלו ניזונות ממשקעי פחם וממצבורים של אורגניזמים מתים שאינם עמידים בחום, הנמצאים בשכבות הקרקע העליונות באזורים מוכי שריפה.
בהשאלה, התערוכה מבקשת לבחון תהליכים של צמיחה ויצירה אמנותית שהתרחשו דווקא בתנאים-לא-תנאים. האמניות המשתתפות בתערוכה נאלצו לא פעם לחדול את פעילותן האמנותית לתקופות ארוכות, או לדחות את העיסוק בה לשלב מאוחר בחייהן משלל סיבות. למרות שהחיים ביקשו לנווט אותן למסלולים אחרים, הן מצאו את עצמן חוזרות ושבות אל הסטודיו, אל המכחולים, אל ספר הסקיצות או אל המחשב, גם כאשר הדבר היה מנוגד לכל הגיון: תוך כדי חיי יומיום תובעניים במיוחד, הריון מתקדם, אירועים טראומטיים או משברים אישיים, האמנות שבה וצמחה מתוכן, מתעקשת לאחוז בקרקע.
בלב החלל המרכזי של הגלריה, ניצבת עבודה חדשה של האמנית הגר מיטלפונקט. זהו סבך צורני של צינורות מתכת שמיטלפונקט יצרה בסטודיו הנמצא במקום עבודתה, מסגריית הריתוך במכון וולקני ברחובות. מיטפלונקט יצרה לאורך השנים עבודות שפרצו את גבולות חללי התצוגה המוכרים כמו גם את הז'אנרים האמנותיים המוכרים, החל מציור קו ורוד על פני רחוב שלם בתל אביב ועד לעבודות עם עשן צמיגים שרופים. כפי שהיא מעידה על עצמה, למרות שהיא ממשיכה תמיד להתבונן על העולם בעיניים של אמנית, ישנן שתי סיבות עיקריות אשר הביאו אותה להפסיק ליצור אמנות באופן מעשי: הסיבה הראשונה הייתה הא-נומליה הכלכלית של המקצוע שלא מאפשרת לאמנים להתפרנס כראוי ממשלח ידם. הסיבה השנייה, היא עודפות כוללת בעולם, אשר העלתה בתוכה את השאלה אודות הצורך (או אי הצורך) להוסיף את האמירה או התגובה האישית שלה על הקיום שלנו, בנוסף לכל הקיים.
עבודותיה של מיטלפונקט מתייחסות ברובן למבנים, שדות כוח ודרכי פעולה של מערכות, חברות ותהליכים. בתערוכה זו, יצירתה הקרויה The Artist is Not Present (כפראפרזה על עבודתה המוכרת של מרינה אברמוביץ'), נגזרת ישירות מהמבנה הפיזי של הגלריה, ומהווה מטאפורה למעמד האמנים בתוך הסבך הכלכלי והמקצועי שהוא עולם האמנות המקומי: בתוך רשת של צינורות תפעוליים, האמן הוא מעין יצור בלתי מזוהה, ספק מחובר – ספק מנותק מהמערכת, מנסה לקחת בה חלק או לשאוב ממנה כוחות תוך שהוא מרחף לצידה, עצמאי ומבודד בו-זמנית.
עבודותיה של לימור צרור מנכיחות סגירת מעגל עכשווית עם ראשית דרכה כאמנית. צרור, אשר החלה את דרכה כאמנית רק לקראת סוף העשור הרביעי לחייה, מוכרת כיום בעיקר בזכות עבודות פיסול, מיצב ועבודה עם חומרים בעלי נוכחות פלסטית ניכרת: בטון, זפת, אלומיניום וכדומה. אך בתחילת דרכה, עסקה צרור בציור דווקא, וצעדיה הראשונים בעולם האמנות התחילו בקורס של ציור על עץ. בהמשך, היא פנתה לתכנית לימודים במדרשה לאמנות בבית ברל, אשר במהלכה עסקה בעיקר בציור – מדיום שאינו נוכח כיום בעבודותיה. בתערוכה מוצגים שני ציורים שיצרה בתקופת לימודיה במדרשה, אשר כמו ניבאו את המשך דרכה: אלו ציורים בעלי מוטיב חזותי ניכר של קווי גריד, מוטות או עמודים, המתכתבים עם משיכתה של צרור לאלמנטים אדריכליים ולתנאי המקום הפיזיים, אשר פעמים רבות משמשים השראה לעבודותיה. הציורים מורכבים משכבות עבות וחריטות בצבע המרמזות על העיסוק העתידי שלה בחומרים פיסוליים, ומתכתבים עם פלטת הצבעים המינימליסטית המאפיינת את עבודתה כיום.
לצד צמד הציורים, יצרה צרור עבודה חדשה: עמוד בטון מרובע ואלגנטי שנוצר ביציקה. אל תוך תבנית העמוד היא גילגלה וקיפלה ציור ישן מימי לימודיה במדרשה. הציור נטמע ונלכד בתוך הבטון ומציץ מתוכו בחלקים מסוימים בהם ניתן לזהות אניצי בד או כתמי צבע. בכך, הציור משקף חלק מעברה האמנותי של צרור, אך גם מבהיר כי זהו בדיוק תפקידו – להישאר בעבר, בעוד פסל הבטון לוקח את מקומו.
מכלול העבודות של שירה גפשטיין מדגים את הדחף העצום לייצר וליצור אמנות בכל רגע נתון ובכל תנאי אפשרי. מיצב ההקרנה של גפשטיין, המוצג בחלל נפרד, מתייחס לעבודה שיצרה ב-2014 במסגרת תערוכה בגלריה בנימין. אז, בעודה בהריון מתקדם, בנתה בגלריה מיצב שהורכב מבאר ומשנדליר עשוי פטמות בקבוקי האכלה לתינוקות. בתערוכה הנוכחית, היא מייצרת מחווה לאותה יצירה, ובונה באר חדשה עשויה לבני ספוג – חומר שהלך ונעשה עם השנים יותר ויותר מזוהה עם יצירתה. לצד הבאר, על גבי הקיר מוקרן וידאו בו היא מפוררת עבודות ספוג אחרות שלה לפיסות קטנטנות. מחוץ לחדר תלוי מצבור עבודות קטנות על נייר, שגפשטיין יוצרת בכל זמן ובכל מצב נתון: תוך כדי חופשות משפחתיות עם הילדים בארץ ובחו"ל, תוך כדי מפגשי זום משפחתיים, תוך סיבוב מסביב למבנה הסטודיו שלה. ערכת דפים וצבעים מלווה אותה תמיד כך שכל מצב, כל מקום וכל זמן הופכים להזדמנות ליצירה.
נאוה ג'וי אוזן מציגה בתערוכה שתי עבודות שנוצרו לאחר תקופות של משברים בריאותיים שעברה אמה. היצירה STROKE (שבץ) נולדה מתוך שהותה של אוזן בבית החולים לצד אמא, שאושפזה לאחר שלקתה בשבץ. במהלך השהייה בבית החולים, אוזן צילמה פורטרט של אמה והקליטה את רעשי הרקע שסבבו אותה. לאחר מכן, באמצעות מניפולציה דיגיטלית, הפכה את קובץ התמונה לקובץ סאונד ואת הסאונד המוקלט לתמונה. התוצר המשולב שנראה בוידאו כמו מהדהד את השיבוש הנוירולוגי המזוהה עם השבץ – כאשר אנו בעצם "רואים" את הסאונד, אך "שומעים" את התמונה. עבודה נוספת של אוזן, המוקרנת בחלל הסמוך, התחילה את דרכה במסגרת תכנית שהות בגלריה בנימין, בה צילמה אוזן רקדנים העוטים נורות לד על גופם. במהלך זמן תכנית השהות, אמה אושפזה בשנית. אל החומרים המצולמים הלוכדים את תנועות הרקדנים על רקע שמיים מכוכבים, צירפה אוזן רצועת סאונד. הסאונד מכיל הקלטה של אמה, המנסה לנגן בפסנתר את תפקיד היד הימנית ביצירה Spiegel im Spiegel (מראה במראה) של המלחין האסטוני ארווֹ פֶּרְט (Arvo Pärt). בעוד שהאם, אשר ניגנה בפסנתר במשך שנים רבות, מצליחה לקרוא את התווים ללא כל קושי, פעולת הנגינה עצמה כבר מציבה בפניה אתגר והסאונד המתקבל בסופו של דבר הוא חלקי ורעוע.
הציורים של טלי מילשטיין נוצרו בתקופת מפנה משמעותית בחייה. לאחר שסיימה את לימודיה, נראה היה שהקריירה של מילשטיין בדרכה לפרוח: ציורי הפורטרטים הענקיים שלה הוצגו ביריד צבע טרי ובפרויקט "זום" בבית אנה טיכו בירושלים ותפסו את עיניהם של אוצרים ואספנים. תוך כדי כך, חוותה מילשטיין תקרית אלימה אשר ערערה אותה מבחינה פיזית ונפשית, ובמשך כשנתיים היא לא יצרה דבר. גם לאחר מכן, כשכבר חזרה מעט לצייר בסטודיו, נמנעה מילשטיין מלפנות לאוצרים או לחללי תצוגה ולא השתתפה בשום תערוכה. כאשר חזרה לצייר, היא בחרה ליצור עבודות מתוך צילומים שצילמה בביתה של אמנית אחרת. בציור נראים האמנית, בן זוגה וילדתם ישובים סביב שולחן בפינת האוכל, על גבי רקע עמוס פרטים של חיי היומיום: שרפרף הניצב ליד כיור המטבח, ארונות עם כלי אוכל, ניירות תלויים על המקרר, או זר פרחים באגרטל. מילשטיין החלה לעבוד על סדרת הציורים מעט לפני פרוץ מגפת הקורונה והעבודה נמשכה הישר אל תוך הסגרים הממושכים של שנת 2020. מילשטיין עצמה מציינת כי תקופת הסגרים מצאה אותה כמי שכבר מורגלת בעצירה מן החיים ולכן דווקא הבחירה לצייר דמויות אחרות ולא את עצמה, היוותה עבורה הזדמנות לצאת מתוך המסלול המוכר, הפנימי שלה. לצד סדרת עבודות ההכנה והציור הסופי שנעשו בעקבות הצילומים, מציגה מילשטיין גם דיוקן עצמי חדש ועדכני. בעוד שדיוקנאות קודמים שלה מזוהים עם תחושות של תוכחה ובוטות, הדיוקן החדש כמו מואר באור אחר. נדמה כי דווקא אחרי ההתרחקות המכוונת, מצליחה מילשטיין לחזור שוב לעצמה, אך הפעם מכיוון שונה: שקט יותר, מתבונן יותר, מרוכך ושלם יותר.
כל עבודה המוצבת בתערוכה מנכיחה בדרכה את היצר החריף, הבלתי מתפשר, ליצור אמנות. במציאות הישראלית הקשה, שבה שדה האמנות אינו מספק פרנסה קבועה ומעט מאוד הון סמבולי (אם בכלל), הבחירה להתעקש על כך היא בחירה אופטימית, נחושה, שאינה מובנת מאליה: כאשר הקרקע עולה בלהבות, הרי שנדרשים כוחות אדירים ויכולות ייחודיות על מנת לשוב ולצמוח, לשוב ולהפעיל מחדש את מנגנון ההתחדשות - הן זה של הטבע, והן זה של האמנות.
הגר רבן
ינואר 2023
שירה גפשטיין חיה ויוצרת בהוד השרון, תל אביב ובמושב גת רימון. בוגרת התואר הראשון במדרשה לאמנות בית ברל ובעלת תעודת הוראה באמנות. חברת גלריה חנינא – גלריה שיתופית לאמנות עכשווית, תל אביב. כמו כן היא המקימה, המנהלת ומפתחת תכניות הלימוד ב"סטודיו לציור" – ביה"ס לציור בהוד השרון.
גפשטיין עוסקת בפיסול ובציור, כאשר שני המדיומים זולגים ומשפיעים זה על זה. חומרי הפיסול שלה, כגון רשתות, ספוגים, עץ ועור, הם חומרים ארעיים אשר כמו נמצאים בסכנת קריסה תמידית, מתכלים ומתבלים עם הזמן. באמצעותם היא מייצרת "מונומנטים זמניים", כאשר ניגוד העניינים בין החומר לבין השפה האדריכלית הסדורה בה הוא מפוסל, יוצר הזרה ותחושות של שיבוש, שינוי, תעתוע ועיוות, ומהווה מהלך של ביקורת אודות המבנה והמבניות עצמה.
תחושת ההזרה והריחוק נוכחת גם בעבודות הציור, וזאת באמצעות מפגש בלתי צפוי בין דימויים מגוונים, הנבחרים מהרפרטואר החזותי העשיר המתקיים בעידן הטכנולוגיות שמאפשרות את יצירתם והעברתם של אינסוף דימויים חזותיים ישירות לכף ידינו. הנרטיב הציורי עובר בין ציטוטי ציירים דורות לאחור, לרבות דור הציירים החדשים הראשונים בישראל, לבין התייחסויות לציור עכשווי מקומי וגלובלי, תוך יצירת ממד של אירוניה וביקורת נוקבת כלפי החברה הישראלית. ציוריה מתארים לרוב פרקים מתוך חייה האישיים האינטנסיביים והדורשניים כאישה, כאם וכאמנית, השזורים באותה קומפוזיציה יחד עם מהומות, טילים, ומערך אקולוגי גוסס.
גפשטיין השתתפה במבחר תערוכות יחידה ובתערוכות קבוצתית, ביניהן בביאנלה לאמנות ועיצוב, מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב; במרכז לאמנות עכשווית, ערד; במשכן לאמנות, עין חרוד; במוזיאון הנגב, באר שבע; במוזיאון ישראל, ירושלים; במוזיאון תל אביב לאמנות; בבית האמנים, ירושלים; בגלריה בנימין, תל אביב ובגלריה שלוש, תל אביב.
נאוה ג'וי אוזן נולדה בניו יורק וכיום חיה ועובדת ברעננה. אמנית רב-תחומית המחברת בעבודותיה בין צילום, וידאו, סאונד ומיצב. למדה עיצוב תעשייתי באקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל, וחינוך ואמנות במדרשה לאמנות בית ברל. כמו כן היא בוגרת תכנית ההמשך באמנויות במדרשה לאמנות בית ברל.
בעבודותיה בוחנת אוזן אפשרויות לפירוק ולהתמוטטות של המציאות, ובד בבד חוקרת שאלות של קנה מידה, הדמייה ותפיסה חזותית. היא בודקת את המרחב המתקיים בין ההדמיה ובין המציאות הקונקרטית והמקומית, ומציגה את הממצאים כארכיאולוגיה עתידנית.
תהליך העבודה של אוזן מתחיל מתוך עניין בחללים ממשיים או בחומרים ביוגרפיים, שאותם היא מצלמת ומתעדת את שיטוטיה בתוכם. התיעוד הצילומי עובר תהליכי עריכה דיגיטלית של הפרדה ושל פירוק הדימוי, והמרחב המקורי הופך בסיס לעבודת וידאו המפשיטה את המקום מסממנים מזהים; כך הופכת אותו אוזן למרחב פיקטיבי באמצעות פעולות הנפשה מונטוניות והיפנוטיות שהיא מפעילה עליו. היצירה הסופית היא הכלאה של מרכיבים שונים, המכוננים מרחבים שאינם נשענים על חוקים פיזיקליים ובעלי קנה מידה מתעתע. הסביבות החדשות הללו מאופיינות בתחושת ניכור, בהיעדר נוכחות אנושית ובשיבוש תחושת המציאות.
עבודותיה מוצגות כמיצבים גדולי-ממדים; ההקרנה על משטחים גדולים והצלילים הנלווים לה מאפשרים לצופים היטמעות מירבית בתוך העולם המדומיין. הסאונד המלווה את העבודות, הנוצר מסינתזה בין קולות ממשיים ועיבודים דיגיטליים, תורם לאווירה הדיסטופית ולתחושה של היעדר גבולות, ומאפשר לצופה מעבר ממקום למקום ללא הפסקה וללא סוף.
אוזן היא חברה בגלריה בנימין, גלריה שיתופית לאמנות עכשווית, תל אביב. השתתפה בתערוכות שונות, ביניהן בפסטיבל פרינטסקרין לאמנות דיגיטלית במוזיאון העיצוב, חולון; במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד; ביריד פוטו תל-אביב, יפו; בגלריה הירקון 19, תל אביב ; בגלריה בגליל, עכו ובאלפרד – מכון שיתופי לאמנות ותרבות, תל אביב.
לימור צרור חיה ויוצרת במושב עין עירון. בוגרת לימודי אמנות מהמדרשה – הפקולטה לאמנויות מכללת בית ברל, וזוכת מענק קרן "בשביל האמנות" לשנת 2021.
צרור עוסקת במיצב, פיסול ווידיאו-ארט בטכניקה מעורבת. היא משלבת בין עבודות הבנויות מן היסוד לצד רדי-מייד מטופל, הנוצר תוך מהלך של בניה מחדש על-ידי שימוש בחומרי בנייה זולים ויומיומיים (בטון, קלקר, עץ, ברזל, זפת…). צרור מתמקדת בחקירת החומר, בטרנספורמציה של האובייקט ובדרך העמדתו בחלל. מקורות עבודתה שואבים השראה מאדריכלות, ארכיאולוגיה, טבע וילדות. צרור דוגמת מהמציאות דימויים, סביבות וחפצים אותם היא מפרקת לפרגמנטים ומרכיבה לכדי הצרף היברידי מוקפד אך משובש. השיבוש מעקרם ומעבירם לעולמות חדשים. הפעולות המשחקיות בסטודיו, בחלל ובפריים, והחשיבה על אופני תצוגה וגופניות, יוצרים תלכידים, קומפוזיציות ויחסים חדשים. מערך פעולות חקירת המדיום, הכולל תלישה, חיתוך, השענה, התקה וקנה מידה משתנה ביחס לגוף, יוצר חווית חלל בלתי אמצעית, המעמתת את הצופה עם יחסי כוחות של גרביטציה, איבוד אוריינטציה, איום וגילוי.
צרור הציגה במגוון תערוכות יחידה ותערוכות קבוצתיות, ביניהן במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד; במוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים; בגלריית המדרשה - הירקון 19, תל אביב; בגלריית החווה, חולון; בביאנלה לרישום, בית האמנים, ירושלים; בגלריה בסיס, הרצליה; גלריה חנינא, תל אביב ועוד.
טלי מילשטיין חיה ופועלת בכפר יהושע בעמק יזרעאל. בוגרת לימודי תואר ראשון האמנות וחינוך מהמכון לאמנות במכללת אורנים. עבודותיה מבוססות בעיקר על דיוקנאות עצמיים, המגיבים לחוויות גופניות קיצוניות שבין הרס וקתרזיס. דרכן, היא מתייחסת אל העצמי הנזיל, המפורק, האימפולסיבי והפרובוקטיבי, המתבטא באמצעות גופה ההופך למעין מונומנט עצמי, המקבל חיים משלו באמצעות הדימוי. בכך, ההווה הגופני המצויר נחשף לעיני רבים, והופך לחלק מהשלל הפורנוגרפי-הרגשי הנמצא ברשתות החברתיות. הדימויים שלה עוסקים במתח שבין ריסון כפוי ליצר מתפרץ, בין דיכוי להתרסה נגדו, ובין דעתנות להפנמה של נורמות ודרישות חברתיות חיצוניות.
מילשטיין הציגה במספר תערוכות קבוצתיות, ביניהן במוזיאון הנגב, באר שבע; בית טיכו – מוזיאון ישראל, ירושלים; גלריה רוטשילד, תל אביב ויריד צבע טרי לאמנות עכשווית, תל אביב. מבחר מעבודותיה נמצא באוסף שיף לאמנות ריאליסטית-פיוגרטיבית.
הגר מיטלפונקט מתגוררת במזכרת בתיה. לצד העשייה האמנותית, למדה במסגרות פורמליות וא-פורמליות, ביניהן סמינר הקיבוצים – תואר בחינוך יצירתי, המדרשה לאמנות בית ברל – מסלול אישי והנחייה אישית אצל יוצרים שונים.
מיטלפונקט היא אמנית רב תחומית, המתמקדת באמנות התייחסותית (Relational Art) תוך בחינת היחסים שבין הציבורי לאישי ולפרטי. היא עוסקת במגוון של מדיות המערבות חומרי בניה, צביעה, צילום, פרפורמנס ועוד. חלק מעבודותיה מתקיימות בחללים נטושים, או מתפקדות כאקטים של פלישה למרחבים ציבוריים. לעתים, מתקשרות עבודותיה גם בביקורת פוליטית והתייחסות לאירועים אקטואליים כגון המחאה החברתית של 2011 ובניית המאגר הביומטרי בישראל.
מיטלפונקט מציגה הן בחללי תצוגה מוכרים, כמו גם בפרוייקטים ניסיוניים וחוץ-ממסדיים. השתתפה, בין השאר, בתערוכות בגלריה הקיבוץ, תל אביב; בגלריה לאמנות, אום אל-פאחם; באלפרד מכון שיתופי לאמנות ותרבות, תל אביב; במרכז לאמנות, גבעת חביבה ; ובפסטיבל א-ז'אנר, תיאטרון תמונע, תל אביב.
Pyronema: Mushrooms after Fire
Hagar Mitelpunkt, Tali Milstein, Limor Tsror, Navah Joy Uzan, Shira Gepstein
The exhibition Pyronema: Mushrooms after Fire addresses processes and the possibility and complexity of creating art when it defies all reason and doesn’t stand a chance.
Pyronema is the name of a pyrophilous (burn-loving) fungus, which grows quickly and multiplies greatly in areas hit by fires. The widespread metaphor “like mushrooms after the rain”, describes the fast, plentiful and intense presence of a particular phenomenon. In contrast - but similar - to the increased presence of mushrooms after rainfall, there is a unique natural phenomenon of mushrooms that pop up precisely after fires. These mushrooms feed on charcoal residues and stockpiles of dead organisms that are not heat-resistant, which can be found in the upper layers of soil in fire-ravaged areas.
As a metaphor, the exhibition seeks to examine processes of growth and artistic creativity which occur precisely under the worst circumstances. The artists participating in the exhibition have been forced numerous times to cease artistic activity for long periods of time, or to delay their engagement in art until a later stage in life, for multiple reasons. Although life tried to steer them in other directions, they found themselves returning to the studio, to the paintbrushes, sketchbook or computer, even when it was completely illogical: through highly demanding daily lives, the late stages of pregnancy, traumatic events or personal crises. During these times, art again blossomed from within them, adamant about holding its ground.
A new work by artist Hagar Mitelpunkt stands in the heart of the gallery’s main space. This is a formal web of metal tubs which Mitelpunkt created in her studio which is in her working place, the welding workshop at the Volcani Institute in the city Rehovot. Over the years, Mitelpunkt has created works which broke the boundaries of familiar exhibition spaces, as well as of familiar artistic genres, from painting a pink line along an entire street in Tel Aviv to artworks using smoke from burnt tires. As she testifies about herself, although she always continued to observe the world through the eyes of an artist, two main reasons have led her to stop creating art in actuality. The first reason was the economic anomaly of a profession that does not allow artists to make a suitable living from their vocation. The second reason is an overall surplus in the world, which caused her to question the need (or the lack thereof) to add her own personal statement or reaction to our universe, in addition to all that already exists.
Most of Mitelpunkt’s work refers to structures, spheres of power and modi operandi of systems, societies and processes. In this exhibition, her work titled The Artist is Not Present (a paraphrase of the well-known work by Marina Abramović), is derived directly from the gallery’s physical structure, and constitutes a metaphor for the artist’s status within the local art world’s economic and professional tangle: within a network of operative channels, the artist is like some kind of unidentified creature, it is unclear whether or not they are connected to the system in which they endeavor to participate and derive energy, while they hover alongside it, independent and isolated all at once.
Limor Tsror’s works come full circle today with her beginnings as an artist. Tsror, who did not begin her path as an artist until her late thirties, is now known primarily for her sculpture and installation works and work with materials that have a pronounced plastic presence: concrete, tar, aluminum and the like. Yet in the beginning, Tsror engaged in painting and her first steps in the art world began with a course on painting on wood. Later, she enrolled in studies at Hamidrasha Faculty of Arts at Beit Berl College, during which she engaged primarily in painting - a medium absent from her work today. The exhibition presents two paintings she created during her studies at Hamidrasha, which seemed to prophesy how she would continue: these are paintings with a dominant visual motif of gridlines, poles or columns, which correspond with Tsror’s attraction to architectural elements, and the place’s physical conditions, which often serve as inspiration for her work. The paintings are composed of thick layers with colored carvings, which hint at her future activity with sculptural materials, and conduct a dialogue with the minimalist color palette that characterizes her work today.
Alongside the pair of paintings, Tsror has created a new work: an elegant, square concrete casted column. She rolled and folded an old painting from her student days at Hamidrasha into the column’s mold. The painting was embedded and captured in the concrete and peeps out in certain places where strands of canvas or splotches of paint can be identified. Thus, the painting reflects part of Tsror’s artistic past, yet also makes its role clear – to remain in the past, while the concrete sculpture takes its place.
Shira Gepstein’s group of works symbolizes the enormous urge to produce and create art at all times and under all circumstances. Gepstein’s projection installation, presented in a separate exhibition space, references a work she created in 2014 within an exhibition at the Binyamin Gallery. At the time, while in the late stages of pregnancy, she built an installation in the gallery comprised of a well and chandelier made of baby bottle teats. In the current exhibition, she creates a tribute to her previous work, and builds a new well made of foam bricks – a material which has become more and more closely associated with her work over the years. A video in which she crumbles other foam works into tiny pieces is projected on the wall next to the well. A stock of small works on paper hangs outside the room. Gepstein creates these works at all times and under all circumstances: during family holidays with her kids in Israel and abroad, during family Zoom meetings, while encircling her studio building. She always has a kit of paper and paint with her so that every situation, place or time becomes an opportunity to create.
In the exhibition Navah Joy Uzan presents two works created after periods when her mother underwent health crises. The work Stroke was born while Uzan stayed at the bedside of her mother, who was hospitalized after she had a stroke. While at the hospital, Uzan photographed a portrait of her mother and recorded the background noises around her. Afterwards, through digital manipulation, she turned the picture file into a sound file and the recorded sound into a picture. The combined result seen in the video seems to echo the neurological distortion associated with strokes – where in fact we “see” the sound but “hear” the picture. Another work by Uzan, projected in the adjacent exhibition space, began within a residency program at the Binyamin Gallery, in which Uzan filmed dancers donning LED bulbs on their bodies. During the time at the residency program, her mother was hospitalized again. Uzan added a sound strip to the filmed materials capturing the dancers’ movements against a background of starry skies. This is a recording of her mother trying to play the right-hand part of the work Spiegel im Spiegel (Mirror in the Mirror) by Estonian composer Arvo Pärt. While the mother, who played piano for many years, is able to read the notes without any difficulty, the act of playing itself already presents a challenge for her and the resultant sound is partial and feeble.
Tali Milstein’s paintings were created during a significant turning point in her life. After finishing her studies, Milstein’s career seemed on its way to thrive: Her giant portrait paintings were exhibited in the Fresh Paint art fair and in the Zoom project at the Anna Ticho House in Jerusalem and caught the eyes of curators and collectors. Concurrently, Milstein experienced a violent incident which unsettled her physically and mentally, and for two years she did not create a thing. Even afterwards, when she resumed painting in her studio, Milstein avoided contacting curators or exhibition spaces and she did not participate in any exhibitions. When she resumed painting, she chose to create works from photographs she took at the home of another artist. The artist, her partner and their child appear in the painting, seated around the table in the dining area, against a background crowded with everyday objects: a stool placed near the kitchen sink, cabinets with dishes, papers hanging on the refrigerator or a bouquet of flowers in a vase. Milstein began working on a series of paintings a short time before the outbreak of the Covid pandemic, and work continued straight into the protracted lockdowns of 2020. Milstein herself states that the lockdown period caught her already accustomed to pausing life and therefore precisely the choice to paint other figures and not herself, constituted an opportunity for her to break away from her familiar, internal course. Alongside a series of preparatory works and the final painting created after the photographs, Milstein presents a new, updated self-portrait. While her previous portraits were associated with a sense of reproach and bluntness, the new portrait seems to be illuminated in a different light. It seems that precisely after the deliberate distance, Milstein is able to return to herself again, yet this time from a different direction: quieter, more reflective, softer and more complete.
Each work displayed in the exhibition presents, in its own way, the burning, uncompromising inclination to create art. In Israel’s difficult reality, where the art world does not provide a fixed income and provides very little symbolic capital (if any), the choice to insist on creating is an optimistic, determined choice which cannot be taken for granted. When it seems like the very ground on which the artist stands is on fire, enormous strength and unique capabilities are required in order to resume growing, to reactivate the mechanism of renewal – both of nature and of art.
Hagar Raban, January 2023
Shira Gepstein lives and works in Hod HaSharon, Tel Aviv and the moshav Gat Rimon. She holds a B.Ed.F.A. degree from Hamidrasha Faculty of Arts at Beit Berl College and a teaching certificate for art education. She is a member of Hanina – Cooperative Gallery for Contemporary Art, Tel Aviv. She is also the founder, manager and developer of curriculum at Studio LeTziyur – painting school in Hod HaSharon.
Gepstein works in painting and sculpture, and the two mediums overflow and influence each other. Her sculptural materials, such as nets, foam, wood and leather, are provisional materials which appear in perpetual danger of collapse; they erode and wear out with time. Using these materials, she creates “temporary monuments” where the conflict of interests between the material and the organized architectural language in which she sculpts creates alienation and a sense of disruption, change, delusion and distortion, and constitutes a process of criticism on structure and structuralism itself.
The sense of alienation and distance is also present in the paintings, through an unexpected encounter between diverse images, selected from the rich visual repertoire found in the age of technology, which enables the creation and transfer of infinite visual images straight into the palms of our hands. The painting narrative shifts between quoting painters from past generations, including the first generation of new painters in Israel, and references to local and global contemporary painting, while creating a dimension of irony and biting criticism of Israeli society. Her paintings usually depict chapters from her own intensive, demanding personal life as a woman, mother and artist, woven together in a single composition with riots, missiles, and a declining ecological system.
Gepstein has participated in a variety of solo and group exhibitions, including: the Tel Aviv Biennale of Crafts & Design, MUSA Eretz Israel Museum; Arad Contemporary Art Center; Mishkan Museum of Art, Ein Harod; The Negev Museum of Art, Beer Sheva; Israel Museum, Jerusalem; Tel Aviv Museum of Art; Artists’ House, Jerusalem; Binyamin Gallery, Tel Aviv; and Chelouche Gallery, Tel Aviv.
Tali Milstein lives and works in Kfar Yehoshua in the Yezreel Valley. She holds a bachelor’s degree in art and education from the Oranim Academic College. Her works are based primarily on self-portraits, which react to extreme bodily experiences between destruction and catharsis. Through them, she addresses the fluid, decomposed, impulsive and provocative self, expressed through her body, which becomes a monument of self, and takes on a life of its own through the image. Thus, the painted corporeal presence is exposed before multitudes and becomes part of the pornographic-emotional bounty found on social media. Her images treat the tension between forced restraint and explosive urges, repression and defiance, strong opinions and internalizing external societal demands and norms.
Milstein has participated in several solo exhibitions, including: The Negev Museum of Art, Beer Sheva; Ticho House Museum, the Israel Museum, Jerusalem; Rothschild Gallery, Tel Aviv and the Fresh Paint Contemporary Art Fair, Tel Aviv. Select works are in the Dubi Shiff Collection of Figurative-Realist Art.
Navah Joy Uzan was born in New York and currently lives and works in Raanana. She is a multi-disciplinary artist who connects photography, video, sound and installation in her work. She studied industrial design at the Bezalel Academy of Arts and Design, and art education at Hamidrasha Faculty of Arts at Beit Berl College. She is also a graduate of the Postgraduate Program of Fine Art at Hamidrasha Faculty of Arts at Beit Berl College.
In her works, Uzan examines possibilities for deconstruction and collapse of reality, while concurrently investigating questions of scale, simulation and visual perception. She tests the space found in between the simulated and the concrete local reality and presents the findings as futuristic archaeology.
Uzan’s working process begins out of an interest in real spaces or biographical materials, which she photographs, and documents her wanderings within these areas. The photographic documentation undergoes processes of digital editing, in which the image is divided and decomposed, and the original space becomes the basis for a video work which removes any identifying mark from the place. Uzan thereby renders it a fictitious space through the implementation of monotonous and hypnotic acts of animation. The final work is a hybrid of various ingredients which establish spaces that do not lean on the laws of physics and have a deceptive scale. These new environments are characterized by a feeling of alienation, the absence of human presence and distortion of the sense of reality.
Her works are presented as large-scale installations. Projection on sizable surfaces and the accompanying sounds allow viewers maximum absorption within the imaginary world. The sound which accompanies the works, generated from a synthesis between real voices and digital processing, contributes to the dystopian atmosphere and the sense of no boundaries, enabling the viewer to move from place to place infinitely, without pause.
Uzan is a member of Binyamin – Cooperative Gallery for Contemporary Art, Tel Aviv. She has participated in various exhibitions, including the Print Screen Festival for Digital Art at the Holon Design Museum; Janco-Dada Museum, Ein Hod; Tel Aviv Photo Fair, Jaffa; Hamidrasha Gallery, 19 Hayarkon, Tel Aviv; Galilee Gallery, Acre and Alfred – Cooperative Institute for Art and Culture, Tel Aviv.
Hagar Mitelpunkt lives in Mazkeret Batya. Alongside her artistic activity, she has studied in formal and informal frameworks, including the Kibbutzim College – degree in creative education; Hamidrasha Faculty of Arts at Beit Berl College – individual study track; and individual tutelage under various artists.
Mitelpunkt is a multi-disciplinary artist. She focuses on relational art, examining the relationships between public, personal and private. She works in a range of mediums which combine construction materials, painting, photography, performance and more. Some of her works are presented in deserted exhibition spaces or serve as acts of invasion in public spaces. Sometimes, her works are also connected to political criticism and refer to current events such as the 2011 social justice protests and building Israel’s biometric database.
Mitelpunkt exhibits in recognized exhibition spaces as well as in experimental, non-establishment projects. She has participated, among others, in exhibitions at HaKibbutz Gallery, Tel Aviv; Umm el-Fahem Art Gallery; Alfred – Cooperative Institute for Art and Culture, Tel Aviv; Givat Haviva Art Gallery; Tmu-na A-genre Festival, Tel Aviv.
Limor Tsror lives and works in moshav Ein Eiron. She is a graduate of Hamidrasha Faculty of Arts at Beit Berl College and is the recipient of the 2021 Art Lane Fund grant.
Tsror works in installation, sculpture and mixed-technique video art. She combines works built from scratch with treated ready-made objects, created within a process of rebuilding using inexpensive, everyday construction materials (concrete, Styrofoam, wood, steel, tar…). Tsror focuses on examining the material, transforming the object and its manner of installation in the exhibition space. Her work draws inspiration from archaeology, architecture, nature and childhood. Tsror samples images from reality, environments and objects, which she decomposes into fragments and recomposes into a hybrid compound that is meticulous yet distorted. The distortion uproots them and transports them to new worlds. Playful acts in the studio, exhibition space and frame, and thoughts about the manner of display and corporeality, generate new conglomerates, compositions and relationships. The array of acts to research the medium, which include pulling, cutting, leaning, displacing and a scale that shifts in relation to the body, create a direct experience of space, which confronts the viewer with the power relations between gravitation, loss of orientation, threat and discovery.
Tsror has participated in a range of solo and group exhibitions, including: Janco-Dada Museum, Ein Hod; Museum for Islamic Art, Jerusalem; Hamidrasha Gallery, 19 Hayarkon, Tel Aviv; Farm Gallery, Holon; Biennale for Drawing in Israel, Jerusalem Artists’ House; Basis Gallery, Herzliya; Hanina Gallery, Tel Aviv and more.