יצירים פלאיים
יצירים פלאיים
גילי אבישר / תמר אנגלמאייר / שרונה אפרת, הדס גולן / אדווה דרורי / גליה חי / אורי הולבן / מרב מרודי / ורד ניסים / אמי ספרד
אוצרת: רותם ריטוב
02.07.22 - 20.05.22
יצירים פלאיים
מציגים: גילי אבישר, תמר אנגלמאייר, שרונה אפרת, הדס גולן, אדווה דרורי, גליה חי, אורי הולבן, מרב מרודי, ורד ניסים, אמי ספרד
אוצרת: רותם ריטוב
התערוכה יצירים פלאיים היא חלק מבֻּבָּעֵמֶק: שיתוף פעולה בין גלריות עמק חפר כמחווה להונזו (דוד בן שלום), איש גבעת חיים מאוחד, מחלוצי תיאטרון הבובות בישראל. במשך חודש יתקיימו תערוכות, פעולות אמנותיות וחינוכיות בהשראת מפעל חייו של הונזו שהקים, יצר והפעיל במשך עשרות שנים את הבובטרון ונדד עימו ברחבי ישראל החל משנות ה40. בבֻּבָּעֵמֶק, משתפות פעולה: גלריה לאמנות - גבעת חיים איחוד, גלריה ארטורה, גלריה זוזו, המרכז הקהילתי וארוע נעילה בגבעת חיים מאוחד.
התערוכה יצירים פלאיים מתייחסת לעולם תיאטרון-הבובות דרך פריזמת האמנות הפלסטית העכשווית: בובות ואלמנטים תיאטריליים, מריונטות והתחפשות מופיעים בעבודות כחלק מהאמירה האמנותית כשהבובות משמשות כדוברות של רעיונות ואמירות שיש בהם ביקורת ומסרים מעוררי דיון.
לבובה יש את היכולת ליצור יחסי אמון וכנות עם הקהל ולהעביר מסרים מבלי שהצופה ירגיש נפגע. אנו מקשרים אותה לשלב הנאיבי בחיים, לילדות. לרוב, הבובה היא המפגש הראשון של ילדים עם אובייקט חיצוני, כך שכמבוגרים אנחנו מורגלים לא לפקפק בה. האמונה הבלתי מעורערת של האדם בבובה, הריתוק מהאובייקט המונפש והנרטיב שהיא מספרת, מאפשרים הזדהות עם פשטות הבעיות שלה והנאה מסיפוריה. היא מתקשרת באופן חזותי בצורה קלה וחביבה (לכאורה, היא משכנעת, מובנת לכולם ומעוררת אופטימיות ילדותית המספקת את ההזדמנות לתמרן את הצופה.
העדויות הקדומות ביותר לקיומן של בובות תיאטרון מתוארכות כבר מן המאה ה4 לפנה"ס ביוון העתיקה. אפלטון כינה את בובות התיאטרון כ"פלאים נשגבים" Θαῦμα θεῖον Divine Marvel ותיאר את תיאטרון-הבובות כאמנות מיצג פופולרית, את האדם כבובה המופעלת בידי ובדמות האלים, ואת מיתרי המריונטה כביטוי להשפעת התשוקות על המעשים. כך, המריונטה היא מטאפורה לאדם הנתון למניפולציה ושליטת האלים, כמו גם לאדם השולט במיתרי תשוקותיו. בובות התיאטרון ביוון העתיקה התבססו על דמויות ממחזות (בעיקר האיליאדה והאודיסאה) ועל דמויות מהפוליטיקה היוונית. הן הביעו ביקורת סאטירית על מצבים יומיומיים, חברתיים ופוליטיים ותפקדו כשופר לביטוי תכנים חתרניים. הבמה הפכה למקום מפגש ומחזות הבובות נאסרו לעתים קרובות על ידי הרשויות. יחסי בובה-אדם, בובה-קהל ובובה-ממסד לא השתנו באופן מהותי מאז יוון ועד היום. במאה ה-20, ממשלות הבינו היטב את השפעתו הפוטנציאלית של תיאטרון הבובות על הקהל, גם האמנים האוונגרדיים הבינו זאת והשתמשו במדיום כפלטפורמה להעברת מסרים וביקורת. אמני מדינות מזרח אירופה שהושפעו מהצנזורה הקפדנית על האמנות במאה ה-20, השתמשו בבובות כדי לדלג על ההשתקה. טקסטים חתרניים וביקורתיים שנאמרו מפי הבובות הצליחו לחמוק מצנזורים. מה שהאדם לא הורשה לאמר, הבובה אמרה במקומו.
בעבודות המוצגות בתערוכה יצירים פלאיים, מופיעים שלל האלמנטים התיאטרליים השייכים לעולם הבובות, תיאטרון הבובות וההתחפשות. כל אלו, מאפשרים לגעת בנושאים משמעותיים הנחשבים לטאבו כמו גם באלו הנוגעים באספקטים רגישים מהיום יום, מהפוליטיקה, מהאישי ומהחברתי.
גילי אבישר
בעבודה ארוחה עם זאב יושב אבישר מול זאב נאצי. הם אוכלים ספגטי ברוטב תותים.
במהלך שישה חודשים בתכנית שהות-אמן בדיסלדורף, גרמניה, חש אבישר צורך למלא את החלל הריק בישויות נוספות. עם הזמן יצר לעצמו סדרה של חברים דמיוניים. הזאב, בובת מריונטה שתפר, היה הראשון בסדרה. משאית שחלפה ברחוב בעיר העתיקה של דיסלדורף ועליה התנוססה כרזת ענק עם זאב, סמל של בירה מהאזור, הייתה הרגע בו נכנס הזאב הנאצי מהעולם שבחוץ למאגר הדמויות בסטודיו. מערכת היחסים ביניהם נבנתה במהלך ששת החודשים ששהו בחלל הסטודיו. הזאב הכין ריבת תותים ואח"כ הם אכלו אותה יחדיו. לקראת סוף תכנית השהות בדיסלדורף, בעבודת הוידאו האחרונה שיצר, הזאב אכל את אבישר.
תמר אנגלמאיר ( בשיתוף פעולה עם זאב אנגלמאייר)
אי, סרט קצר 12:03 דקות, 2021. בימוי: תמר אנגלמאיר. משחק: זאב אנגלמאיר
"אין מה לעשות, חזרזיר. אנחנו תקועים פה ביחד על האי. כנראה להרבה זמן. אני כל כך שמח שאתה איתי פה.
ככה יש לי פחות הרגשה שהלכתי לאיבוד. זה קצת מקל. אתה רוצה חתיכת פיצה? נשאר לנו קצת. מגיע לך.". כך אומר רובינזון קרוזו לחברו החדש החזיר על האי הבודד של רחבת הבימה בתל אביב, אליו הגיע לאחר שניצל מספינתו שנטרפה בסערה.
כמיטב מסורת סרטי המסעות והאסונות, יש בסרט האבסורדי הקצר "אי" שמחה וטרגיות, חברות ושותפות גורל, אחווה וחשדנות, והרבה תקווה. מה עלה בגורלו של החזיר? ולמה הגיב כפי שהגיב כשרובינזון רצה להראות לו תמונות בפלאפון? ואיך בדקות ספורות כל כך מצליח החזיר לשכנע את הצופה שהוא אמיתי, ולהפעיל את רגשותינו?
שרונה אפרת
תהליכי היצירה של אפרת הם לרוב ארוכים ועמלניים. ממשיותם הפיזית של החומרים איתם היא עובדת היא קריטית עבור תהליך היצירה: פני בובת ברבי אחת שנוצרה בתהליך תעשייתי תבניתי, נצבעים בדיו ומוטבעים על הנייר באין סוף של מופעים. ההחתמות בדיו בעבודה "ללא כותרת" מצביעים על הצורך להרגיש חיה ונוכחת בעולם ומדגישים את הייחודיות והחד פעמיות שגלומה בכל החתמה. הופעת פני הבובה שוב ושוב מדגישה היבטים של שוני ונפרדות. מאחורי כל פנים מסתתרת נפש מורכבת, מאחורי כל מסיכה מסתתרת דמותו הייחודית של כל אחד מאיתנו.
הדס גולן
באופן משעשע ועתיר חמלה גולן נוגעת בנושאים של מגדר ופוליטיקת הזהויות. נוכחותן האירוטית, החשופה והפגיעה של הבובות, מאתגרות אידאות ותפיסות בנושא הגוף. הבובות בשרניות, חושיות וגרוטסקיות, חלקן איברי גוף בלבד, עשויות חומרי מילוי, בדי לייקרה וטקסטיל המשמש לרוב לביטנות והופך לעור החיצוני בפסליה של גולן.
אדווה דרורי
הזיכרון מרכיב את הזהות והזהות מייצרת זיכרון. בפעולתה האמנותית, דרורי מאפשרת לעבר להתקיים בהווה ונותנת לזיכרון תנועה וחיים כלפי העתיד. עבודותיה כמו מכילות סודות ויש בהן תחושות אניגמטיות של זיכרון של פעולה וזיכרון של שאלה שממשיכים להתקיים על מנת שלא ילכו לאיבוד. לחומרים בעבודותיה יש ערך סנטימנטלי אישי והם מרמזים על זכרונות מעברה. במיצב "בובה - אישה - בובה", דרורי נוגעת בשאלות של זיכרון וזהות, במיוחד ביחס לפרסונות השונות המופיעות בעבודה, בעבודות התפירה והליבוד ובמשחקי הצבת הבובות. אלמנט הבובה נוכח באופן עמוק ורציף בכלל גוף עבודותיה של דרורי. הבובות מופיעות באופנים שונים, סוגים שונים ועשויות מחומרים מגוונים. את חלקן היא יוצרת, את חלקן היא רוכשת, מפרקת, מרכיבה, שורפת, תופרת, רוקמת ומלבדת. "עוד בהיותי ילדה, זכור לי העניין הרב שגיליתי בבובות. אם כאובייקט משחקי, או כאובייקט זיכרון, או כאובייקט המאפשר לי להשליך עליו את רגשותיי".
אורי הולבן
במיצב הווידיאו ״המסע המופלא פנימה״ מוקרן פרק חדש של תכנית הטלוויזיה, בו ג׳וני קרן מארח את בוב רוס, כוכב סדרת הטלוויזיה האמריקאית ״The Joy of Painting". בוב רוס, שרגיל לצייר עצים ובתים, מאותגר ע״י ג׳וני לצייר את תחושת המציאות של עצמו כפי שהוא חווה אותה הרגע, ולצאת למסע פנימה. הקהל מוזמן להצטרף.
למסע פנימה, לטיול בנופים לא מוכרים, לעתים אפלים, אל מעמקי הגוף והתודעה, נדרשות תעוזה, אנרגיה ומאמץ. הנוכחות בהווה והמודעות כלפי התחושות וההרגשות המשתנות מרגע לרגע, מאפשרות לפתח עימן איזון כמו גם עם כל חוויה שהיא. זהו מסע (לא פשוט) של שחרור מאחיזה בזהות, תבניות, דפוסים, דוגמות, אמונות ודעות קדומות, אל עבר אהבה וקבלה שאינם תלויים בדבר.
בעבודותיו, הולבן מבקש להפנות את תשומת לבו של הקהל לכוחם של אמנות ודמיון להחזיר אותנו למציאות במקום לברוח ממנה. בגישה משחקית, צבעונית ופופית, בחומרים נאיביים, ובעזרת הבובה של בוב רוס, הולבן מעלה לפני השטח את הדואליות ואת מרחבי הלימבו המתקיימים בין עולם המבוגרים לעולם הילדות, בין ההגדרות של מהו גברי ומהו נשי, בין הפיזי ובין הרוחני.
גליה חי
לשלושת גופי העבודות השונים שחי מציגה בתערוכה מכנה משותף: נוכחותן שובת הלב של הבובות בעבודות, מפנה זרקור כלפי מעמדן של קהילות מופלות בחברה ובמדינה, דרכן חי מבקשת לערער על תפישות רווחות.
לוּעַבַּה חִילוֶּוה / בובה יפה / בובות מחאן אלאח׳מאר הוא מיזם אמנותי-חברתי-כלכלי במתכונת של עיצוב משותף (Co-Design) לנשים ונערות בדואיות בנות שבט הג׳האלין מהכפר חאן אלאח'מר, ביוזמת מורת הדרך יעל מואב, הפסיכולוגית ענת שראל וגליה חי. כלי העיצוב והקראפט איפשרו ליצירת שינוי חברתי וכלכלי משמעותי בחיי הנשים משוללות הזכויות הסובלות מבידוד, עוני, וגישה מינימלית למקורות מידע, והקנו להן מקור הכנסה, תמיכה רגשית ותחושה של הערכה עצמית תוך עשייה יצירתית ומהנה. לועבה חילווה היא פלטפורמה שיתופית בה ידע תרבותי צומח ומעשיר את השותפות ואת הקהילה. הנשים מקבלות תמיכה ועידוד ליצור מוצר שהן גאות בו, להתחבר מחדש למסורת שלהן וליצור לה פרשנות חדשה כאשר חלקן ממציאות דגמי רקמה מקוריים ובובות מיוחדות. הבובה היא המצאה חדשה, אך היא גם מזכרת מאורח חיים הולך ונכחד ומשמשת לו עדות.
ילדות עם בובות היא סדרה של חמש עבודות רקמה המתארות זירות ילדות תמימות (לכאורה), דרכן חי מבקשת מהצופה לבחון מחדש את הדוגמות המושרשות המבוססות על הריבודים החברתיים ההיררכיים. רקמה היא פעולה צנועה, היא לא כוחנית, משויכת לזירה הנשית עממית. שנים רבות היא נחשבה לטכניקה נחותה או שולית.
הסדרה Pure Black נוצרה בעקבות כתיבת תזה בשנת 2015 העוסקת בפוליטיקה של בובות בד אמריקאיות, בדגש על הילדות וה״חמידות״ שמשתקפת בהן. הבובות בסדרה נועדו לערער תפישות ורעיונות הקשורים לייצוגי גוף והיררכיות של גזע וצבע. באמצעים משחקיים, רכים וחמודים, הבובות מנסות בחמידותן להציע משחק ואופן התבוננות שונה בתפיסות הרווחות.
מרב מרודי
בסדרת הצילומים חיות פלסטיק שצולמה במקומות שונים בברלין ובסביבתה, מתמצתת ומתארת מרודי תחושות שייכות בסביבה זרה, את רגשותיה כלפי היותה מהגרת ואת החיפוש המתמיד אחר משפחה "אלטרנטיבית", הרחק ממשפחתה שלה, המרוחקת והממשית. הסדרה נוצרה לאחר שורה של אירועים בחייה של מרודי, שהובילו לתגובה פוסט טראומטית ולצורך בתקופת החלמה ארוכה. בטיול מנחם של סוף שבוע אינטימי עם חברים בפולין, רגע לפני שסערה התקרבה, ביקשה מרודי מכל 12 החברים שנסעו איתה לוילה השוממת בפולין, לחבוש מסכות חיות מפלסטיק ולהצטלם עבורה.
הצילומים הפכו למעין "משפחתי ובעלי חיים אחרים", ויש בהם ביטוי לתחושות אל-ביתיות: תחושת חיבוק ומוגנות בסביבה זרה לחלוטין. החברים, כולם מהגרים בעצמם, חבשו את המסכות והפכו לקבוצה של גופים היברידיים, מוטמעים היטב בטבע הפראי והלא נגוע, משתקפים בו, ומרגישים לגמרי בנוח מאחורי המסכה. דמויות "המשפחה החדשה" של מרודי מביאות איתן מיתולוגיה, דינמיקה ופחדים חדשים משלהן. ברבות מעבודותיה, חוקרת מארודי את נקודת השינוי מ'קורבן למפלצת' ואת המעבר שאדם עושה מאמפתיה לחיה. המסכה, חסרת הביטוי הרגשי, מחביאה את הפוטנציאל להפוך לסכנה ולחשוף את החיה שנמצאת תחתיה. בהצבת "בעלי החיים" בסמיכות אחד לשני ובסביבות שונות, מסמנת מארודי את הדואליות הזו וכל אחת מהדמויות מבטאת היבט אחר של פחדיה ותקוותיה ממערכת היחסים במשפחתה החדשה.
ורד ניסים
בעבודותיה, מחברת ניסים מוצרים יומיומיים זולים, פלסטיים וצבעוניים, כאלו המיוצרים בייצור המוני, לכדי יצירת מופע קומפוזיציוני הרמוני המשקף רעיונות, מחשבות וביקורת חברתית-פוליטית. העבודה התיק של ניקול מורכבת מבובות "משה בתיבה" המיועדות לרוב ליצירה בגן הילדים לכבוד חג הפסח, שקית ניילון ומדבקות חמסה מנצנצות. המטענים הסימבוליים של כל אחד ממרכיבי העבודה מתאחדים לכדי אמירה ביקורתית כלפי שיגעון הפריון והילודה בישראל, מכבש הלחצים המופעל על נשים ללדת והשיפוטיות (לעיתים עוינת) כלפי אלו שאינן הולכות בתלם. הרדי-מייד הפופי-טראשי-מצועצע מאפיין את שפתה האמנותית של ניסים, דרכו היא חושפת באופן עממי, הומוריסטי ומשחקי סוגיות רציניות וכבדות משקל של מגדר, פמיניזם, פוליטיקה של זהויות ומעמד חברתי-כלכלי.
אמי ספרד
החוויה הבלתי אמצעית המאפיינת את עולם הילדים והמשחק מאפשרת לספרד להציף סוגיות מקומיות ישראליות נוקבות. המריונטה וקופסת הנגינה נוצרו בהשראת משחקים מוכרים. תצורתם החדשה מחדדת את משמעותן: המריונטה מגלמת תנועת גוף אחת בלבד של זריקת אבן, ובקופסת הנגינה הקלאסית, במקום בלרינה מופיע חייל עם רובה. ספרד משתמשת באלמנטים תיאטרליים-משחקיים על מנת לעורר את סקרנותו של הצופה ולגרום לו להיות חלק אקטיבי בהפעלת העבודות: הפעלת התנועה האלימה של זריקת האבן והפעלת החייל המכוון את נשקו. בידוד הדמויות השוהות במנח אלים ממרחב הפעולה שלהן ושתילתן בעבודות האינטראקטיביות אבן דרך ו- את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מספקים לספרד את האפשרות להגיב למציאות מקומית זו ולתהות במשותף עם הצופה האם ובאיזה אופן אנחנו חלק ממנה.
העבודה 'אבן דרך' הופקה במסגרת התערוכה 'במרחק זריקת אבן' (אוצרים: טלי קיים ודורון אלטרץ) בתמיכת גלריה עזריאלי של המכללה האקדמית הדסה.
Marvelous Creations
Gili Avissar, Tamar Engelmayer, Sharona Efrat, Hadas Golan, Adva Drori, Galia Chai, Oree Holban, Merav Marudi, Vered Nissim, Emi Sfard
Curator: Rotem Ritov
The exhibition Marvelous Creations is a part of BubaEmek: a collaborative project by galleries in Emek Hefer, in tribute to Honzo (David Ben Shalom), a member of Kibbutz Givat Haim Meuhad, and a pioneer of puppet theater in Israel. For a month, exhibitions and artistic and educational activities will be held, that draw inspiration from the life work of Honzo, who established and created the Bubatron Puppet Theater. For decades he operated the theater, and beginning in the 1940s he traveled with it throughout Israel. Participants in BubaEmek include: Art Gallery – Kibbutz Givat Haim Ihud, ARThura Gallery, Zuzu Gallery and the Community Center at Kibbutz Givat Haim Meuhad.
The exhibition Marvelous Creations addresses the world of puppet theater through the prism of contemporary art: puppets and theatrical elements, marionettes and costumes appear in the works as part of an artistic statement. The puppets serve as spokespeople for ideas and critical statements and debate-provoking messages.
Puppets have the ability to create relations of trust and frankness with the audience, and to convey messages without hurting the viewer’s feelings. We associate puppets with the naive stage of life, childhood. Usually, the puppet is the child’s first encounter with an external object, so as adults we don’t usually suspect or doubt it. The person’s unshakable faith in puppets, fascination with the personified object and the narrative it conveys enable them to identify with the simplicity of its problems and derive pleasure from its stories. The puppet communicates visually in a lighthearted, likeable manner. It is ostensibly convincing and comprehensible to all, and elicits a kind of childish optimism which provides an opportunity to manipulate the viewer.
The most ancient accounts of puppet theater are dated as early as the fourth century B.C.E. in Ancient Greece. Plato called the puppets a “divine marvel” (Θαῦμα θεῖον). He described puppet theater as a popular performance art, and the human as a puppet operated by and in the image of the gods. The marionette’s strings were described as a reflection of how passion influences deeds. Thus, the marionette is a metaphor both for the human being who is subject to manipulation and control by the gods, as well as for the human being who controls the strings of their passions. Puppets in Ancient Greece were based on characters from plays (primarily the Iliad and the Odyssey) as well as Greek politics. They expressed satirical criticism of daily, societal and political situations and served as a means to convey subversive content. The stage became a meeting place and puppet shows were often prohibited by the authorities. The relations between puppet-person, puppet-audience and puppet-establishment have not changed significantly from Ancient Greece until today. In the twentieth century, states understood clearly the potential influence of puppet theater on the audience. Avant-garde artists also understood this and used the medium as a platform to convey messages and criticism. Artists in Eastern European states, who were impacted by strict censorship of the arts in the twentieth century, used puppets to bypass being silenced. Subversive and critical texts stated by puppets were able to dodge censorship. That which people were not allowed to say, puppets said instead.
The numerous theatrical elements associated with the world of puppets, puppet theater and costumes appear in the works presented in the exhibition Marvelous Creations. All of these elements make it possible to touch upon meaningful subjects that are considered taboo, as well as topics connected to sensitive aspects of everyday life, politics and personal and societal issues.
Gili Avissar
In the work Meal with a Wolf, Avissar sits across from a Nazi wolf. They eat spaghetti in strawberry sauce.
During six months in an artist’s residency program in Düsseldorf, Germany, Avissar felt the need to fill the empty space with additional entities. Over time, he created a series of imaginary friends for himself. The wolf, a marionette he sewed, was the first in the series. A truck that passed in a street in Düsseldorf’s Altstadt, bearing a huge sign with a wolf, the symbol of a local beer, was the moment when the Nazi wolf left the external world and entered the stock of characters in the studio. Avissar and the wolf built a relationship during the six months they spent together in the studio space. The wolf prepared strawberry jam and then they ate it together. Towards the end of the residency program in Düsseldorf, in the last video work he created, the wolf ate Avissar.
Sharona Efrat
Efrat’s working process is mostly long and labor-intensive. The physical realness of the materials she works with is critical to the working process: the face of one Barbie doll that was created in an industrial molding process, is painted in ink and stamped on the paper in infinite appearances. The ink imprints in the work Untitled point to the need to feel alive and present in the world and emphasize the one-off uniqueness inherent in each imprint. The appearance of the doll’s face over and over again accentuates aspects of difference and separation. Behind each face hides a complex soul, behind each mask hides the unique character of each and every one of us.
Tamar Engelmayer
(in collaboration with Zeev Engelmayer)
Island, short film 12:03 minutes, 2021. Director: Tamar Engelmayer, Actor: Zeev Engelmayer.
“There’s nothing we can do, piggy. We are stuck here together on the island. Probably for a long time. I’m so happy you’re here with me. That way I feel less like I am lost. It makes things a bit easier. Would you like a piece of pizza? We have a bit left. You deserve it.” That’s what Robinson Crusoe says to his new friend, the pig, on a desert island in the HaBima Square in Tel Aviv, where he arrived after being rescued from his ship that was wrecked in a storm.
Faithful to the tradition of voyage and disaster films, the short, absurd film Island contains joy and tragedy, friendship and shared fate, fraternity and suspicion and a plethora of hope. What was piggy’s fate? And why did the pig react as it did when Robinson wanted to show it pictures on his cellphone? And how, during so few minutes, is the pig able to convince viewers it is real, and to manipulate our emotions?
Adva Drori
Memory comprises identity and identity creates memory. In her artistic practice, Drori allows the past to exist in the present and grants memory movement and life facing the future. It is as if her works contain secrets and they have enigmatic feelings of memory of an act and memory of a question, which continue to exist so they won’t get lost. The materials in her works have personal, sentimental value and hint at memories from her past. In the installation Doll – Woman – Doll, Drori touches upon questions of memory and identity, particularly with respect to the different personae that appear in the work, in the sewing and felting works, and the playful placement of the dolls. The doll element is present in a deep, continuous manner throughout Drori’s body of workת in different ways and types, and are made of diverse materials. She creates some of them, while others are purchased, dissembled, assembled, burned, sewn, embroidered and felted. “ I can recall that Even as a child, I showed a great interest in dolls. Whether as an object for play, an object for memory, or as an object upon which I can project my own feelings.”
Hadas Golan
Hadad Golan addresses issues of gender and identity politics in a way that is amusing and full of pity. The erotic, exposed and vulnerable presence of the dolls challenges ideas and conceptions about the body. The dolls are fleshy, sensual and grotesque. Some are just bodily organs, made of fillers, Lycra fabrics and textiles normally used as lining, which in Golan’s sculptures are transformed into external skin.
Oree Holban
In the video installation The Wonderful Journey Inside, a new television series episode is screened, in which Johnny Keren hosts Bob Ross, star of the American television series The Joy of Painting. Bob Ross, who is accustomed to painting trees and houses, is challenged by Johnny to paint his own sense of reality, as he is experiencing it right now, and to embark on a journey inwards. The audience is invited to join in.
Bravery, energy and effort are required for a journey inwards, a tour of unknown, sometimes dark landscapes, into the depths of the body and the consciousness. Being in the present and awareness of sensations and feelings that change from time to time, enable one to reach a balance with these sensations and feelings, just as one would with any experience. This is a (difficult) journey of liberation from clinging to identity, molds, patterns, dogmas, beliefs and prejudices, towards love and acceptance that are completely independent.
In his work, Holban seeks to direct the audience’s attention to art and the imagination’s power to return us to reality instead of fleeing from it. In a playful, colorful, pop approach, utilizing naive materials, and with the help of the Bob Ross doll, Holban brings to the surface the duality and the spaces of limbo that exist between the worlds of adults and children, between definitions of what is masculine and feminine, between the physical and the spiritual.
Vered Nissim
In her works, Nissim combines cheap, quotidian, colorful, plastic products, of the kind that are mass-produced, into a harmonious compositional presentation that reflects ideas, thoughts and social-political criticism. The work Nicole’s Bag is comprised of “Moses in a reed basket” dolls, intended mostly for kindergarten art projects in celebration of the Passover holiday, together with a plastic bag and glittery Hamsa stickers. The symbolic baggage of each one of the work’s components unite into a critical statement about the Israeli mania for fertility and childbirth, the intense pressure placed on women to give birth and the judgmental (and sometimes hostile) attitude towards those who choose not to conform. The pop-trash-ornate readymade characterizes Nissim’s artistic language, through which she reveals in a commonplace, humoristic and playful way, serious and grave matters of gender, feminism, identity politics and socio-economic class.
Emi Sfard
The direct experience that characterizes the world of children and play enables Sfard to address acute local Israeli issues. The marionette and music box were inspired by familiar games. Their new configuration clarifies their meaning: the marionette performs a single movement – stone throwing – and in the classical music box – appears a soldier with a gun instead of a ballerina. Sfard uses theatrical-playful elements to pique the viewer’s curiosity and to cause them to play an active part in operating the works: activating the violent act of stone throwing and the soldier who points their weapon. Isolating the characters, who are placed in a violent position, from their natural environment, and planting them in the interactive works Milestone and This Tune Cannot be Stopped, enable Sfard to react to the local reality and to contemplate together with the viewer if and how we are part of it.
Merav Marudi
In the photographic series Plastic Animals, which was photographed in different locations in Berlin and surrounding areas, Marudi outlines and depicts feelings of belonging in a foreign environment, her feelings about being an immigrant, and the constant search for an “alternative” family, far away from her own, real and distanced family. The series was created after a chain of events in Marudi’s life, which led to a post-traumatic reaction and the need for a long rehabilitation period. In a comforting, intimate weekend trip with friends in Poland, right before the storm approached, Marudi asked each of the twelve friends who traveled with her to the deserted villa in Poland, to wear plastic animal masks and pose for her.
The photographs became a sort of “my family and other animals”, and they express feelings of the uncanny: a feeling of being embraced and protected in a completely foreign environment. The friends, all immigrants themselves, wore the masks and were transformed into a group of hybrid bodies. They were well-integrated in the wild, untainted nature, reflected by it, and felt completely comfortable behind the mask. The characters in Marudi’s “new family” bring with them mythology, dynamics and new fears of their own. In many of her works, Marudi examines the point where the character undergoes a change from “victim to monster” and the person’s shift from empathy to animal. The mask, devoid of any emotional expression, hides the potential for danger and exposure of the animal underneath it. By placing “animals” in close proximity to each other in different environments, Marudi marks this duality and each of the characters conveys a different aspect of her fears and hopes regarding her relationship in her new family.
Galia Chai
The three different bodies of work Hai presents in the exhibition share a common theme: the captivating presence of dolls in the works shines a light on the status of communities that are discriminated against by society and the state. Through the dolls, Hai endeavors to question widespread conceptions.
Lueba Heelwa / Pretty Doll / Khan El Akhmar Dolls is an artistic-social-economic venture in the format of “co-design”, for Bedouin women and girls from the Jahalin tribe in the village Khan El-Ahmar. The venture is the initiative of tour guide Yael Moav, psychologist Anat Sarel and Galia Hai. The tools of design and craft enabled the creation of significant social and economic change in the lives of women whose rights have been denied and who suffer from isolation, poverty, and minimal access to sources of information. These tools have provided them with a source of income, emotional support and a feeling of self-worth, through engaging in creative and enjoyable activity. Lu’aba Hilwa is a cooperative platform in which cultural knowledge blossoms and enriches the partnership and the community. The women receive support and encouragement to create a product they are proud of, to reconnect to their tradition, and to create a new interpretation of it, as some of them invent original embroidery patterns and unique dolls. The doll is a new invention, yet it is also a souvenir of a way of life that is increasingly disappearing, and serves as a testament to this way of life.
Girls with Dolls is a series of five embroidery works that depict (ostensibly) innocent childhood scenes, through which Hai asks the viewer to reexamine deeply-rooted dogmas based on hierarchical societal stratification. Embroidery is a modest activity, it is not forceful and it is associated with the commonplace, female realm. For many years it was considered an inferior or marginal technique.
The series Pure Black was created after writing a thesis in 2015 about the politics of American fabric dolls, with emphasis on the girls and the “cuteness” expressed by them. The dolls in the series are intended to call into question concepts and ideas connected to representations of the body and hierarchies of race and color. Using playful, soft and cute means, the dolls endeavor, in their cuteness, to propose a game and a way of looking that differs from accepted concepts.