הבשלנית הטובה
הבשלנית הטובה
עינת אלוני / זאב אנגלמאיר / שירה גפשטיין / שגית זלוף נמיר / שחר מרקוס / עינת עריף-גלנטי / סנא פרח-בשארה / אלעד רוזן / מיה שרבני
אוצרת: רותם ריטוב
27.08.22 - 15.07.22
הבשלנית הטובה
עינת אלוני / זאב אנגלמאיר / שירה גפשטיין / שגית זלוף נמיר / שחר מרקוס / עינת עריף-גלנטי / סנא פרח-בשארה / אלעד רוזן / מיה שרבני
אוצרת: רותם ריטוב
"אני מכריז בזאת על ההשקה הקרובה של ספר הבישול הפוטוריסטי La Cucina Futurista ועל חידושה מהיסוד של תרבות האכילה האיטלקית והתאמתה מהר ככל שניתן עבור ייצור העוצמות ההרואיות והדינמיות החדשות הנחוצות לבני עמנו. אחד העקרונות המובילים הוא ביטול הפסטה-שוטה! (Pastasciutta פסטה יבשה על כל סוגיה). ככל שהפסטה-שוטה נעימה לחיך, היא מזון מיושן, שאבד עליו הכלח! היא גורמת לאנשים להיות כבדים, אכזריים, היא משלה אותם לחשוב שהיא מזינה, הופכת אותם לספקנים, איטיים ופסימיים. חוץ מזה, באופן פטריוטי, עדיף להחליפה באורז".[1]
כך הרביץ בתשוקה אופיינית פיליפו טומאסו מרינטי את דבריו (ממובילי זרם הפוטוריזם Futurism), בשידור ישיר ברדיו, במהלך ארוחת ערב היישר ממסעדת 'פנה ד'אוקה' Penna d’oca (נוצות אווז) במילנו, איטליה, ב-15 בנובמבר 1930. מהפכת בשורת הבישול הפוטוריסטי עבור האומה האיטלקית הוכרזה בדרמטיות בעוד מרינטי ניצב מאחורי שולחן בין המנות "גלגלי ארטישוק קטנים בעלי מזג טוב" ו"גשם מסתובב מסוכר".
Arte-Vita (אמנות-חיים) היה אחד העקרונות המרכזיים בזרם הפוטוריסטי: השאיפה לשלב אמנות באופן מוחלט בחוויות היומיום. בספר הבישול הפוטוריסטי (1932) קיימת סינתזה זו בין מזון, אמנות, פוליטיקה, פטריוטיות והחיים המודרניים. הספר היה מהפכני מרגע הוצאתו. כותביו ערערו ברצינות גמורה ובאופן הומוריסטי, על כל מה שנחשב קדוש באוכל, בספרי בישול, בסידורי שולחן, במתכונים ובתפיסות המקובלות לגבי מהו מזין ומהו טעים. הוא נועד לשלוף את המזון מעברו ה'בורגני' מהמאה ה19 ולהכניסו לתוך המאה ה20 הדינמית, המהירה והאורבנית, היישר אל המטבח הטכנולוגי-מודרני. האם כך לא מתאים יותר לחיים המהירים בעיר? הוא שאל וכתב את גרסתו לספר בישול בו תרחישים, סידורי שולחן ופסלי אוכל מספקים חוויה המחברת בין הצרכים והתשוקות הגופניות לאלו האנושיות, הרגשיות והאינטלקטואליות.
מזון הוא חומר גלם לאמנות ולמחשבה והמתכונים בספר מופיעים בתצורת רעיונות, ניסויים אוונגרדיים ותרשימים. תרד, עגבניות, חלבוני ביצה, שזיפים מיובשים או כל מרכיב אחר, כולם משמשים כאבני הבניין להרכבת סיטואציות צבעוניות, צורניות, רעיוניות ומזינות. הספר הוא יצירה עסיסית וחושנית המביאה בחדווה אל שולחן האוכל מאפיינים מחדר המיטות, כמו גם ביטויים גזעניים, אלימים ושפע של מיזוגניה ברוח התנועה הפוטוריסטית ובטון האגרסיבי והפרובוקטיבי המאפיין את מרינטי. גם אידיאלים פשיסטיים מופיעים בספר וקריאה לעצמאות בלתי מרוסנת בפעילות החברתית והאמנותית כדי להחזיר את איטליה למפה התרבותית. מרינטי אף רצה להפוך את אוצר המילים האיטלקי לפטריוטי יותר ובמילון המונחים בספר הוא מציע להחליף מילים לועזיות כמו menu ו sandwich במילים האיטלקיות: Lista ו Traidue.
מבחינה היסטורית-קולינרית, ספר הבישול הפוטוריסטי, קרא תיגר באופן מפורש על פלגרינו ארטוסי Pellegrino Artusi, ועל ספרו 'מדע במטבח ואמנות האכילה הטובה' (1891) La Scienza in cucina e l'Arte di mangiar bene[2], שהפך לדוגמא ומופת לבישול האיטלקי-משפחתי. זהו ספר הבישול הראשון שחובר לאחר איחוד איטליה (1861) וביטא בגאווה את הזהות הגסטרונומית הלאומית. ארטוסי קיבץ מגוון רחב של מתכונים מסורתיים שאסף מכל רחבי איטליה בשיחות ישירות עם בשלניות.
בעוד מרינטי קידם בלהט רעיונות מהפכניים ובעוד ארטוסי שימר בערגה את עושרה הקולינרי של איטליה, הרי שבפועל על המתכונים, סידורי השולחן וההגשה עמלו הבשלניות הטובות דור אחרי דור. גם מרינטי וגם ארטוסי הם גברים אירופאים שחיו לפני יותר ממאה שנים, בני המעמד הגבוה, משכילים, אמידים ובעלי אמצעים שמעולם לא לכלכו את ידיהם במלאכת המטבח היומיומית ומעולם לא התייחסו אל הבשלניות כשוות ערך. אמנם פועלם של שני אלו ראוי וחשוב, אבל יחלפו עוד מספר רב של עשורים עד אשר יעלה ערכן של הבשלניות הטובות וחלקן אף יצליחו להיות מובילות דעה, אמניות, שפיות או מחברות ספרי בישול.
ב 1979 הציגה ג'ודי שיקגו (אמנית אמריקאית ממוצא יהודי) במוזיאון לאמנות מודרנית בסן-פרנסיסקו SFMOMA, את המיצב 'מסיבת ארוחת הערב'. במהופך לתפיסת עולמם של מרינטי וארטוסי, במיצב של שיקגו מופיעות ה"בשלניות הטובות". במיצב, שיקגו הזמינה לארוחה 999 נשים שנשארו בשולי ההיסטוריה ולא זכו להכרה על מפעל חייהן. בדומה לשניהם, גם שיקגו קראה למהפכה, לשינוי התפיסה כלפי נשים ומקומן בחברה ובהיסטוריה, ולשינוי התפיסה המקובלת שאמנות בטכניקות ידניות-עמלניות כמו רקמה, תפירה, סריגה, קרמיקה וכו, הם מדיומים נמוכים, חסרי ערך המשוייכים לעבודת יד נשית.
'מסיבת ארוחת הערב' (שנוצר בהשראת הארוחה האחרונה הנוצרית וסידורי השולחן בליל הסדר) הוא שולחן מונומנטלי בצורת משולש. עבור 39 מהנשים, היא יצרה סידורי שולחן מיוחדים המייחדים כל אחת מהן. כל אחת משלוש צלעות המשולש מוקדשת לתקופה היסטורית אחרת:
לצלע 1 מוזמנות דמויות נשיות היסטוריות ומיתיות מהפרהיסטוריה ועד האימפריה הרומית, ביניהן חַתְּשֶׁפְּסוּת המלכה המצרית, יהודית מהתנ"ך, סַאפְּפוֹ המשוררת מתקופת יוון, היפאטיה המתמטיקאית והפילוסופית מהתקופה הרומית, האלות אישתאר ממסופוטמיה וקאלי מהודו, רוח הקודש הנשית סופיה והאמזונות.
לצלע 2 מוזמנות נשים מהתקופה הנוצרית ועד להתפתחות ארה"ב וביניהן בריג'יד הקדושה - אחת משלושת פטרוניה הקדושים של אירלנד, הקיסרית הביזנטית תיאודורה, פטרונילה דה מית' שהואשמה כמכשפה בימי הביניים באירלנד, המלכה אליזבת הראשונה והציירת האיטלקייה ארטמיזיה ג'נטילסקי.
לצלע 3 מוזמנות נשים החל מהמהפכה האמריקאית עד המהפכה הפמיניסטית, וביניהן סקאג'וויה האינדיאנית משבט למהי-שושון שסייעה במיפוי שטחי לואיזיאנה, האסטרונומית קרוליין הרשל מתקופת המהפכה התעשייתית בגרמניה, סוג'ורנר טרות' פעילה למען זכויות עבדים משוחררים ולמען זכויות נשים באמריקה במאה ה-19, המשוררת אמילי דיקינסון, הסופרג'יסטית אתל סמית', הסופרת וירג'יניה וולף והאמנית ג'ורג'יה אוקיף.
לעבודות אמנות בהן מופיעים מוטיבים של מזון ובישול יש כוח מיוחד בהעברת מסרים היישר אל הבטן הרכה. בזמן שבלוטות הרוק יתגרו וקירקורי הבטן ישמעו, המחשבה, הגוף והעיניים יופנו בתערוכה 'הבשלנית הטובה' לחוות את החיבור שבין מזון למסר להתעכב על כך, שלמרות שחלפו ארבעה עשורים מהסערה שחוללה ג'ודי שיקגו בעולם האמנות, עדיין נוכחות ומשפיעות על חיינו, תפיסות מפלות כלפי נשים, עבודות יד, מטבח, תפקידים מגדריים ומזון.
חוויות הצפיה בעבודות המוצגות בתערוכה שונות במהותן ובעוצמתן הרגשית. לצד עבודה אינטימית ורכה כמו הציור 'במטבח' של עינת אלוני מוצגות עבודות אלימות ומאיימות כמו ציורי מלחמות התותים של אלעד רוזן. לצד עבודות הומוריסטיות כמו פסלי הגפילטע פיש המרחפים והקולאז'ים של זאב אנגלמאיר, המתייחס למסורת ולאמונה היהודית, מוצגות עבודות שעלולות להיות קשות לצפיה כמו אלו של שחר מרקוס ועינת עריף-גלנטי בהם מדומה ניתוח. עבודותיהן של שירה גפשטיין, שגית זלוף נמיר, סנא פרח בשארה ומיה שרבני, נוגעות באופן ישיר בתפיסות ומסורות הנוגעות לתפקידי האישה, המטבח, בישול והזנה.
דרך הליך אפייה רפואי עוסק מרקוס בסרטו 'בדיקת צפרדע' בחיים ובהיעדרותם: על מיטת ניתוח שוכבת דמות עטופה בבצק. לבטנה מושתלות צפרדעים חיות. לאחר אפיה בתנור, הדמות תוגש ככיכר לחם בארוחה בפארק פסטורלי. מרקוס מתייחס בעבודה לימים שלפני האולטרסאונד, בהם קבעו אם אישה בהריון באמצעות "בדיקת צפרדע": שתן של אישה הוזרק לצפרדעים ובמידה וקיים הורמון HCG הצפרדעים בייצו והטילו ביצים. אביו של מרקוס התפרנס מדיג צפרדעים בביצות למטרה זו.
שלושת העבודות של עינת עריף-גלנטי נוצרו בתקופות ובהקשרי עשייה שונים. בשלושתן היא משלבת בין מושג ה'ואניטס' (הכל הבל הבלים, הכל הבל) וחוקי ז'אנר ציורי הטבע הדומם הקלאסי האירופאי (ההולנדי והפלמי במאות ה-16 וה-17), לבין תופעות והשלכות תרבות השפע והמזון המאפיינות את המאה ה-21. עריף-גלנטי בונה סצנות מבוימות של "ארוחה מוקפדת" על פי כללי ז'אנר זה, תוך הדגשת הפער שבין הנהנתנות ההדוניסטית העכשווית לבין האסון שזו יוצרת בעולם ובגוף. "מה יהיה הסוף שלנו? כולנו מוזנים בכמות שבועית של חלקיקי מיקרופלסטיק שוות ערך לגודלו של כרטיס אשראי. תראו את השפע ואת תור הזהב, ותראו מה זה עושה לנו" היא אומרת ישר לתוך הבטן הרכה. עבודת הוידאו C-Section נוצרה מתוך התמודדות עם חוויה אישית קשה של ניתוח קיסרי, וחושפת נקודת מבט על התייחסות המוסדות אל נשים יולדות כמעט כאל חפצים.
ציוריה של שירה גפשטיין מאופיינים בריבוי רפרנסים והתייחסויות להיסטוריה של האמנות כמו גם לעבודת הציירות בפני עצמה. בטריפטיכון 'סעודת הנשים' (בהשראת הסעודה האחרונה), מזמינה גפשטיין אמניות המהוות עבורה השראה וביניהן: סיגלית לנדאו, אביבה אורי, מיכל נאמן, נועה גרוס, ראידה ארדון, שושק'ה, רייצ'ל וייטריד, לואיז בורז'ואה, רבקה הורן, קארה ווקר, טרייסי איימי, הגרילה גירלז ועוד... הנשים מוזמנות לסעודה אליה הן מביאות לשולחן מזון רוחני: את האטריבוט המייצג שלהן ואת כוחן האישי. במקום סעודה גשמית, זהו מפגש לדיון על עשייה אמנותית ועל הקונפליקט בין כוחנות לחולשה, קורבנות וחוזקה שהן חוות כנשים-אמניות- אמהות בשדה שצומח מתוך היסטוריה של אמנים גברים ושעדיין נלמד ופועל דרך הפריזמה הגברית.
שגית זלוף נמיר עוסקת בסוגיות של זהות, שורשים, אמהות ומגדר, הן ביחס לאוטוביוגרפיה המשפחתית והן ביחס לשלל הזהויות והתפקידים בחיים: אישה, אם, בת, אמנית, ישראלית. "הוסללתי להיות "אישה טובה", אם, ורעיה, אך סירבתי ללכת בתלם. האמנות שימשה לי מקום מפלט בו התבצע המרד. בדיקת הזהות והערכים שלי כאדם, כאישה וכאמנית משמשת לי כח מניע והמצלמה מאפשרת לי להצביע על התניות חברתיות-מסורתיות אלו, תוך התמודדות מוסרית-אמנותית ביחסים שבין אתיקה ואסתטיקה." העבודות המוצגות נוצרו בהשראת המטבח העיראקי והנוכחות התמידית של אִמָּהּ בין הסירים.
במיצב 'מטבח-סטודיו, וריאציה 1#', סנא פרח-בשארה עוסקת בקונפליקט הנוצר מהדואליות התמידית בין הציפיות ממנה כאישה ואמא לבין מימושה כאמנית. על גבי שולחן עגול מונחים אובייקטים הלקוחים משני העולמות, המטבח והסטודיו, אותם היא מבשלת/אופה/יוצרת/מציגה.
אוסף סינרי המטבח ואוסף ספרי הבישול במיצב האינטראקטיבי 'She's in her Apron' של מיה שרבני הם הזמנה למבקרי התערוכה לקחת חלק, להתנסות, ללבוש סינר, למצוא את המתכון התואם לסינר, לגלם ולפגוש את עצמם בדמות הבשלנית הטובה, יודעת הכל. שרבני התאימה בין כל סינר לבין מתכון נבחר שהוטמע בתוך אחד מספרי הבישול. המתכונים המוטמעים הם ״חומר גלם מקומי״ היישר מהמטבח של תמי סואץ. במהלך התערוכה תופיע שרבני בדמותה של טינה נעמי סיידא שמציעה למבקרי התערוכה קריאה, ״פתיחה״, ברכות ופרשנות באמצעות ספרי המתכונים.
בביתה של הבשלנית הטובה יהיו תמיד מאכלים וכיבודים מוכנים להגשה, לאירוח ולשירות. הדבר אינו פוסח על האישה המודרנית, זו העובדת (החופשיה כביכול) שבסוף יום עבודתה דאגתה מופנית כלפי הזנת בני ביתה. לא ניתן להתעלם מהסטטיסטיקה שלמרות היותנו בשנת 2022, רוב הנשים עדיין ממלאות פלפלים ותפקידים מסורתיים. עדיין… גם אם אנחנו רוב היום מחוץ לבית, עסוקות, עובדות, מנהלות ומפרנסות…
רותם ריטוב, בשלנית טובה רק כשצריך ואכלנית מעולה
[1] Filippo Tommaso Marinetti, The Futurist Cookbook, Penguin Classics, 2014, Translation Suzanne Brill, 1989, (page 24)
[2] הספר עדיין נחשב כמוביל גסטרונומי של המטבח האיטלקי וממשיך לצאת במהדורות חדשות ובתרגומים לשפות שונות גם כעת במאה ה21.
The Good Cook
Einat Aloni, Zeev Engelmayer, Shira Gepstein, Sagit Zluf Namir, Shahar Marcus, Einat Arif-Galanti, Sana Farah-Bishara, Elad Rosen, Maya Sharabani
"I hereby announce the imminent launch of Futurist Cooking to renew totally the Italian way of eating and fit it as quickly as possible to producing the new heroic and dynamic strengths required of the race. Futurist cooking will be free of the old obsession with volume and weight and will have as one of its principles the abolition of pastasciutta[1]. Pastasciutta, however agreeable to the palate, is a passéist food because it makes people heavy, brutish, deludes them into thinking it is nutritious, makes them slow, skeptical, pessimistic. Besides which, patriotically, it is preferable to substitute rice."[2]
Thus, Filippo Tommaso Marinetti (among the leaders of the Futurist artistic movement) preached with typical passion, in a live radio broadcast over dinner straight from the restaurant Penna d'oca (goose feathers) in Milan, Italy on November 15, 1930. The Futurist cooking revolution for the Italian nation was declared dramatically, as Marinetti sat behind a table between the dishes Well-tempered little artichoke wheels and Spun sugar rain.
Arte-Vita (art-life) is one of the central tenets of the Futurist movement: the aspiration to incorporate art completely in everyday experiences. In the Futurist Cookbook (1932) there is a synthesis between food, art, politics, patriotism and modern life. The book was revolutionary from the moment it was released. Its writers called into question, in complete seriousness yet with humor, everything that was considered sacred in food, cookbooks, table settings, recipes and popular conceptions about what is nutritious and what tastes good. It was intended to liberate food from its "bourgeois" nineteenth-century past, and bring it into the dynamic, fast and urban twentieth century, straight into the technological, modern kitchen. Isn't this better suited to fast-paced city life, Marinetti asked and wrote his own version of the cookbook with scenarios, place-settings and food sculptures, which provide an experience that connects bodily needs and passions with human, emotional and intellectual ones.
Food is a raw material for art and thought, and the book's recipes appear in the form of ideas, avant-garde experiments and diagrams. Spinach, tomatoes, egg yolks and prunes, or any other ingredient, can all serve as building blocks for composing colorful, formal, conceptual and nutritious situations. The book is a juicy and sensual work of art which joyously brings to the table characteristics from the bedroom, as well as racist and violent expressions, and a plethora of misogyny in the spirit of the Futurist movement and in the aggressive and provocative tone typical of Marinetti. Fascist ideals also appear in the book, along with a call for unbridled freedom in artistic and social activity, in order to put Italy back on the cultural map. Marinetti even wanted to make the Italian language's vocabulary more patriotic and in the book's glossary he suggests replacing foreign words such as "menu" and "sandwich" with the Italian words "lista" and "traidue".
From a historical-culinary perspective, the Futuristic Cookbook explicitly challenged Pellegrino Artusi and his 1891 book Science in the Kitchen and the Art of Eating Well (La Scienza in cucina e l'Arte di mangiar bene)[3], which became a prototype and masterpiece of Italian family cooking. This was the first cookbook written after the unification of Italy in 1861, and it proudly expressed the national gastronomic identity. Artusi gathered a wide variety of traditional recipes he collected from throughout Italy in direct conversations mainly with woman cooks.
While Marinetti enthusiastically promoted revolutionary ideas and Artusi nostalgically preserved Italy's culinary wealth, in reality it was good woman cooks who labored over the recipes, place-settings and servings generation after generation. Both Marinetti and Artusi were European men who lived more than a hundred years ago. They were upper-class, educated, well-off financially and had means. They never dirtied their hands with daily kitchen tasks and never treated woman cooks as equals. While the work of both is important and worthwhile, it would take many decades for the worth of the good woman cooks to rise. Some of these women would even manage to become opinion leaders, artists, chefs or cookbook authors.
In 1979, Judy Chicago (an American-Jewish artist) exhibited the installation The Dinner Party at the San Francisco Museum of Modern Art SFMOMA. In contrast to the worldview of Marinetti and Artusi, the good female cooks appear in Chicago's installation. In the work, Chicago invited to dinner 999 women who remained on the margins of history and did not gain recognition for their life's work. Like both men, Chicago called for a revolution. She called for a change in the conception of women and their place in society and history, and for a change in the common conception that art made using labor-intensive manual techniques such as embroidery, sewing, knitting, ceramics etc. were low mediums, worthless and belonging to feminine crafts.
The Dinner Party (which was inspired by the Christian “Last Supper” and table settings from the Passover Seder) is a monumental, triangular table. For 39 of the women, she created special table settings, unique for each of them. Each of the triangle's three wings was devoted to a different historical period:
To the first wing she invited historical and mythical female figures from prehistory until the Roman Empire, among them: the Egyptian queen Hatshepsut, Judith from the Tanakh, ancient Greek poet Sappho, Roman period mathematician and philosopher Hypatia, the goddesses Ishtar from Mesopotamia and Kali from India, Sophia the Greek concept of female wisdom, and the Amazon women.
To the second wing she invited women from the beginning of Christianity to the establishment of the United States, among them: Saint Bridget, one of Ireland's three patron saints; Byzantine empress Theodora; Petronilla de Meath, who was accused of practicing witchcraft in Ireland in the Middle Ages; Queen Elizabeth I and the Italian painter Artemisia Gentileschi.
To the third wing she invited women from the American Revolution until the Feminist revolution, among them: Sacajawea, American Indian from the Lemhi Shoshone tribe who helped map out the territory of Louisiana; astronomer Caroline Herschel, from the period of the Industrial Revolution in Germany; Sojourner Truth, activist for the rights of freed slaves and women in nineteenth-century America; poet Emily Dickinson; suffragist Ethel Smyth; author Virginia Woolf and artist Georgia O'Keefe.
Artworks featuring food and cooking motifs have a unique power to convey messages straight to the gut. In the exhibition The Good Cook, while viewers start salivating and their stomachs start to rumble, their thoughts, bodies and eyes are directed to experiencing the connection between food and the message. They are invited to linger on the fact that, even though four decades have passed since Judy Chicago caused a storm in the art world, discriminatory concepts of women, craft, the kitchen, gender roles and food remain prevalent and continue to impact our lives.
The works shown in the exhibition evoke different viewing experiences, both in substance and intensity. Alongside a soft, intimate work such as Einat Aloni's painting In the Kitchen, violent and threatening works such as Elad Rosen's paintings of strawberries at war are on display. Next to humoristic works such as Zeev Engelmayer's floating gefilte fish and collages, which address Jewish tradition and faith, are works that might be hard to look at, such as the works of Einat Arif-Galanti and Shahar Marcus, which include a simulated operation.
Through a medical baking process, in his film Frog Test, Shahar Marcus addresses life and its absence: a patient/object enveloped in dough lies on the operating table, and live frogs have been planted in its stomach. It is placed in the oven this way and then served as a loaf of bread in a meal in a pastoral park. In the work, Marcus relates to the pre-ultrasound days, when doctors determined whether a woman was pregnant through a "frog test". The woman's urine was injected into the frog's body and if the hormone HCG was present in her urine, the frog would ovulate and lay eggs. Marcus' father made a living by fishing frogs out of swamps, for use in these tests.
Einat Arif-Galanti's three works were created in different periods and contexts. In all three, she integrates the concept of "Vanitas" (everything is futile) and the laws of the Classic European still life genre (Dutch and Flemish paintings from the sixteenth and seventeenth centuries) together with phenomena and the implications of the culture of plenty and food which characterizes the twenty-first century. Arif-Galanti simulates scenes of meticulously arranged meals, according to the rules of this genre, emphasizing the gap between contemporary hedonistic pleasure-seeking and the tragedy it brings upon the world and the body. "What will become of us? We are all fed a weekly amount of microplastic as big as a credit card. Look at the plentitude and the golden age, look what it is doing to us" she says, hitting us straight in the gut. The video C-Section was created out of her own struggle with the difficult experience of undergoing a c-section, and it exposes how institutions treat women in labor almost like objects.
The works of Shira Gepstein, Sagit Zluf Namir, Sana Farah-Bishara, and Maya Sharabani all directly address concepts and traditions connected to the role of women, the kitchen, cooking and nutrition.
Shira Gepstein's paintings are characterized by a multitude of references to art history, as well as to the work of female painters themselves. In the triptych The women’s dinner, inspired by “the Last Supper”, Gepstein invites contemporary women who inspire her, among them: Sigalit Landau, Aviva Uri, Michal Neeman, Noa Gross, Raida Adon, Shoshke, Rachel Whiteread, Louise Bourgeois, Rebecca Horn, Kara Walker, Tracy Emin and Guerilla Girls. The women are invited to a meal where they bring spiritual sustenance to the table: their defining attribute and their personal power. Instead of a corporeal meal, this is a meeting to discuss artmaking and the conflict the women experience between forcefulness and weakness, victimhood and strength, as female artists and as mothers in a field rooted in a history of male artists, which is still taught through a male prism.
Sagit Zluf Namir addresses issues of identity, roots, motherhood and gender, both in relation to her own family history and the multitude of identities and roles in life: woman, mother, daughter, artist, Israeli. "I was molded to be a 'good woman', a mother and spouse, but I refused to conform. Art was a place of refuge for me in which I could rebel. Examining my identity and values as a person, a woman and an artist serves as a motivating force, and the camera enables me to point out these traditional-social conditionings, through a moral-artistic treatment of the relations between ethics and aesthetics." The works presented were inspired by Iraqi cuisine and her mother's constant presence among cooking pots.
In the installation Kitchen-Studio #1, Sana Farah-Bishara addresses the conflict created by the constant duality between expectations of her as a woman and mother and realizing herself as an artist.
The collection of aprons and cookbooks in Maya Sharabani's interactive installation, She's in her Apron, invites exhibition visitors to participate, experiment, wear an apron, find the recipe that matches the apron, act out and meet themselves in the role of the "Good Woman Cook", the all-knowing. Sharabani has matched each apron with a selected recipe, embedded in one of the cookbooks. The embedded recipes are "local raw materials" straight from the kitchen of Tami Suez. During the exhibition, Sharabani will appear in the role of Tina (Naomi) Saida, who offers exhibition visitors a reading, "fortune-telling", blessings and interpretations through cookbooks.
At the "Good Woman Cook's" home there are always foods and refreshments ready to be dished out, to host and serve. Not even the modern woman, who works (and is ostensibly free), has been excused of this burden, since at the end of the working day she must worry about feeding her family. One cannot turn a blind eye to the statistic that, even in 2022, most women still stuff peppers and fulfill traditional roles. Still… even if we are outside of the home for most of the day, busy, working, acting as bosses and making a living…
Rotem Ritov, a good female cook only when she has to be, but an excellent eater.
[1] All types of dry pasta.
[2] Filippo Tommaso Marinetti, The Futurist Cookbook, Penguin Classics, 2014, Translation Suzanne Brill, 1989, (page 24)
[3] The book is still considered a gastronomic leader of the Italian kitchen and continues to be released in new editions and translations into different languages, even now in the twenty-first century.
