נפלט
נפלט
תמי סואץ
אוצרת: רותם ריטוב
17/02/2017 - 30/08/2017
ושוב ההבנה הזו שהכול קשור להכול, ודבר מוביל לדבר ועושה פליק פלאק בחזרה.
העתקת מקום המגורים לבית ליד הים, אימוץ הרגלים חדשים, והופס, הליכת הבוקר על החוף הופכת לרוטינה מרתונית של תיעוד מחשבות על החיים במרחב השקט והמדיטטיבי של הים.
בתקופת הטלפון החכם, המצויד במצלמה, אי אפשר להרחיק אדם שמצלם מלעמוד בפני הפיתוי לצלם. אז מה אם הייתה הכרזה לפני מספר חודשים, בסוף תערוכה אינטנסיבית בגלריה בתל אביב, שעכשיו לוקחים פסק זמן מהצילום, מהתערוכות, מההפקות. אז מה?
בגיל 60 מנצלים כל רגע, לא דוחים, נהנים מבריזות תודעתיות מעוררות וצוללים עמוק לפרויקט חדש… במפגש עם עצמך אל מול אופק מנומנם, בנעלי ריצה, ההרהורים על החיים מציפים, והמצלמה נשלפת…
הים. פולט. הכל.
החוף. מקום בטוח להיפלט אליו.
כל חפץ שנפלט אל החוף מעורר את הרצון לאסוף אותו, לתקן אותו, לטפל בו.
מי אתה? איפה היית? מהיכן הגעת? את מי שמחת? הרי גם אנחנו, כמו החפץ, פליטים מנוסים ממצבים ומסיטואציות. זה סוג של מצב קיומי, נפלט, באופן הכי פשוט של המילה.
גם אנחנו נתקעים בחול, שוקעים היכן שהוא. מצפים לגאולה.
אין ספור מפגשים מפתיעים עם חפצים שנפלטו אל החוף ותיעודם הספונטני, הובילו לכדי גיבושו הקונספטואלי של גוף העבודות בסדרה הצילומית "נפלט". הסדרה התהוותה וצולמה במהלך הליכות בוקר במצלמת הטלפון. הרפטטיביות היומיומית, והאקט הצילומי ממשיכים לקיים ואף מחזקים את האותנטיות שבסיטואציה ובמפגש הבלתי נמנע (והמוכר) שבין מקום-אדם-חפץ. כמו סיזיפוס שיודע בסוף כל יום כי נגזר עליו לדחוף את האבן שוב למחרת, כך יודעת תמי, כי מחר בבוקר יתקיים מפגש נוסף עם חפץ חבוט שיתועד, ובהכרח יקיים מפגש נוסף עם מחשבות על החיים, זכרונות וחשבון נפש.
בתערוכה "נפלט" מציגה תמי סדרה שונה במהותה מעבודותיה הקודמות, הכוללת גם תצוגה של אובייקטים שנמצאו על החוף, ולראשונה העבודות המוצגות חושפות משהו מהביוגרפיה האישית. החפצים החבוטים הטמונים בחול, אלגורים לסיפור החיים הפרטי של תמי, למחשבות, לזיכרונות ולהרהורים.
מספר צילומים מודפסים בקנה מידה ענק כך שהחפצים המצולמים גדלים לממדים אנושיים, ונוצרת סיטואציה בלתי שגרתית בין הצופה לבין המצולם. הפגישה החדשה עם אובייקטים מוכרים ומזוהים אך במימדים מוגדלים מכריחה את הצופה לתהות על משמעותם מחדש, ומייצרת הזדמנות להסתכלות אמפטית כאילו היה המצולם דמות אנושית, ולתחושות דאגה, אכפתיות והזדהות. דמות חייל הפלסטיק כרות הראש, החיפושית ההפוכה, טירת החול ובובת הM&M, מזכירים לצופה חלק מאישיותו, חלק מזכרונותיו.
לצד צילומי החפצים המוגדלים, על גבי אלמנט אופקי דמוי מדף, מוצבים בשורה צילומים קטנים של אובייקטים נוספים שנמצאו על החוף.
החפצים אשר תועדו במצבם הנפלט על החוף, נאספו, נצבעו בצבע כסף ומוקמו בתערוכה על גבי במה. תהליך האיסוף-תיעוד-טיפול טוען את האובייקטים במשמעות מחודשת, והפך אותם מ"דברים" שנועדו ב"חייהם" לשרת תפקיד מסוים, לחפצי אמנות. במהותם המחודשת, הם הופכים למזכרת ומתנה אישית מתמי: מזכרת מתערוכה, מזכרת למקומנו בעולם, מזכרת מאדם. אקט הטיפול בחפצים ונתינתם כחלק מהתצוגה בתערוכה, מהווה רובד אישי וביוגרפי נוסף בעבודות.
הכול קשור להכול, ודבר מוביל לדבר ועושה פליק פלאק בחזרה: שינוי מקום מגורים, מפגש עם מקום חדש, עם אנשים חדשים, עם שגרה חדשה, התמודדות עם פרידה מסביבה מוכרת ומחיים שלמים, כל אלו מובילים להיכרות מחודשת עם עצמך.
