טוּי טוּי טוּי
תערוכת פתיחת הגלריה
ליאת אלבלינג / נגה ספר / חיימי פניכל / עמיר רוזנברג / דפנה שרתיאל / אמיר תומשוב
אוצרים: רותם ריטוב / יוסי וסיד
15.09.2017 - 04.11.2017
טוּי טוּי טוּי היא תערוכת הפתיחה של הגלריה החדשה זוּזוּ בעמק חפר.
לאחר שנים של עשייה, עבודה כצלמת, השתתפות בתערוכות והתנדבות ותמיכה בשדה האמנות, פותחת תמי סואץ גלריה עצמאית לאמנות עכשווית. בקומה השנייה של מבנה תעשייתי השייך לחברת צ.ל.ע בבעלות משפחת סואץ, הוסב ושופץ חלל גלרי בו יוצגו תערוכות מתחלפות. החזון השלם הוא להפעיל ולבסס מרחב לאמנות המקיים קשר הדוק עם הקהילות השונות בסביבתו, ולספק מקום בו יתקיימו אירועי תרבות ואמנות נוספים סביב התערוכות המוצגות בו. אל מימוש החזון הצטרפו האדריכל, האמן והאוצר יוסי וסיד והאמנית והאוצרת רותם ריטוב.
טוּי טוּי טוּי הוא אונומטופיאה (ביטוי בעל צליל המחקה את משמעותו) של צליל יריקה שלוש פעמים (כמו טפו טפו טפו). טוּי טוּי טוּי הוא ברכת בהצלחה המקבילה לביטוי "break a leg". מקורו באמונה טפלה מעולם אמנויות הבמה, הגורסת שהאיחול הישיר "שיהיה במזל" יביא את ההפך - מזל רע. אוהבי אופרה יכירו את הביטוי טוּי טוּי טוּי הנאמר בקרב הזמרים לפני הרמת המסך והנפת שרביט המנצח. כאשר עושים את מחוות הטוּי טוּי טוּי מעל ראשו או כתפו של אדם, שומרים עליו מרוחות רעות ויש המייחסים לרוק כוחות מאגיים של גירוש שדים. כמו זמרי האופרה הניצבים לקראת תחילת ההופעה, כך אנחנו לקראת פתיחת הגלריה החדשה.
הקמת הגלריה הוא מעשה של בניה, יישום של חזון, אופטימיות וחלוציות בהקשר למיקומה בעמק חפר, באזור התעשייה, בין רחובות בשם החריש, המסיק והבציר.
>> בבניה --- חדש --- בבליה >>
תערוכת הפתיחה, כמו הרמת המסך - הכל חדש. בדיקת משמעותו של המושג "חדש" דרך טווח גבולותיו, ומיקומו על המנעד שבין תהליך בניה לבין תהליך בלייה (הריסה), מגלה כי יש רגע שבו המצבים הללו נפגשים, ונראותם לעיתים זהה לחלוטין.
מה זה חדש?
איך נראה משהו חדש?
מתי דבר מפסיק להיות חדש, משתלב והופך להיות חלק מסביבתו ונטמע בה?
האם דימוי הגלריה הריקה והנקייה בעבודתה של ליאת אלבלינג מייצג את התערוכה החדשה שתיכף תתלה, או את השקט אחרי זו שהתפרקה... צילומי חלל הגלריה הריקה מפנים את הפוקוס לדבר עצמו: הגלריה, כפי שהיא, במערומיה, בהתיישנותה ובהתחדשותה; היא הקבוע המתקיים תמיד בהווה, המכילה את המשתנים שהן התערוכות. היא המֵיכל הסטטי בו מתקיימים דברים, גדולים, מרגשים, בעבר ובעתיד.
בעבודות המוצגות בתערוכה טוּי טוּי טוּי מתקיים המתח הזה שבין החדש לישן, בין הנבנה לנהרס. בין הזיכרון של מה שהיה לבין החזון של מה שיהיה. אובייקט/מרחב הנמצא בשלבי בניה יכול להֵראות כאילו הוא נמצא במצבו ההפוך, מצב של שלבי בלייה. אמיר תומשוב משחק בעבודותיו עם האסתטיות הדואלית שבין אפוקליפסה וחורבן לבין מקום בתהליך בניה. על הדמיון הרב בין המצבים אחראים חלקי האלמנטים המרכיבים אותם; הקצוות הפרומים של גבולות האובייקט (הבלתי מוכן כמו המתפורר); והצבעוניות האפרורית המאופיינת של כסות אבק שהצטבר במהלך הזמן לעומת כסות האבק שהצטבר מפעולת עיבוד חומרי הבניה.
עמיר רוזנברג משתמש באלמנטים מוכרים (חומרי חיפוי מבנים, תריסים, קרטוני אריזה). הצבתם בחלל התערוכה מייצרת יחסים חדשים בין האובייקט המצוי/המשומש לבין תכליתו הרעיונית החדשה. כל אובייקט בעולם מכיל תכונות אינהרנטיות ספציפיות המקודדות בו, המשקפות בצורה ישירה את תכליתו ושיוכו לתקופה ולמקום. רוזנברג מתעניין במיוחד באובייקטים "מתווכים". אלו אובייקטים שתפקידם בפועל הוא ייצור של אובייקט אחר, כמו נייר ליטוש, איסכורית, חומרי חיפוי, תריסים, קרטוני אריזה, קיסמים ופחם. קיומם ארעי, ותכליתם מסתיימת לאחר שמילאו את תפקידם. השימוש בחומרים אלו בעבודותיו של רוזנברג מפיח בהם חיים חדשים אשר מקיימים אותם כאובייקטים משוחררי תפקיד.
לנוף הארץ-ישראלי הנמצא בשלבי בניה, הקמה וניסוח מתמשך מאז קום המדינה, ישנה השפעה על מקורות ההשראה של אמנים ישראליים, והוא מוצא את ביטויו הצורני/חזותי/צבעוני בעבודותיהם. בפסליו של חיימי פניכל נזהה הסתכלות נוסטלגית על חפצים המזוהים עם תקופת שלבי הבניה הראשונים של הארץ. פניכל משתמש בחומרים ארציים, אדמתיים ומייצר יציקות מרהיבות הנראות כמו ממצאים ארכיאולוגיים.
בציורים עמוסי הצבע של נוגה ספר, נזהה את סביבת מבני הקיבוץ, ספק מתפרקים, ספק מתעוותים בתוך הכתמיות העזה.
בעבודותיה של דפנה שרתיאל נזהה אלמנטים, חלקי נוף, מבנים, עמודים וסמלים מוכרים. בכל שוררת אווירת התבלות כמו מכריזה על דבר מה חדש שעתיד להבנות במקום.
התערוכה טוּי טוּי טוּי של גלריה זוּזוּ, מסמנת את תחילתה של עשייה אמנותית ותרבותית רחבה אותה אנחנו שואפים לקדם בַּמקום.
טוּי טוּי טוּי היא ברכת ה"מזל הטוב" להנחת היסודות ולהמשך הפעילות של גלריה זוּזוּ.
טוּי טוּי טוּי...
האמנים המציגים
ליאת אלבלינג
צלמת, בוגרת מנשר 2009
מייצרת חללים אדריכליים נקיים פיקטיביים. צילומי המבנים בסדרות A (Part), Untitled צולמו ברחבי הארץ ועובדו באופן ממוחשב לכדי מקומות חדשים. בסדרה Common Ground מופיע הגלריה כפי שהיא, כחלל, כקומפוזיציה מרחבית. העבודות המוצגות בתערוכה לקוחות מתוך הסדרות A (Part), Untitled ו Common Ground.
חיימי פניכל
פסל, בוגר המחלקה לקרמיקה וזכוכית, בצלאל, 2002
פניכל משתמש בחומרים ובצורות המזכירים את התקופה המודרניסטית הראשונה שאפיינה את האדריכלות הישראלית. פיסול בחומרי בניה כמו חול, בטון וטראצו, מאפשר ביטוי פואטי של האתוס האבוד שבצניעות ובפשטות שאפיינו את הימים ההם. בעבודותיו מתקיים המתח שבין החזק, היציב, המכיל והבטוח לבין החלש, הפריך, המפורק והבלתי יציב.
נגה ספר
צייר, המחלקה לאמנות, בצלאל 2012
ספר מחפש את המתח הנוצר כאשר הופכים את הסביבה התלת מימדית המוכרת (בית, חדר, תכנית אדריכלית) לפאזל דו מימדי המורכב ממשחק בין קוים וצורות, המהתל בתפיסת המרחב של הצופה. פעולת הרישום הפשוטה של קוים גאומטריים על גבי מבוך של צורות אבסטרקטיות, יוצרת אשליה של מקום אמיתי, אך מעכבת את הצופה מלהבין ולתפוס דבר מה מזוהה וברור ברישום שלפניו.
ספר משתמש בשיטות ציוריות/רישומיות שונות, מפרק אותן ובונה מחדש, באופן חסר הגיון אך עם זאת מתקבל על הדעת. תכנית של דירה שלעולם לא תבנה, אינה משמשת כחלק מהתכנית האדריכלית הגדולה, אלא, יש בה את החופש להיחקר כאלמנט ציורי עצמאי.
עמיר רוזנברג
אמן רב תחומי, בוגר המחלקה לאמנות שנקר, 2012
עבודותיו נובעות מתוך מחקר מעבדתי מתמשך בחומרים ובצורות, הבודק ומותח תכונות של אובייקטים ושחרורם מההקשר המקורי לשמם נוצרו. בעבודותיו נזהה התייחסות מתמשכת למסורות מקומיות של בניה, ארכיאולוגיה, מיתולוגיה והיסטוריה.
דפנה שרתיאל
אמנית הדפס, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל, 1990
שרתיאל מצלמת רגעים עכשוויים, מקומיים וטריוויאליים, בכל מקום בו היא נמצאת. את הצילומים היא מעבדת בטכניקות מסורתיות של הדפס עם טכניקות מתקדמות דיגיטאליות לכדי ייצוגים חדשים, מעודכנים, אוניברסליים. הדימויים המוצגים בתערוכה הם התמצות המרבי של הדימוי (של האובייקט/המרחב) בטרם ייפרם לבלתי מזוהה.
אמיר תומשוב
אמן רב תחומי, בוגר המחלקה לאדריכלות, הטכניון, 2009
"אני עדיין מפנטז על מרחבים אוטופיים".
המעבר משלב הרעיון לייצוגו הפלסטי (רישום, קולאז', מודל, ציור ועוד...), מאפשר השוואה סמלית ומידית בין תהליכי בניה לתהליכי הריסה, בין מנגנוני הצטברות למנגנוני השמדה. המעבר לייצוג הפלסטי, יוצר תפיסה אדריכלית בה סטרוקטורות מיוצרות ונהרסות ע"י המחשבה, אלגוריה למודרניזם המאוחר.