על החיים ועל המוות

נזקט אקיגי' / רונית גורביץ / אורי גרשט / אילת כרמי / יצחק לבנה / רוני לנדה / יאנה מיטניק / שחר מרקוס / עינת עריף- גלנטי / ורה קורמן / דורון רבינא / דינה שנהב

אוצרת: נטע גל-עצמון

22.09.23 - 02.12.23

על החיים ועל המוות

המונח 'טבע-דומם' (still life), סוגה באמנות של ציורים המתארים אובייקטים יומיומיים, דומסטיים (המשויכים לרוב לפנים הבית), מתורגם מצרפתית – 'Nature-Morte'. בצרפת ובהולנד של המאה ה-17 התפתח בהקשרהּ ז'אנר ציורי – ה-'ואניטס', הקושר משמעות פילוסופית דתית לחפצים הביתיים, מדגיש את ארעיות החיים, את היות הכול בר חלוף, הבל הבלים. השם ואניטי – אפסיות, שווא, יוהרה – נושא ערך מוּסרני. ציורים אלה התרו בפני המתבוננים בהם – Memento Mori!, זכרו את יום מותכם! – הם היוו תזכורת לגבי חוסר התועלת וחוסר התוחלת שבהישגים החומריים, ותחת זאת הדגישו את ארעיותו של היופי הגופני, את חלוף הזמן ואת המוות הבלתי נמנע המצפה לכל חי. הוצגו בהם בעיקר מוטיבים צמחיים (זרי פרחים בשיא תפרחתם וקערות גדושות פירות במלוא בשלותם) לצד גולגולות, נרות מתכלים, חיות שניצודו ושעוני חול, ובבסיסם עמדה השאלה האתית החשובה: בהינתן סופיות החיים, כיצד ראוי לחיות אותם?

בהקשר המוסרי נזכיר את הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שבאמצעות המושג שטבע "החזרה הנצחית", הזהיר מפני סכנת ההידרדרות לניהיליזם. "עלינו לחיות את חיינו" הוא אמר, "באופן שבו היינו מוכנים לשוב עליהם שוב ושוב, בחזרה אין-סופית".

"ואילו באחד הימים או הלילות היה מתגנב איזה דימון בעקבותיך עד לבדידותך המבודדת ביותר, וכה היה אומר לך: "חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין־ ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין שיעור וגדול לאין־ מידה, בעל כורחך ישוב ויתרחש עמך והכל בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר... אילו השתלט עליך רעיון זה, בעודך כמות שהנך, הלא היה משנה אותך או אולי שוחקך עד דוק; השאלה לגבי כל דבר: "האמנם רוצה אתה בכך שוב ושוב ופעמים אין-ספור?" שאלה זו הייתה אזי רובצת על כל מעשיך בכובד משקל שאין כבד ממנו? או שמא תהא חייב להיעשות דורש טוב לעצמך ולחיים, עד כדי כך, שלא תשאל לנפשך שום דבר זולתי אישור בר־ קיימא זה וחותמת נצחית זו"[1]

במופעי ה-'ואניטס' באמנות הישראלית, נראה כי מעבר למבט הרפלקסיבי התוך אומנותי, מתקיים גם רובד אקטואלי המתייחס למציאות חיים רוויית מלחמות ואלימות. אפשר היה לחשוב כי במציאות המקומית לא תיתכן אשליית האלמותיות וכי שאלת משמעות החיים תתחדד מאליה, אולם תחושת המועקה הקשורה בסכנות החיצוניות מובילה פעמים רבות דווקא להתארגנות נפשית המתאפיינת בשכבה שבירה של הכחשה וניתוק, המתבטאים באסקפיזם, הדוניזם, וצמצום. מנגנוני הדחקה אלה נבנים מתוך הניסיון להימנע ממגע עם אימת חוסר הביטחון הקיומי, אך הם אינם מצליחים להשתיק זרם תת קרקעי מבעבע, המתפרץ מעת לעת. כך, העבודות המוצגות בתערוכה מעלות אל פני השטח את זרמי העומק של התודעה, את הדואליות שבין ויטאליות, לפעמים כמעט היסטרית (בבחינת "אכול ושתה כי מחר נמות"), ובין תחושת פאניקה וחרדת מוות.

תערוכה זו, העוסקת במופעיו ובביטויו של ה'ואניטס' באמנות הישראלית בת זמננו, מציגה תמהיל עבודות המתובל בלא מעט הומור ובמנה גדושה של יצירתיות.

נטע גל-עצמון, אוצרת התערוכה

[1] פרידריך ניטשה, המדע העליז, 341

On Life and Death

Nezaket Ekici, Ronit Gurewitz, Ori Gersht, Ayelet Carmi, Yitzhak Livneh, Roni Landa, Yana Mitnick, Shahar Marcus, Einat Arif-Galanti, Vera Korman, Doron Rabina, Dina Shenhav

The term ‘still life’, an artistic genre of paintings depicting objects that are quotidian and domestic (belonging primarily to the home’s interior) is translated from the French – ‘nature morte’. In 17th century France and Holland, a sub-genre of painting developed in this context, the ‘vanitas’, which links a religious, philosophical meaning to household objects and emphasizes the ephemerality of life, that everything is passing, insignificant. The name ‘vanity’ – nothingness, futility, hubris – bears a moral value. These paintings warned their viewers – ‘memento mori’ – remember the day of your death! They served as a reminder of the uselessness and hopelessness of material achievements, instead accentuating the impermanence of corporeal beauty, the passing of time, and the inevitable morality that awaits all living things. They primarily presented plant motifs (bouquets of flowers at the pinnacle of blossoming and bowls overflowing with fully ripe fruits) alongside skulls, burning down candles, hunted animals, and hourglasses. They were founded on the important ethical question: Granted life’s finiteness, how should life be lived?

In the moral context, we might mention the German philosopher Friedrich Nietzsche who, through the concept he coined, ‘eternal recurrence’, warned against the danger of falling into nihilism. “We must live our lives,” he stated, “such that we would be willing to relive them over and over again, in an eternal recurrence.”

“What, if some day or night a demon were to steal after you into your loneliest and say to you: ‘This life as you now live it and have lived it, you will have to live it once more and innumerable times more: and there will be nothing new in it, but every pain and every joy and every thought and sigh and everything unutterably small or great in your life will have to return to you, all in the same succession and sequence… If this thought gained possession of you, it would change you as you are or perhaps crush you. The question in each and every thing, ‘Do you desire this once more and innumerable times more?’ would lie upon your actions as the greatest weight. Or how well disposed would you have to become to yourself and to life to crave nothing more reverently than this ultimate eternal confirmation and seal?” (Friedrich Nietzsche, Gay Science)[1]

In the appearances of ‘vanitas’ in Israeli art, it seems that beyond the reflexive glance within the field of art, there is also a layer of current events relating to the reality of a life full of wars and violence. One might imagine that the illusion of immortality would be impossible in the local reality, and that the question of the meaning of life would clarify itself. However, the sense of unease connected to the external dangers often leads to none other than a mental coping arrangement characterized by a fragile layer of denial and detachment expressed by escapism, hedonism, and downplaying. These denial mechanisms are marked by an attempt to avoid contact with the terror that stems from a lack of existential security, but they do not really succeed in silencing a current that festers below the surface and emerges from time to time. Thus, the works presented in this exhibition bring to the surface the deepest currents of the consciousness and the duality between vitality, sometimes even hysterical (in terms of “eat and drink because we might die tomorrow”), and the feeling of panic and fear of death.

This exhibition, which addresses appearances and expressions of ‘vanitas’ in contemporary Israeli art, exhibits a mix of works flavored with quite a bit of humor and a heaping portion of creativity.

Neta Gal-Azmon, Exhibition Curator

[1] English from Gay Science, translated by Walter Kaufmann, Vintage (New York) 1974