SHEVA
SHEVA
קבוצת SHEVA בתערוכה קבוצתית
רוזה בן אריה / אדית גורן / ענת גרינברג / דליה חי אקו / אסתי דרורי חיות / איה סריג / לילי פישר
אוצרת: רותם ריטוב
18.01.2019 - 16.02.2019
SHEVA
קבוצת SHEVA בתערוכה קבוצתית:
רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, אסתי דרורי חיות, איה סריג, לילי פישר
אוצרת: רותם ריטוב
קבוצת SHEVA התגבשה בתחילת 2018 כפלטפורמה מקצועית, יוזמת ואקטיבית. חברות הקבוצה נפגשות באופן קבוע לדיונים אמנותיים, לשיתוף ולפידבק, להבנת והעמקת תהליכי היצירה האישיים. במהלך הזמן, התגבשו עמדות ברורות כלפי כוחה של הקבוצה בהנעת מהלכים מקצועיים במישור האישי של כל אחת מהחברות.
המיוחד והמשותף לחברות הקבוצה הוא האתגר העומד בפני אמניות שחצו את שנות ה-50 של חייהן. כלומר, אמניות ואמנים שעברו את הגיל יתקשו למצוא את פתח הכניסה לעולם האמנות, במיוחד אלו שלא קיימו קריירת אמנות רציפה / מגיל צעיר / ללא הפסקות מקצועיות או משפחתיות. התערוכה שואפת לעורר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) מקובעות, שיש בהן אפליה ודעה קדומה על חשבון ערך ואיכות.
לאחרונה, גופי אמנות בינלאומיים מובילים מתחילים להבין את הבעיות, המגבלות ואף הפספוסים, הנוצרים מתוך ההחזקה בתפיסות הנוקשות כלפי גיל ואופי של קריירה.
ב2017 הכריזה הנהלת פרס טרנר (Turner) הבריטי של מוזיאון הטייט בלונדון Tate Modern, כי היא מבטלת את מגבלת הגיל ומאותה השנה, אמנים, גם אלו שעברו את גיל 50 יוכלו להגיש את מועמדותם.
יש לקוות כי ההבנה החדשה לגבי גילנות שנהגתה בוועדת פרס טרנר במוזיאון הטייט בלונדון, תהווה פריצת דרך לשינוי התפיסה הרווחות כיום בעולם האמנות. איכויות וערכים אמנותיים ראויים להבחן באופן מקצועי ולא דרך פילטרים של גיל בפני אלו שהתחילו בקריירה אמנותית מאוחרת.
מהלך האוצרות בבחירת העבודות לתערוכה, נעשה מתוך כוונה להציג את העשייה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה. גופי העבודות שונים ומגוונים והתערוכה עשירה בתוכן, במדיומים ובנושאים. יש העובדות מתוך מחשבות ועיסוק במושג הגילנות, אחרות עוסקות בשאלות אקטואליות הקשורות לאופני ביטוי באמנות העכשווית ויש העובדות מתוך קונטקסט תרבותי מקומי.
מסיבות הקשורות במהלכי חיים, קריירת האמנות של חברות הקבוצה מקבלת את מלוא הפוקוס בחמש השנים האחרונות: ביניהן יש בוגרות מוסדות אמנות משנות ה- 80 (דליה חי אקו), יש שעשו את הכשרתן המקצועית ולמדו אמנות בשלב שני של החיים (ענת גרינברג, רוזה בן אריה, לילי פישר, איה סריג, אדית גורן) ויש שנבנו והתפתחו באופן עקבי ומתמשך במהלך העשורים האחרונים (אסתי דרורי חיות).
מושג הקבוצה והצורך להיות חלק ממנה אינם דברים חדשים. רבות מהמהפכות האמנותיות ההיסטוריות התרחשו בזכות התגבשותן של קבוצות אמנים. אמנים מתקבצים בכדי לקדם נושאים משותפים; לדון באג'נדות ומחשבות פילוסופיות; להקים חללי תצוגה; לקרוא למחאה ומהפכה... לצד המטרות הדרמתיות שנכנסו לדפי ההיסטוריה, ישנן קבוצות אמנים שמטרתן היא נקודתית/מקצועית כמו יצירת עבודה קואופרטיבית, מפגשים על תהליכי היצירה האישיים או היכרות עם קולגות.
מטרת קבוצת "SHEVA" היא לצאת מפסיביות, לקחת אחריות מקצועית על עתיד ולחזק את העשיה האישית דרך השותפות בקבוצה, ובכך, לפרוץ ולתת תנופה למהלכים המקצועיים של כל אחת מהן.
אדית גורן
גורן בונה מיצב של מרחב בטוח ומוגן, עשוי חומר רך, ספוג, מזמין להיכנס לתוכו. מרחב להרגעות, שיש בו משהו מחווית חללי השקט הנמצאים במוסדות לילדים אוטיסטיים ובמוסדות לבריאות הנפש. מאות העיניים המשובצות במעטפת הפנימית של המיצב הופכות את החוויה המרגיעה לחוויה מלחיצה. העיניים המביטות, העוקבות, המבקרות, הבוחנות, מקצינות הרגשה של "אני חשוף".
"העידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות הפכו את חיינו להפקר בעולם בו אין מקום פרטי או פינה שקטה מבלי שצופים בנו. גורמים בלתי ידועים עוקבים, מתעדים ושומרים אינפורמציה ללא רשות או הסכמה ומבלי שתהיה אפשרות להתנגד ולהתגונן מהם. ברשתות החברתיות המסר ברור: מי שלא שם לא קיים. החברה והקהילה הופכות מאיימות, ביקורתיות, בוחנות. צריך לחשוב על הכל, כל מילה, מי ראה, מי צפה. האם ההתנהגות שלי תיתפס כשלילית, בלתי שפויה, בלתי מקובלת, סוטה? צופים בנו, ה״אח הגדול״ בפעולה".
דליה חי אקו
במרכז המיצב "מרושתת", מוצב ארון הקבורה של עין הרע. אופן ההצבה סביבו מזכיר מקדש וודו, מורכב מאוסף מגוון של עבודות קטנות, חפצים אישיים/משפחתיים ודימויים שנוצרו בהשראת אמונות וטקסים מתרבויות שונות. מוטיב עין הרע הוא הדומיננטי מכולם, מופיע בתצורה פלסטית, בדו מימד ובתלת מימד.
אמונות טפלות ודעות סטיגמטיות מקובעות היו מקובלות במסורת ובחיי היום יום המשפחתיים בצעירותה של חי אקו. אימא של חי אקו נהגה לקרוא לה בקפה ולשלוף מהספל את עין הרע. בעבודותיה, חי אקו קוראת תיגר על העולם ההוא, נוגעת בעולם הנסתר, בתת המודע, משתמשת בדימויים פולחניים/דתיים/מסורתיים, מקצינה את משמעויותיהם ונפרדת בטקס פולחני מהראשי שבהם: עין הרע.
אסתי דרורי חיות
אסתי יוצרת כתגובה לקונטקסט מיידי בחייה. בתערוכות היחיד שהוצגו במהלך השנים, מייצג סיפורה האישי שאלות ומחשבות פרטיות/משפחתיות/חברתיות של תקופות חיים שונות.
בגוף העבודות האחרון שנוצר ב2018, מתמודדת דרורי חיות עם האתגרים הפיזיים, הפסיכולוגיים והרגשיים של אישה שחצתה את שנות ה-50 של חייה. תחושת האבלות בעבודותיה, מבטאת פחד, התפרקות, שבירה, פרידה, כאב, אייג'יזם עצמי והתמודדות עם "השלב הזה בחיים, שכבר הרבה נעשה ונמצא מאחור".
"העלמות מאביניון" של פיקאסו נוכחות בעבודות, הפכו לנשים אחרות: פרימיטיביות, מפחידות, מחוברות לעולמות אחרים, אך עדיין נקראות עלמות.
רוזה בן אריה
רוזה בן אריה היא מדענית חוקרת של תצורות מן הטבע.
בסטודיו-מעבדה, חומרים סינטטיים תעשייתיים הופכים לארטיפקטים של טבע מלאכותי: צלחות פטרי עם תרביות צבעוניות, ערימות של אצות ים, חלקי סלעים, תצלומי אוויר טופוגרפיים, זרמי נהרות ומפלים, עלים וגזעים. בן אריה יוצרת שפה חזותית של טבע מבלי להשתמש בחומרים טבעיים ומבלי לייצר באופן מכוון דימוי או חומר אמיתיים. המיצב בתערוכה נוצר מתוך תהליך עבודה ניסויי וחוקר המאפשר מקום להבנת ה"טעויות" הנוצרות עקב חוסר השליטה במפגש החומרים: דבקים פלסטיים, ניירות, דיו, מלחים, ניילון ועוד… על אף שהשפה של בן אריה אבסטרקטית, התוצר תמיד נראה מוכר, טבעי, ביולוגי או גיאוגרפי.
לילי פישר
גוף העבודות "הזאב בחלון", מושתת על סיפורים וזיכרונות אוטוביוגרפיים המיוצגים באוירת הזיה; חזרה לילדות; רגרסיה ונדידה בין מציאות לדמיון. קונוטציות מיניות ופנטזיות מיוצגות בעיקר דרך דמויות נשיות עירומות, זאב, ציפור וגבר (ערום אף הוא). אביה של פישר היה גבר קשוח, שמרן ודומיננטי, גידל את בנותיו ביד קשה בתקופה רוויה אלימות בארגנטינה. לאחר מותו, פישר מתחילה להפשיט את הדמויות בציוריה: אימא, סבתא, בנות, אחיות. כולן יוצאות לחופשי, כעת אפשר לנבל את הפה ואפשר לנבל את הציור. הזאב המציץ בחלון, נכנס לתוך הבית, מתגנב אל הרגעים האינטימיים, מסתנן בין אישה וגבר, מתכרבל עם אישה.
באחד הימים באותה תקופה אלימה בארגנטינה, אביה של פישר מאמץ כלב זאב לשמירה על הבית. הכלב הופך לחלק בלתי נפרד מדמותו של האב. בציור, החיות הן המצפון, המוסר, הגבולות, החופש. מימד ההומור השחור בעבודות, מאפשר לתחליפי מציאות לייצג ולשלב מרחבי זמן שונים.
פישר מציירת בצבעי משחות נעליים. החומים והשחורים הם קלאסיים, כמו פעם כשצחצחו נעליים. הורודים דומיננטיים, הכחולים והסגולים מחזקים בעבודות את תחושת הפנטזיה, הילדות והתמימות.
איה סריג
בתהליך העבודה של סריג מתקיימים שינויים דרמתיים בעמדת היוצרת אל מול היצירה: הציורים האבסטרקטיים מתחילים בעבודת תשתית אופקית על הרצפה של בניית כתמים וממשיכים להתהדק באופן אנכי על הקיר.
אחד ההבדלים המהותיים בין נרטיבי לאבסטרקטי הוא המפתח להבנתם. המפתח להבנת הציור האבסטרקטי נובע מבפנים, מעצמו, כשהניראות הסופית מהדהדת את הניראות של עבודת התשתית. למשל, המפתח להבנת עבודותיו של מארק רותקו נמצא ביחסים הצבעוניים שבין שניים לארבעת משטחי הצבע המופיעים באוריינטציה גיאומטרית: יחס מובהק בין פורמט לצורת הכתם והמסגרת.
עבודת התשתית של סריג נמצאת בעבודה אופקית-אנכית, רצפה-קיר, המשליכה על העולם הצבעוני של הציור.
ענת גרינברג
בטכניקה ייחודית, מימית ופלואידית של אקוורל על בד, חושפת גרינברג ביוגרפיה אישית. הציורים צבעוניים, מצויירים בשפה פופית-ריאליסטית, משרים אווירה שמחה ותמימה של רגעי ילדות. בקומפוזיציות של פריימים חתוכים, מצוירים רגעים אמיתיים, שגרתיים, יום יומיים, בהם מופיעות שתי דמויות, ילדה ואישה השוהות בסיטואציה משותפת: הליכה לים, נסיעה באוטובוס, הילדה על כתפי האם…. גרינברג מקפיאה אותן בדיוק בשניה שאינן נוגעות אחת בשנייה. מגע האם נעדר. אפילו בסיטואציה בה הילדה רוכבת על כתפיה, האם קפואה, אינה נוגעת, אינה מחזיקה, אינה שותפה לתקשורת אינטימית ולמגע. על אף הניראות התמימה רוויית הצבע בציורים, הניכור בהם מובהק וברור. השארת הבד החשוף כחלק מהציור, מקבעת את הדמויות במרחב בלתי מזוהה, ומחזק תחושות אי שייכות וניכור.
