היה פעם אני
היה פעם אני
אילונה אהרון / ורד אהרונוביץ / עדי ברנדה / הדר גד / חיים גל און / אורלי הומל / ערן וובר / שיבטה טויו (בקולה של ליא קניג) / גידי סמילנסקי / אסד עזי / דביר כהן-קידר / תמי סואץ / לימור צרור / חוה ראוכר / רות שלוס / תמר שפר
אוצרת: רותם ריטוב
23.11.2018 - 05.01.2019
היה פעם אני
אוצרת: רותם ריטוב
תאוות החיים, במלוא תפארתה ויופייה, גם אם נחבאת, תהיה שם תמיד.
לעת זִקְנָה, בגידת האני בעצמי, עצמי בגופי, בי ובמי שהנני, מחייבת אותי להתרגל לעצמי כל יום מחדש.
התערוכה היה פעם אני היא מחווה לאדם, לאנושיות, לחמלה ותאוות החיים: להיות, לחשוב, לחוות, להחליט, ליצור, להמציא, להרגיש... מחווה לתשוקה לערך כלפי העצמי עד הנשימה האחרונה.
התערוכה נאצרה בהשראת טקסט מכונן שנכתב על ידי רות בונדי בהיותה בת כמעט 91, לאחר אשפוז במחלקה לשיקום גריאטרי בבית החולים שיבא. הטקסט פורסם לאחר מותה בדצמבר 2017 בעיתון הארץ ביוזמת בִּתָּה טל בשן.
במהלך האוצרותי ישנה שאיפה כי חווית הצפייה בתערוכה דרך הביטויים האמנותיים המגוונים המוצגים בה, תעורר מחשבות והרהור במשמעויות ובהשלכות הבגידה העצמית לעת זִקְנָה; בגידת הגוף באופן פיזי ומנטלי; היכרות מחודשת עם אני משתנה תדיר; התרגלות והסתגלות לסדר יום והרגלים מתחדשים; כל זאת כמו גם החוויה הקשה במפגש עם הבגידה החברתית והמוסדית.
והנה, במאה ה-21, הצלחה! משך החיים התארך הרחק הרחק מעבר לגיל הפנסיה.
הידד, אלו בשורות נפלאות לבני התמותה המפנטזים על חיי נצח מאז ימי עדן.
ילד שנולד היום צפוי לחיות מעל 100 שנים. ידוע מראש ששנות זקנתו יתפרשו על פני 4-5 עשורים.
אולם "המכונה" (גוף האדם), לא עודכנה וטרם התבשרה ביכולות המדהימות בשימור והארכת משך החיים שהביאו עמן בשורות הקידמה, הטכנולוגיה והתגליות המדעיות.
תאוות החיים שוכנת בגוף בו הזמן שוחק והפער ביניהם הולך ומעמיק: לא עוד דילוגים קלילים או התפרשות ספונטנית על הדשא ללא חודש טיפולי פיזיותרפיה; לא עוד ריצה מהירה אל האוטובוס האחרון שמגיע לתחנה; בארוחות משפחתיות לבחור בין לא לשמוע לבין לשמוע יותר מדי את כולם בבת אחת עם מכשיר השמיעה; לא עוד קפה בוקר זריז מבלי לנהל יומן מדוקדק והצלבות מתמטיות בין אוסף כדורים צבעוניים, חלקם בגודל מתאים לוושת של פיל...
את תחושות הבגידה האישיות והרגרסיה לשלב ינקות (הן הפיזיות והן ההכרתיות), מחזקות מערכות התמיכה. נראה כי המערכות החברתיות והרפואיות, הממוסדות והמסודרות, גם הן (כמו הגוף) טרם עודכנו בחמלה ובמרחב הנדרשים במפגש עם האני החדש. פתאום מדברים ומתייחסים אל האני החדש בתינוקית. בתור תינוק-מבוגר קולי נדחק, הסמכות על העצמי עוברת למטפל והאני נעלם.
ולבסוף, מכת המחץ בבגידת-העל מהישות שאמורה לשמור ולהגן עליי מעצמי ומאלו שאינם רואים מבעד לקטרקט שלי את האדם הבוגר שאני, החכם ובעל הניסיון, מנחיתה המדינה שעושה ככל יכולתה לחסוך בי. האני החלש נותר מובס בקרב שאינו יכול לקיים בשלב זה של חייו, לא פיזית ולא מנטלית בסדרת הבגידות של הגוף, ההכרה, הסביבה והמדינה.
בתערוכה, נוכחות עבודותיהן של שלוש אמניות שנפטרו בשנים האחרונות: אילונה אהרון, שיבטה טויו ורות שלוס. עבודותיהן הן התגלמות החוויה הפיזית/מנטלית/סביבתית של הזִקְנָה.
כיום (2018) חיים בישראל 500,000 בני 75+. מתוכם כ130,000 (24%) בעלי מוגבלות וקושי רב או שאינם יכולים כלל לבצע פעולות יום-יומיות כגון רחצה והתלבשות.
האני המצומק
רות בונדי
היה פעם אני, לא מנופח, חלילה, אלא רק גאה על מה שרק אני בן תשעים יכול להיות גאה בו: על שהוא עדיין נוהג, הולך לשחות כל בוקר בחמש וחצי, אין לו שיניים תותבות, והוא עדיין עובד, עצמאי, גר לבד, מעולם לא לקח כדור שינה, שערו הלבן לא הידלדל.
ויום אחד כאילו דקרו בו סיכה, האני התרוקן, הצטמק, לא נותר בו מאומה. סתם מטופל בשיקום גריאטרי. אוכל דייסת סולת בוקר, צהריים וערב כמו תינוק, רוחצים אותו למרבה הבושה בחורים צעירים, מדברים איתו בלשון פיפי וקקי וטוסיק, כמו עם פעוט. האחות זורה, כוהנת השלפוחית, מצווה בשעה חמש אחר הצהריים: "עשה פיפי, עכשיו! או ש..." ואיום הקתטר בידה. השלפוחית, ששירתה את האני בנאמנות לאורך שנים, ממש נעלבת: היא לא פועלת לפי פקודה, זו לא השעה שלה. רק נעלם האיום — היא מתרוקנת בחדווה.
מחשבות האני מצטמקות אף הן, נעות בין קימה, רחצה, אוכל, ישיבה בכיסא גלגלים. הוא אף מתחנף לאחיות ולמטפלים, רק לא לעורר כעס, לקבל הכל בהכנעה, אף על פי שמעירים אותו בשתיים בלילה מתוך שינה עמוקה לקראת קימה בתשע בבוקר. יש משטר. אסור לשכב במיטה בין תשע עד הצהריים, אסור לקום משולחן האוכל לפני קבלת התרופות. אין מי שידחוף את כיסא הגלגלים לאורך הפרוזדורים, אלא אם יש נפש קרובה צמודה. קדימה, לחזק את שרירי הזרועות ולחכות בסבלנות, עד שמישהו יתפנה להשכבה.
תזמורת חיילים באה לנגן לקשישים, תלמידי ישיבה מחלקים להם פרחים לכבוד שבת ורוקדים כדי לשמח את לבם. תלמידות בית ספר לאחיות סוציאליות ממטירות מאות שאלות, מבקשות לדעת: האם אתה מאושר? והאני מתקומם: איזו מין שאלה זאת? רק אמריקאים מאמינים באושר כמצב קבע. בגיל תשעים העייפות מובנת. אתה זוכר את מספר הזהות שלך? כל הכבוד. האני בלתי נראה, מדברים על מצבו עם המלווה מעל ראשו. מה הוא כבר יכול לדעת על עצמו? האני יודע את מקומו…
לפעמים שואלים את הקשישה בכיסא הגלגלים: את לא רות בונדי? והיא עונה: "כן, הייתי פעם". רק בלי רחמנות עצמית, רק לא להרים ידיים, הטיפה לעצמה לאורך שנים. לך, דבר עם אני מצ'וקמק, בגודל צימוק. אך רק תשרה אותו במעט יין אדום, יקבל צורה, אולי יחזור אליו שמץ של ביטחון עצמי, שברירי, רגעי, חולף. "את צריכה עזרה, סבתא?" "כן", ואני שונאת את זה. להיות עוד אי פעם עצמאית, לחיות בפרטיות הדירה שלי. לכתוב, אפילו שטויות על אני מצומק.
חזרתי הביתה. נושמת בקושי.
