זמן עומד מלכת
זמן עומד מלכת
שירה אבידור / סימון אג'יאשווילי / אירה אדוארדובנה
קובי אסף / אסנת בן דב / מיכל ליברמן / רוני לנדה / דוד ניפו
אוצרת: רותי חינסקי אמיתי
31.12.22 - 11.11.22
זמן עומד מלכת [1]
טבע דוֹמֵם. עצם המונח מעלה דמעה נסתרת לעין – דמעה של נוסטלגיה, אולי, על כל מה שנעלם מהאמנות העכשווית כמו אשלייתיות ועונג ווירטואוזיות ציורית. או אולי זו המלנכוליה שמעוררות המילים עצמן, שכן "טבע דומם" מרמז על מוות או מוות בתוך החיים, וזה יותר משתמע באופן מילולי בגרסה הצרפתית למונח, nature morte שמשמעו טבע מת.[2]
בתערוכה זמן עומד מלכת מוצגות עבודות מסוגת "טבע דומם". העבודות, שנוצרו במגוון תחומי מדיה, אוצרות בקרבן מסורת אמנותית מתמשכת של ציור פיגורטיבי ריאליסטי. ההצלבה בין ה"טבע דומם" לסגנון הפיגורטיבי ריאליסטי נושאת היסטוריה ארוכה ומכובדת, שאת ראשיתה מקובל לראות בסיפור המיתולוגי על התחרות בין הציירים זאוקסיס לפרהסיוס ביוון העתיקה, שהתחרו מי משניהם מצייר את המציאות באופן מושלם יותר. זאוקסיס צייר אשכול ענבים שהציפורים ביקשו לנקר את ענביו, ופרהסיוס צייר וילון שתעתע לא רק בחיות ובצופים אלא גם בזאוקסיס, שחשב כי זה הבד המכסה את הציור בטרם ייחשף לשופטים. יצא אפוא שפרהסיוס ניצח בתחרות.[3] בין שהסיפור, שמספר לנו פליניוס הזקן, נכון או לא, הוא מלווה את תולדות האמנות לאורכן, כאזכור חוזר ונשנה לפוטנציאל הטמון בציור המימטי (Trome L'oeil; הטעיית העין), כמקור להפגנת כישרון הציור ויכולת ההבעה של האמנים, מצד אחד, ולבחינת יכולת זו, מצד אחר.
באמנות הישראלית, שבריאתה ויסודותיה מושתתים על המודרניזם והתנועות והזרמים השונים שצמחו ממנו, לא היה מקום לציור פיגורטיבי ריאליסטי המתבסס על מסורות קפדניות של ציירי העבר הדגולים והסוגיות שהוא מעורר לא היו חלק מסדר היום של האמנות המקומית . סוגת ה"טבע דומם" עצמה נתפסה בשדה המקומי כמשנית, בוודאי בקשר למקומו של ציור הנוף ומרכזיותו במאבק בין הלוקלי לאוניברסלי ובין הפיגורטיבי למופשט.
לקראת שלהי המאה ה-20 הפציע בשמי האמנות הישראלית ריאליזם פיגורטיבי שהדהד מאוד את המקורות החזותיים העשירים של אוצרות התרבות העולמית , המיתולוגיות, הנצרות ומאגר הסמלים של האמנות והחשיבה האירופית – שנעדרו מהאמנות הישראלית.[4]
ואולם הסיבות לבחירתם של אמנים ישראלים צעירים בעשורים האחרונים בפרקטיקה של ציור ריאליסטי פיגורטיבי מוקפד ודקדקני שונות מאלו של אמני העבר ביוון העתיקה, של ציירי הפרסקו בפומפיי או של המאסטרים הגדולים של הריאליזם המערבי עד המאה ה-20 ואף במהלכה. האמנים הישראלים לא התכוונו ואינם מתכוונים להעתיק את המציאות בעת שהם מציירים "טבע דומם", ואינם מבקשים ליצור סימולקרה (Simulacre) שלו. כפי שהפילוסוף והסוציולוג הצרפתי ז'אן בודריאר טען על ציורי "הטעיית העין" של "טבע דומם" מהמאה ה-17 שהם "סימולקרות טהורות".[5] כלומר, ציורים שמעוררים שאלות על המציאות, הממשות והוודאות או, בלשון אחרת ומורכבת יותר מבחינה פילוסופית, ציורים אלו מעוררים שאלות על המטפיזיקה בכלל, ומכאן ש"הטעיית העין" אינה סיפור של תולדות האמנות אלא של תולדות התרבות.[6]
הציור הריאליסטי הפיגורטיבי "הישראלי" שגם אם אינו דובר את שפת הריאליזם הקלאסי של אמנות העבר כפשוטה, הרי הוא נושא אליה עיניים ושואב ממנה השראה קונקרטית, ועם זאת הוא מודע למגבלותיו ולמקומו בזמן. "הפּנייה אל אמנות העבר ואל דגמי המופת שלה היא לא רק מקור של סיוע, הדרכה, אמון ו"תמיכה", אלא גם מקור לספק ולקושי ולהתחבטות בשאלה כיצד אפשר ליצור היום ציור תחת הצל הענקי של מקצוע שרבים מסודותיו אבד." [7]
בשני העשורים האחרונים התבסס ציור זה כתופעה שלא ניתן להתעלם ממנה, שתובעת את מקומה בשדה האמנות המקומי, הן כחלופה והן כתגובת נגד להלך הרוח המקומי.[8]
הפילוסוף והיסטוריון האמנות דיויד גרייבס, שלאורך זמן חוקר את התופעה ואת גוף עבודותיהם של ציירים ריאליסטים ישראלים, מכנה אותה "הריאליזם החדש בציור הישראלי", בדגש על "החדש". לדבריו, מדובר בסממן של הלך רוח כללי שקשור לשינוי תפיסת המציאות בעולם העכשווי הפוסט-מודרני. לדעת גרייבס, האמנים חווים ומרגישים את השינוי, ומגיבים אליו.[9]
המוטיבציה של האמנים הישראלים שונה מזו של אמני העבר, מאחר שהם מתמודדים עם שאלות אחרות, וניתן לשער שאולי בשל כך הם אינם ששים לכינוי "ריאליסטים", שדבק בהם. האמנים הישראלים מתמודדים עם שאלות שקשורות לסוגיית ה"אמת" – לחיפוש אחר האמת ומהי האמת – בעידן שבו חלה התערערות בנוגע לתפיסת המציאות ולדרך שבה היא מתווכת, נקלטת, מובנית, נחווית, מתפענחת ומתפרשת.
לדעת גרייבס, "לב העניין" ב"ריאליזם החדש בציור הישראלי" הוא הדיאלוג בין "האמת האובייקטיבית", קרי האובייקט הנקלט בעין, שהאמנות מדווחת עליו, לבין "האמת הסובייקטיבית" של האמן, שטומנת בחובה את המטענים הפיזיים, הרוחניים האישיים והקולקטיביים שהוא מביא אל יצירתו.[10] מהדיאלקטיקה הזאת מתהווה היצירה כזירת פעולה תוססת בין שתי "אמיתות" המיטלטלות בין מאבק זו בזו לבין התכה זו עם זו.
אחת מתרומותיו של הריאליזם החדש לאמנות הישראלית היא התפנית שחלה במעמדו של ה"טבע דומם" בשדה האמנות המקומי. אמנם ציירים מקומיים רבים בעבר ובהווה ציירו ומציירים "טבע דומם", לדוגמה, כזה הקשור למרחב הדומסטי, אך בדרך כלל הוא נתפס כשולי וחסר ייחוד. ככלל, ציורי "טבע דומם" נתפסו כסוגה שמוקמה בתחתית ההיררכיה האמנותית, ולפיכך סוגה זו כמעט לא נחקרה בהיבטיה האמנותיים והתרבותיים.[11] בהתבוננותם המעמיקה ביום-יומי ובטיפולם העמלני העניקו לה "הריאליסטים החדשים" מקום חשוב בגוף יצירתם או למצער שווה ערך לנושאים אחרים המטופלים בעבודתם.
בשנים האחרונות נמתחו והורחבו גבולותיה של סוגת ה"טבע דומם" וייצוגים ריאליסטיים בתחומי מדיה שונים החלו להגיח ולרפרר למסורת ציורי ה"טבע דומם" של הקלסיקנים הדגולים. נוסף על הצילום, שכבר בראשיתו במאה ה-19 "גילה" את הסוגה וניהל דיאלוג עם ציירי העבר הריאליסטים, כלומר איתגר אותם, מוצגות בתערוכה עבודות פיסול, וידאו ומיצב, שמאתגרות את הציירים לא פחות.
לדעת היסטוריון האמנות נורמן ברייסון (Bryson), "שלילת הדמות האנושית היא המהלך המכונן של ה'טבע דומם'. בהעדרו של גוף האדם מהיצירה מוסרים ממנה הערכים, הנרטיבים והאידיאולוגיות שהנוכחות האנושית כופה על העולם".[12] תיאורי "טבע דומם" שדחקו את האדם מהעמדה האנתרופוצנטרית משקפים את החברה והתרבות שבה נוצרו החפצים. היעלמותו של מבט-העל השלטוני ההגמוני, המסדיר ומארגן את המרחב, משחררת את האמן ממחויבות פוליטית או מערכתית כלשהי. ההתמקדות בבסיס החומרי והבלתי מתנשא של החיים מתבררת כחתרנית בדרך שבה היא מהפכת את סולם הערכים וההיררכיות. המבט ב"טבע דומם" מופנה כלפי "הנמוך", כלומר האובייקטיבי, מה שקיים ומצוי בעולם וגלוי לעין. הוא "מאלץ את העין לגלות בבסיס הטריוויאלי של החיים עוצמות ודקויות המיוחסות בדרך כלל לדברים בעלי ערך רב; תנועה זו, הכרוכה בהרכנת תשומת הלב והצנעת העצמי, המתאפשרת בהשהיית המבט בסביבה הצנועה שהעין כלואה בה כבחלל דמוי צינוק, מקבלת את הכוח שמאפשר לתשומת הלב לגלות את החוזקות המתגלות בחפצים שבהם עשוי להימצא קסם".[13]
בהידרשו לחידת ה"טבע דומם" טוען גדעון עפרת כי מהות ה"טבע דומם" קשורה לדואליות של גוף ונפש, רוח וחומר, שהיא מאושיות היסוד של קיומנו והימצאותנו בעולם. האמנות היא מין מרחב עשייה שבו נפש האמן נוצקת לעצמים ( כגון ציור ופסל) כדי שאלו יפעילו את רוחנו – נפשנו. בעוד תרבות האדם אישרה אפיקים של התעמקות ברוח לבדה כגון דת, מיסטיקה, פסיכולוגיה או פילוסופיה, העיסוק בחומר ובעצם כשלעצמם, הגם שהוא עיסוק מרכזי של הציביליזציה – במסחר, בפיזיקה, בחקלאות, ברפואה וכו' – כמעט לא הותיר אפיק לעיון רוחני-מטפיזי בחומר נטו, בעצמים כשלעצמם. ציור "טבע דומם" הוא אפיק כזה. [14]
על רקע דברים אלו אפשר לקרוא את סיפור התחרות בין זאוקסיס לפרהסיוס, נוסף על הפן הגלוי ולכאורה המרכזי, המתייחס לחיקוי הנאמן של הטבע, גם כסיפור על הדואליות בין היסוד החומרי והחושני ליסוד הרוחני והקונטמפלטיבי שבבסיס ה"טבע הדומם" – בין אשכול הענבים שמעורר את החושים הגשמיים והארציים לבין הווילון המסתורי והחמקמק שמעורר את הממד הרוחני והאינטלקטואלי. דיאלקטיקה זו, המונחת בבסיס החוויה האנושית, מיוצגת בסיפור בשני ציורים נפרדים, אבל היא הצופן הפנימי הטבוע ב"טבע דומם" – אניגמה המתפתלת בין הנתפס לחומק, בין הקונקרטי למופשט, בין הרוחני לגולמי, בין המענג למטריד ובין האמיתי למדומיין. הדיאלקטיקה הזאת כמוה כחוט השני השזור לאורכה של תולדות האמנות ומקרין על התרבות ועל תפיסת המציאות.
שירה אבידור
ילידת 1973, בוסטון, ארה"ב, גדלה בישראל.
החפצים והאובייקטים שבמרכז הקומפוזיציות הציוריות של שירה אבידור מהדהדים את ההתרחשויות והאירועים מסביבתה הביתית והיומיומית - מקור ההשראה לעבודותיה. אבידור נמנעת מכל אידיאליזציה או רומנטיזציה ומקפידה להשאיר את האובייקטים המצוירים בספירה הארצית. בבחירותיה היא חושפת את המקומות המוסתרים והפחות מדוברים של חיי היומיום. הרגעים המונוטוניים המצוירים בעמלנות רבה, מתכנסים בעבודותיה לכדי רעיון ציורי אחד שדרכו משתקפות השבריריות, הזמניות וההתכלות הבלתי נמנעות.
שירה אבידור היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל (1998). בין השנים 1998-1999 למדה בסדנא לציור ורישום בירושלים עם הצייר ישראל הרשברג. בין השנים 2004 – 2021 התגוררה בארצות הברית. זכתה במלגת הדיקן מאוניברסיטת בוסטון וסיימה את תכנית לימודי תואר שני (MFA) בהצטיינות (2006). הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות באזור בוסטון וניו יורק. בין היתר בגלריה נלסון, גלריה אלפא, גלריה שרמן, גלריית סלואן מריל ודניס ביברו. אבידור זכתה במספר פרסים ומלגות, ביניהם: מלגת אמן מטעם קרן גקסון פולוק ולי קרזנר Jackson) Pollock and Lee Krasner), פרס אסתר ב. ואלברט קוןKahn award) ) ומלגת אומנים של מדינת קונטיקט.
ציוריה כלולים באוספים רבים ביניהם אוסף מוזיאון ישראל, אוסף נשיא אוניברסיטת בוסטון, אוסף חברת ביטוח פרודנשיאל בבוסטון וקרן ירושלים.
סימון אג'יאשווילי
יליד טבילסי, גאורגיה, 1949 , היגר לישראל ב- 1990 .
הסידורים המבוימים של ה"טבע דומם" בעבודותיו של סימון אג'יאשווילי מופיעים בתוך התפנימים של דירתו התל אביבית. הניגודים בתאורה, בין האור הבוהק לחושך הכמעט מוחלט, צוירו בהשראת המאסטרים הגדולים: קאראווג'יו, ורמיר, ולאסקס ורמברנדט. האווירה המסתורית מתחדדת ביחסים שנוצרים בין מערכי ה"טבע דומם" לתפנימים שבתוכם הם מוצבים, המתקרבים ומתרחקים לסירוגין כמגדירים סף בלתי עביר.
"אג’יאשווילי מקפיא את רגעי ההשתנות האין סופיים של הזמן ומאפשר כמעט לאחוז בו כאילו דווקא הציור השקט הזה מתווכח עם הזמן, עם המהלך שעומד ביסוד עולם". (סמדר שפי החלון 24 דצמבר 2014).
סימון אג'יאשווילי הוא בוגר לימודי תואר שני מהאקדמיה הלאומית לאומנויות יפות בטביליסי. מציג בארץ ובחו"ל. ב-2021 תערוכת יחיד בגלריה רוטשילד לאמנות , תל אביב ובPAN Amsterdam Mokum Gallery, Amsterdam, The Netherlands. מתגורר ועובד בתל אביב
אירה אדוארדובנה
אירה אדאורדונובה נולדה באוזבקיסטן והיגרה לישראל בגיל 10. בעבודתה היא משחזרת נרטיבים בעלי אופי אוטוביוגרפי ובוחנת סוגיות של הגירה ועקירה באמצעות סיפורים לא לינאריים.
בעבודה "אמא" המוקדשת לאמה של האמנית, מטפלת אדוארדובנה במעבר ובאובדן הגדול המרעידים את המבנה המשפחתי. האורנמנטיקה בווידאו מבוססת על אלמנטים של פרחים מפלסטיק הנטענים בסימבוליקה של תלישות, עקירה והגירה וגם במשמעות של העמדת פנים, כמעין ניסיון לאחוז בזהות שאינה קיימת, המעלה על הדעת גם את המושג הציורי "הטעיית העין" (Trome L'oeil) שבציורי "טבע דומם". מראית העין מופיעה גם בכלים הערוכים על השולחן שמדמים כלי יוקרה מפורצלן וקריסטל. את העבודה מלווה השיר "בית מרחץ לבן" של המשורר והזמר הרוסי ולדימיר ויסוצקי המוקדש לדמות אימהית מנחמת.
אירה אדוארדובנה בעלת תואר M.F.A, האנטר קולג' ניו יורק (2012). זכתה בפרסים רבים ביניהם: פרס קרן ניו יורק לאמנויות מענק מועצת מדינת ניו יורק לקולנוע ומדיה אלקטרונית, מענק מועצת מפעל הפיס לישראל לתרבות ואמנויות, קרן משפחת אוסטרובסקי, מענק קרן ג'רום עבור נסיעות מחקר ולימוד, מענק ארטיס לתערוכות ועוד. הציגה בתערוכות יחיד במוזיאון ישראל, גלריה שלוש, יריד ווידאו ארט בברצלונה ספרד, Cuchifritos Gallery NYC, Momenta Art Brooklyn, NY, מרכז FUTURA לאמנות עכשווית פראג, צ'כיה .
עבודותיה נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים בארץ ובחו"ל , כולל מוזיאון במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ואוסף "הארץ". מתגוררת ועובדת בתל אביב וניו יורק
קובי אסף
יליד ישראל, 1982.
האור העמום בעבודותיו של קובי אסף מהדהד געגוע לתקופה אחרת ולמחוזות קרירים ורחוקים מכאן. הציורים מרפררים למסורות העבר המוקפדות כמקור שאותו מקפיד אסף לערער על ידי כך שהוא מותיר בציורים חלקים חשופים ובלתי גמורים.
"האצבע המשבשת בציור של אסף היא ערך תרבותי לכשעצמו, כלומר היא חלק מהתוכן; חלק מהנרטיב של הציור המתעמת עם קורפוס מרשים של ׳אילנות׳ גבוהי צמרת, שמתעלק על שרדין, קורבה, על ג׳ריקו, על ורמיר, הרשימה ארוכה" (דני יהב בראון)
קובי אסף הוא בוגר המחלקה לאמנות האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל (2009), מלגת תד אריסון לציור, קרן תרבות אמריקה ישראל, פרס לורן ומיטשל פרסר להצטיינות בציור, "בצלאל", אקדמיה לאמנות ועיצוב, פרס הצטיינות שניידינגר, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, קרן הצטיינות בציור, קרן תרבות אמריקה ישראל. בספט'-אוק' 2022 הציג תערוכת יחיד Green Sun בגלריה זימאק לאמנות עכשווית, תל אביב. מתגורר ועובד ברמת גן.
אסנת בן דב
אמנית וצלמת, ילידת ישראל 1968 .
בעבודתה חוקרת אסנת בן דב מפגשי אור וקומפוזיציה של גופים דוממים בסביבתה הקרובה, דרך דיאלוג מתמשך עם תולדות הציור הקלאסי והעכשווי מסוגת "טבע דומם". האור הטבעי הוא נושא מרכזי בעבודותיה והוא זה שמפיח חיים בהצבת האובייקטים הקפדנית על סט הצילום.
אסנת בן דב היא בוגרת לימודי אמנות במדרשה לאמנות ולימודי צילום במכון הדסה. מלמדת ומעבירה סדנאות בנושא צילום. הציגה תערוכות יחיד בין היתר: גלריה מונטיפיורי, אוצר: יואב בן דב (2016), בGalerie ,Paul Brit La Lumier De אוצרת פלורנס ישראלי, בית האמנים תל אביב, אוצר אריה ברקוביץ (2020), הגלריה לצילום ע"ש יוסי נחמיאס החוג לתקשורת חזותית, המכללה האקדמית הדסה: אוצרת יהודית גואטה (2021), גלריה רוטשילד (2021). כמו כן מציגה בתערוכות קבוצתיות ועבודותיה נמצאות באוספים רבים בארץ ובעולם. מתגוררת ועובדת בתל אביב.
מיכל ליברמן
פסלת וציירת, ילידת ישראל, 1988
עבודתה של מיכל ליברמן מתמקדת בנקודות הממשק בין מסורות האמנות ומלאכת היד. שתי הפעולות: הכידור (עבודה באובניים) והציור משלימות זו או זו. בשילוב בין הציור מהתבוננות בצבע שמן לבין האובייקטים מפורצלן מחוללת ליברמן מהפך בין התלת מימד לדו מימד ולהיפך - בכך היא מנסחת מרחב ותפיסה חדשים. האובייקטים והדימויים בעבודתה של ליברמן מאופיינים בחיבור לגוף, שבריריות והרמוניה. זיקוק וריכוז שנעים בין מציאות לאשליה, אל עבר שיווי משקל.
מיכל ליברמן היא בוגרת התוכנית לתואר ראשון במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, האקדמיה לעיצוב (BFA) ואמנות בצלאל, ירושלים (2015) ותוכנית המאסטר-קלאס של ״התחנה״ בית ספר לציור ורישום פיגורטיבי, תל אביב. ב-2021 הציגה תערוכת יחיד בגלריה ״האינקובטור״, אקדמיה בצלאל. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים. מתגוררת ועובדת בתל אביב.
רוני לנדה
פסלת, ילידת ישראל 1986 .
הסצנות במיצבים הפיסוליים של רוני לנדה מרפררות לציורי "טבע דומם", בעיקר לציורי הואניטס ("הבל הבלים") מהמאה ה-17 ואילך. העושר בעבודותיה מטלטל בין עולם של קולינריה וטבע חושני ומענג לבין עולם שכולו גסיסה ומוות. בעבודה עדינה ועמלנית ובעזרת כלי עבודה ששאלה לנדה מהמטבח ומחדר הניתוח היא מפסלת את המערכים הריאליסטיים תוך שהיא מחוללת בכל אחד מהם שיבוש כלשהו, ההופך את הכל למטריד.
רוני לנדה היא בוגרת תואר שני באמנות, האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" (2020) ותואר ראשון בעיצוב טקסטיל "שנקר" (2011). מציגה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. ביניהן במוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, בית העיר תל אביב, מוזיאון ינקו -דאדא, עין הוד, שבוע העיצוב, ירושלים, גלריה בדפורד, קליפורניה , המוזיאון היהודי מוסקבה ועוד. ביולי 2022 הציגה בגלריה רוזנפלד את התערוכה "על גופתי המתה". עבודותיה נכללות באוספים פרטיים בארץ ובעולם ביניהם אוסף גלילה ברזילי-הולנדר, בריסל מתגוררת ועובדת בתל אביב.
העבודות בתערוכה באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד.
דוד ניפו
צייר, יליד ריו דה ז'נירו ברזיל, 1964. היגר לישראל ב-1969
עבודתו של ניפו נעשית מתוך החיים בהתבוננות חדה. נושאיו הם "טבע דומם", נוף ודיוקן. יצירתו של ניפו נובעת מתוך האמונה שביכולה של האמנות לשחרר ולחשוף היבטים של אמת אנושית קולקטיבית שיכולה להיחשף רק על ידי נקודת המבט הסובייקטיבית מתוך ניסיונו של הפרט, לכן העיסוק באמנות הוא פעולה אתית שנושאית באחריות חברתית.
בין השנים 1997 – 1999 למד ב-JSS בהדרכתו של האמן ישראל הרשברג. חתן פרס שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2013. הציג תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב ובמוזיאון אשדוד. ציוריו נמצאים באוספים רבים ובכלל זה מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 2005 הקים יחד עם ארם גרשוני בתל אביב את סטודיו "התחנה" לציור ורישום פיגורטיבי.
דוד ניפו הוא אוטודידקט. מתגורר ועובד במושב ניר עקיבא שבנגב.
[1] תודה לאסנת בן דב על הצעתה לשם התערוכה.
[2] Linda Nochlin, "Objects of Desire: The Modern Still Life", Artforum, October 1997 ,Vol. 36. No. 2 (נדלה ב-16.10.22).
[3] Pliny", Natural History, XXXV65, quoted by Norman Bryson, "Looking at the Overlooked: Four Essays on Still Life Painting, Reaktion Books, London UK, 1990, p.30
[4] על העדרם הצביעה שרה ברייטברג סמל, ראו: "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", מכונת קריאה, (נדלה ב-9.10.22).
[5] Jean Baudrillard, "The Trompe-l`Oeil", in: N. Bryson (ed), Calligram Essays in New Art History From France, Cambridge: Cambridge University Press, 1988, p. 53-62
[6] ליאת ארלט סידס, Trompe-l'oeil: Jaen Baudrillard, הרצאה במסגרת פוסט-דוקטורט, המחלקה לספרות משווה, אוניברסיטת בר אילן ,2011.
[7] דרור בורשטיין, "האוונגרד השקט", מתחת לשולחן, 27.11.2006, (נדלה ב-16.10.22).
[8] על היחס השנוי במחלוקת למגמה זו ראו: יונתן אמיר, "לצייר את האור הצפוני במזרח התיכון" , ערב רב, 31.5.19, (נדלה ב-16.10.22).
[9] דיויד גרייבס, "ריאליזם חדש באמנות הישראלית" (הרצאה), בית לאמנות ישראלית, 24.11.16, (נדלה ב-11.10.22). גרייבס מציין שמדובר בכ-30 ציירים ריאליסטים ישראלים; מחקרו עסק ב-14 מהם.
[10] שם; David C. Graves, New Realism in contemporary Israeli Art, The academic college of Tel Aviv- Yaffo, p. 44
[11] גם בעולם הסוגה ממוקמת בתחתית ההיררכיה.
[12] Norman Bryson, Looking at the Overlooked: Four Essays on Still Life Painting, London UK: Reaktion Books, 1990, p. 63
[13] שם, עמ' 64.
[14] גדעון עפרת, "טבע דומם או: חידת החומר", המחסן של גדעון עפרת, 17.1.21, (נדלה ב-16.10.22).
Time Stand Still
Shira Avidor, Simon Adjiashvili, Ira Eduardovna, Kobi Jacob Assaf, Osnat Ben Dov, Michal Lieberman, Roni Landa, David Nipo
Curator: Ruty Chinsky Amitay
Still life. The very term brings a furtive tear to the eye—a tear of nostalgia, perhaps, for all that has disappeared from contemporary art in the way of illusionism, pleasure, and painterly virtuosity. Or perhaps it is the melancholy evoked by the words themselves, for “still life” suggests death or death-in-life, even more literally in the French version of the term, “nature morte” or dead nature. [2]
The exhibition Time Stand Still presents works from the “still life” genre. The works, created in diverse mediums, carry within themselves a longstanding artistic tradition of realistic, figurative painting. The cross between “still life” and realistic, figurative style has a long and esteemed history, the start of which is usually traced to the mythological story of the contest between painters Zeuxis and Parrhasius in Ancient Greece. Zeuxis and Parrhasius contended over who paints reality more perfectly. Zeuxis painted a bunch of grapes which the birds tried to peck at, and Parrhasius painted a curtain which fooled not only the animals and the viewers, but also Zeuxis, who thought the curtain was covering the painting before it was revealed to the judges. Thus, Parrhasius won the competition. [3] Whether this story, brought down to us by Pliny the Elder, is accurate or not, it has followed art history throughout time, as a recurring reminder of mimetic painting’s potential (trompe l’oeil), as a source to show off the artist’s painting talent and expressive ability, on one hand, and to test these abilities, on the other hand.
In Israeli art, whose genesis and foundations are based on Modernism and the various movements and streams that grew out of it, there was no place for realistic, figurative art based on the meticulous traditions of the masterful painters of the past. The issues this type of painting raises were not part of local art’s agenda. The “still life” genre itself was perceived in the local art field as secondary, certainly compared to the position of landscape painting, and its centrality in the battle between local and universal, figurative and abstract.
Towards the end of the twentieth century, figurative realism broke through in Israeli art. This realism strongly echoed the rich visual sources of the treasures of world culture, mythology, Christianity and the stock of symbols from European art and thought – which had hitherto been absent from Israeli art. [4]
Yet, the reasons why young Israeli artists have chosen, over the past few decades, to practice meticulous and precise realistic figurative painting differ from those of the artists of the past in Ancient Greece, fresco painters in Pompeii or the great masters of Western realism until, and even during, the twentieth century. The Israeli artists did not and do not intend to copy reality by painting “still life”. Nor do they strive to create a simulacrum of reality, as French philosopher and sociologist Jean Baudrillard claimed with respect to the “trompe l’oeil” “still life” paintings of the seventeenth century: “pure simulacrums”.[5] In other words, these are paintings that raise questions of reality, realness and certainty or, in other, more philosophically complex language, these paintings raise questions of metaphysics in general, and therefore the ”trompe l’oeil” is not a story of art history, but rather of the history of culture. [6]
Even if “Israeli” realistic figurative art does not speak literally in the language of the Classical realism of the art of the past, it does look up to it and draw concrete inspiration from it. Yet despite this, it is aware of its limitations and its place in time. “The turn to the art of the past and its masterpiece models is not just a source of assistance, guidance, faith and ‘support’. It is also the source of doubt and difficultly, grappling with the question: How is it possible to create today in the immense shadow of a profession, when many of its secrets have been lost?” [7]
During the past two decades, this type of painting has established itself as a phenomenon that cannot be ignored, which demands its rightful place in the local art field, both as an alternative and a reaction against the local intellectual frame of mind. [8]
The philosopher and art historian David Graves, who has researched this phenomenon, along with the Israeli realistic painters’ bodies of work, over time, dubs it “the new realism in Israeli painting,” with emphasis on “new”. In his words, this is a sign of an overall intellectual frame of mind, connected to a change in the perception of reality in the post-modern contemporary world. In Graves’ opinion, these artists experience and sense the change, and react to it. [9]
The Israeli artists’ motivation differs from artists of the past since they confront different questions. One can infer that perhaps that is why they are not thrilled with the tag “realist”, which has stuck to them. The Israeli artists confront questions connected to the issue of “truth” – the search for the truth and what is truth – in an era when the perception of reality and how it is mediated, received, understood, experienced, deciphered and interpreted, have all been called into question.
In Graves’ opinion, the “heart of the matter” in “the new realism in Israeli painting” is the dialogue between “objective truth”, or the object the eye catches, and which art documents, and the artist’s “subjective truth”, which contains the physical, intellectual, personal and collective baggage the artist brings to the artwork. [10]
The work forms out of this dialectic, as a lively arena of interaction between two “truths” that vacillate between battling one other and melding together.
One of the “new realism”’s contributions to Israeli art is the transformation that has occurred in the status of the “still life” in the local art field. Numerous local artists in the past and present have indeed painted the “still life”, for example works connected to the domestic space. Yet this is usually perceived as marginal and unoriginal. As a rule, “still life” paintings were seen as a genre situated at the bottom of the artistic hierarchy. Therefore, the artistic and cultural aspects of this genre were hardly studied. [11] By deeply observing the quotidian, and through their labor-intensive work, the “new realists” accorded it an important place in their body of work, or at least a place equal to other topics addressed in their work.
Over the past few years, the boundaries of the “still life” genre have stretched and expanded, and realistic representations in different mediums have begun to emerge and reference the tradition of “still life” paintings by the great Classicists. In addition to photography, which “discovered” the genre as early as the beginning of the nineteenth century, and conducted a dialogue with the realist painters of the past, challenging them, this exhibition presents works of sculpture, video and installation, which challenge these painters no less.
In the opinion of art historian Norman Bryson, “Removal of the human body is the founding move of still life. “still life also expels the values which human presence imposes on the world. While history painting is constructed around narrative, still life is the world minus its narratives or, better, the world minus its capacity for generating narrative interest.” [12] “Still life” depictions, which relegate the human being from their anthropocentric position, reflect the society and culture in which the objects were created. The disappearance of the hegemonic, controlling glance from above, which regulates and organizes the space, liberates the artist from any political or systemic obligations. Focusing on the unpretentious material foundation of life turns out to be subversive in the way it turns the hierarchy of values upside down. In the “still life”, the glance is directed towards the “lowly”, or rather the objective, that which exists in the world and is visible to the eye. “forcing the eye to discover in the trivial base of life intensities and subtleties which are normally ascribed to things of great worth; this is the descending movement, involving a humiliation of attention and of the self. From another point of view, the result is that what is valueless becomes priceless : by detaining attention in this humble milieu, by imprisoning the eye in this dungeon-like space, attention itself gains the power to transfigure the commonplace, and it is rewarded by being given objects in which it may find a fascination commensurate with its own discovered strengths. “. [13]
When tackling the riddle of the “still life”, Gideon Ofrat asserts that the “still life’s” substance is connected to a duality of body and soul, spirit and material, which is among the fundamental foundations of our existence and presence in the world. Art is an area of activity where the artist’s soul is cast into objects (such as a painting or a sculpture) so that these will activate our spirit – soul. While human culture has sanctioned avenues that focus deeply upon the spirit alone, such as religion, mysticism, psychology or philosophy, engaging with the material and objects in and of themselves, although this is one of civilization’s main concerns – in commerce, physics, agriculture and medicine etc. – hardly any avenue has been left for a spiritual-metaphysical study of material in its pure form, of objects in and of themselves. “Still life” painting is such an avenue. [14]
In light of the above, perhaps in addition to the overt and seemingly central aspect of the story of the competition between Zeuxis and Parrhasius, concerning the faithful imitation of nature, the story can also be read as a tale of duality between the material, sensory element and the spiritual, contemplative element at the base of the “still life”. It can be read as a duality between the cluster of grapes that elicits the earthly, corporeal senses and the mysterious, elusive curtain that elicits the spiritual and intellectual dimension. This dialectic, which lays at the base of the human experience, is represented in the story by two separate paintings. Yet the dialectic is the internal code embedded within the “still life” – a winding enigma between the tangible and the fleeting, the concrete and the abstract, the spiritual and the bodily, the pleasurable and the disturbing, the real and the imagined. This dialectic is like a common thread, woven along the length of art history, which radiates on culture and the perception of reality.
Shira Avidor
b. 1973, Boston, USA, grew up in Israel
The items and objects at the center of Shira Avidor’s painting compositions echo the occurrences and events in her daily domestic surroundings – the source of inspiration for her work. Avidor avoids any idealization or romanticization and makes a point of leaving the painted objects in the earthly sphere. Through her choices, she exposes the hidden and less talked about places in everyday life. The monotonous moments, which are painted with painstaking effort, come together in her works into a single painterly idea, through which the unavoidable fragility, ephemerality and degradability are reflected.
Shira Avidor is a graduate of the Bezalel Academy of Arts and Design, Department of Fine Art (1998). From 1998 – 1999, she studied at the Jerusalem Studio School with painter Israel Hershberg. From 2004 – 2021, she lived in the United States. Avidor is the recipient of the Dean’s Scholarship at Boston University, where she completed the MFA program with honors (2006). She has participated in solo and group exhibitions in the Boston and New York areas, at the galleries Nielsen, Alpha, Sherman, Sloane Merrill and Denise Bibro, among others. Avidor has been awarded numerous prizes and scholarships, including: the Pollock Krasner grant, the Esther B. and Albert S. Kahn Career Entry Award and the Connecticut State Artist Fellowship.
Her paintings are in many collections, including the Israel Museum, the collection of the President of Boston University, the collection of the company Prudential Financial and the Jerusalem Foundation.
Simon Adjiashvili
b. 1949, Tbilisi, Georgia, immigrated to Israel in 1990
The staged “still life” models in the works of Simon Adjiashvili appear within interiors of his Tel Aviv apartment. The contrasts in lighting, between glaring light and nearly complete darkness, were painted with inspiration from the great masters: Caravaggio, Vermeer, Velasquez and Rembrandt. The mysterious atmosphere is accentuated by the relationships created between the “still life” arrangements and the interiors within which they are placed, which intermittently come closer, then move farther away, as if defining an impassable threshold.
“Adjiashvili freezes time’s infinite moments of change, rendering them almost tangible, as if it is precisely this quiet painting that argues with time, with a process at the world’s foundation” (Smadar Sheffi, the Window, December 24, 2014).
Simon Adjiashvili is a graduate of MA studies from the Tbilisi State Academy of Arts. He exhibits in Israel and abroad. In 2021, he held solo exhibitions at Rothschild Fine Art, Tel Aviv, as well as PAN Amsterdam and Mokum galleries, the Netherlands. He lives and works in Tel Aviv.
Ira Eduardovna
Ira Eduardovna was born in Uzbekistan and immigrated to Israel at age 10. In her work, she reconstructs autobiographical narratives and examines issues of immigration and displacement through non-linear stories.
In the work “Mother”, dedicated to the artist’s mother, Eduardovna addresses the great transition and loss that shake the familial structure. The ornamentation in the video is based on plastic flower elements charged with symbolism of detachment, displacement and immigration, as well as with meanings of putting on a face, in an attempt to hold on to an identity that does not exist. They also bring to mind “trompe l’oeil” paintings from the “still life” genre. The superficial appearance can also be found in the place settings on the table, which simulate luxury porcelain and crystal vessels. The work is accompanied by the song “A Bath Hut, Made in White” by the poet-singer Vladimir Vysotsky, devoted to the consoling mother figure.
Ira Eduardovna holds an MFA degree from Hunter College, New York (2012). She has won numerous prizes, including: the New York Foundation for the Arts fellowship, New York State Council on the Arts – Electronic Media and Film Grant, PAIS Israel Lottery Council Grant for Culture and Arts, Ostrovsky Family Fund, Jerome Foundation Travel and Study Grant, Artis Exhibition Grant and more. She has held solo exhibitions at: the Israel Museum; Chelouche Gallery; Loop Video Art Fair, Barcelona, Spain; Momenta Art, Brooklyn; Cuchifritos Gallery, NYC and the FUTURA Center for Contemporary Art, Prague, Czech Republic.
Her works are in public and private collections in Israel and abroad, including the Israel Museum, the Tel Aviv Museum of Art and the Haaretz Art Collection. She lives and works in Tel Aviv and New York.
Kobi Assaf
b. Israel, 1982
The dim light in Kobi Assaf’s works echoes nostalgia for a different period, and for chilly, faraway locales. The paintings reference the meticulous traditions of the past, as a source which Assaf makes sure to call into question by leaving exposed, unfinished areas in the paintings.
“The disruptive finger in Assaf’s painting is a cultural value in and of itself. This means it is part of the content, part of the narrative of the painting which confronts an impressive corpus of high-trunked trees, which feeds off of Chardin, Courbet, El Greco, Vermeer, and a long list of others.” (Danny Yahav Brown)
Kobi Assaf is a graduate of the Bezalel Academy of Arts and Design, Department of Fine Art (2009). He is the recipient of: the Ted Arison Painting Grant, America-Israel Cultural Foundation; Lauren and Mitchell Presser Prize, Bezalel Academy of Arts and Design; Schneidinger Prize for Excellence, Bezalel Academy of Arts and Design; Fund for Excellence in Painting, America-Israel Cultural Foundation.
Osnat Ben Dov
Artist and photographer, b. Israel, 1968
In her work, Osnat Ben Dov studies encounters of light and composition with inanimate objects in her immediate surroundings, through an ongoing dialogue with the history of Classical and Contemporary painting of the “still life” genre. Natural light is a central topic in her work, and this light is what brings to life the objects placed carefully in the photography set.
Osnat Ben Dov is a graduate of art studies at the Midrasha College of Art, Ramat Hasharon and photography studies at Hadassah Academic College. She teaches and holds workshops on photography. Among her solo exhibitions: Montefiore Gallery, curator: Yoav Ben Dov (2016); A la lumier de, Galerie Paul Birt, curator: Florence Israeli (2019); Tel Aviv Artists House, curator: Arie Berkovitz (2020); Yossi Nachmias Photography Gallery, Department of Visual Communication, Hadassah Academic College, curator: Judith Guetta (2021); Rothschild Gallery (2021). In addition, she has participated in group exhibitions and her works are in numerous collections in Israel and abroad. She lives and works in Tel Aviv.
Michal Lieberman
Sculptor and painter, b. 1988, Israel
Michal Lieberman’s work focuses on the meeting point between the traditions of art and craft. Two acts - throwing (work on the potter’s wheel) and painting – complement each other. By combining painting from observation in oils with porcelain objects, Lieberman engenders a reversal between the two-and three dimensional, thereby formulating a new space and perception. The objects and images in Lieberman’s work are characterized by a corporeal connection, fragility and harmony. They entail distillment and concentration that shift between reality and illusion, beyond balance.
Michal Lieberman holds a BFA from the Bezalel Academy of Arts and Design, Department of Ceramics and Glass Design (2015). She is a graduate of the Master Class Program at Hatahana Studio for Figurative Drawing and Painting, Tel Aviv. In 2021, she held a solo exhibition at the Bezalel Academy’s Incubator Gallery. Her works are in private collections. She lives and works in Tel Aviv.
Roni Landa
Sculptor, b. 1986, Israel
The scenes in Roni Landa’s sculptural installations reference “still life” paintings, primarily vanitas (memento mori) paintings from the seventeenth century onwards. The richness in her works fluctuates between a world of cuisine and sensual, pleasurable nature, and a world full of perishing and death. Through delicate, painstaking work using work tools Landa has borrowed from the kitchen and the operating room, she sculpts the realistic arrangements, distorting each object in some way, thereby rendering it all disturbing.
Roni Landa holds an MFA from the Bezalel Academy of Arts and Design (2020) and a BA in textile design from Shenkar – Engineering, Design, Art (2011). She has participated in numerous exhibitions in Israel and abroad. She has exhibited, among others, at: Israel Museum, Tel Aviv Museum of Art, Beit Ha’ir Tel Aviv, Janco-Dada Museum Ein Hod, Jerusalem Design Week, Bradford Gallery California, and the Jewish Museum Moscow. In July 2022, she held the solo exhibition “Over My Dead Body” at Rosenfeld Gallery. Her works are included in private collections in Israel and abroad, including the Galila Barzilaï-Hollander Collection, Brussels. She lives and works in Tel Aviv.
The works in the exhibition are courtesy of the artist and Rosenfeld Gallery.
David Nipo
Painter, b. 1964, Rio de Janeiro. Immigrated to Israel in 1969.
Nipo’s work is made from life and sharp observation. His subjects are “still life”, landscape and portraiture. Nipo’s work stems from a belief that art has the power to liberate and expose aspects of collective human truth, which only the subjective perspective can reveal, through individual experience. Therefore, practicing art is an ethical act that bears social responsibility.
Between 1997 – 1999, Nipo studied at the Jerusalem Studio School under the guidance of artist Israel Hershberg. Nipo is the recipient of the Haim Shiff Prize for Figurative-Realist Art (2013). He has held solo exhibitions at the Tel Aviv Museum of Art and the Ashdod Museum of Art. His paintings are in many collections, including the Israel Museum and the Tel Aviv Museum of Art. In 2005, he established the Hatahana Studio for Figurative Drawing and Painting, together with Aram Gershuni.
David Nipo is self-taught. He lives and works in Moshav Nir Akiva in the Negev.
[1] We would like to thank Osnat Ben Dov for proposing the exhibition’s name.
[2] Linda Nochlin, "Objects of Desire: The Modern Still Life", Artforum, October 1997 ,Vol. 36. No. 2, accessed on October 16, 2022.
[3] Pliny, Natural History, XXXV65, quoted by Norman Bryson, "Looking at the Overlooked: Four Essays on Still Life Painting", Reaktion Books, London UK, 1990, p.30
[4]Sarah Breitberg-Semel pointed to this absence. See: “The Want of Matter as a Quality in Israeli Art”, Mechonat Kriya, (in Hebrew). accessed on October 9, 2022.
[5] Jean Baudrillard, "The Trompe-l`Oeil", in: N. Bryson (ed), Calligram Essays in New Art History From France, Cambridge: Cambridge University Press, 1988, p. 53-62
[6] Liat Arlet Sids, Trompe-l'Oeil: Jean Baudrillard, post-doctorate lecture, Bar Ilan University Department of Comparative literature, 2011.
[7] Dror Burstein, “The Quiet Avant Garde”, Mitachat Lashulchan (blog) (in Hebrew), accessed on October 16, 2022.
[8] On the controversial attitude towards this trend, see: Yonatan Amir “Painting the North Light in the Middle East”, Erev Rav, May 31, 2019, (in Hebrew), accessed on October 16, 2022.
[9] David C. Graves, “New Realism in Israeli Art” (lecture), the Institute for Israeli Art, November 24, 2016, (in Hebrew) accessed on October 11, 2022. Graves states that there are about 30 Israeli realistic painters. His research dealt with 14 of them.
[10] David C. Graves, New Realism in Contemporary Israeli Art, The Academic College of Tel Aviv- Yaffo, p. 44.
[11] Even throughout the world, this genre is situated at the bottom of the hierarchy.
[12]Norman Bryson, Looking at the Overlooked: Four Essays on Still Life Painting, London UK: Reaktion Books, 1990, p. 59
[13] Norman Bryson, Looking at the Overlooked, p. 64.
[14]Gideon Ofrat, “Still Life Or: The Riddle of Material”, in Hamachsan Shel Gideon Ofrat (blog), January 17, 2021 (in Hebrew), accessed on October 16, 2022.