ועשתה להם אות לראות
ועשתה להם אות לראות
פריד אבו שקרה / טל אמיתי-לביא / ג'ניפר בר לב / אורנה דגני / גליה חי / גיל יפמן / נולי עומר / אביב קלר / חנה שביב
אוצרת: רותם ריטוב
11.01.25 - 15.11.24
ועשתה להם אות לראות
פריד אבו שקרה, טל אמיתי לביא, ג'ניפר בר לב, אורנה דגני, גליה חי, גיל יפמן, נולי עומר, אביב קלר, חנה שביב
אוצרת: רותם ריטוב
ועשתה להם אות לראות הינה תערוכת מחווה לאמנית האמריקאית ג'ודי שיקגו ולציון שנת יובל לתחילת עבודתה על המיצב פורץ הדרך (1974) 'מסיבת ארוחת הערב', The Dinner Party. הצגתו ב-1979 במוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית עוררה סערה גדולה בעולם האמנות וכמו פתחה תיבת פנדורה של אלפי שנות אפליה והקטנת נשים, בכל מדיום המשויך ומאופיין כנשי. לאורך כל דרכה המקצועית, אתגרה שיקגו תפיסות אמנותיות מסורתיות תוך ביקורת נוקבת על השליטה הגברית בעולם האמנות ועל נישולן של נשים משמעותיות מדפי ההיסטוריה.
'מסיבת ארוחת הערב' הינו מיצב אמנות פמיניסטי מונומנטלי החוגג את הישגיהן של נשים משמעותיות שפעלו למען החברה, הפוליטיקה, המדע והתרבות בתקופות שונות בהיסטוריה. במיצב מוצג שולחן המאורגן בצורת משולש, עליו סידורי-שולחן מעוצבים בהתאם למאפייניה של כל אחת מהנשים המוזמנות לארוחה. כל סידור שולחן מסמל את תרומתה הייחודית של כל אחת מהנשים וכולל צלחת קרמיקה, סכום וספל המונחים על גבי ראנר רקום. הצגת המיצב ב-1979 סימנה על ציר הזמן את פתיחת הצוהר להכרה במעמד הטכניקות העמלניות ומלאכות היד כגון טקסטיל, רקמה, ויטראז', אריגה, עבודות נייר וקרמיקה, כמדיומים רלוונטיים לביטוי אמנותי. מימושו של המיצב התאפשר בזכות תהליך עבודה ומחקר בשיתוף פעולה עם אמניות רבות ומאות מתנדבות ומתנדבים.
בשנת 2007 רכש מוזיאון ברוקלין ניו יורק את המיצב. הצגתו בתצוגת הקבע ממשיכה לעורר אמנים ואמניות לפעול, ליצור ולאתגר נורמות מיושנות.
שם התערוכה ועשתה להם אות לראות, הוא שורה מתוך שיר שכתבה שיקגו המופיע על שישה באנרים הארוגים בטכניקת אריגת גובלן אַבּוּסוֹנִי[1], המוצבים בכניסת חלל תצוגת המיצב 'מסיבת ארוחת הערב'. השיר מבטא קריאה לשוויון בין נשים וגברים. ואלו מילותיו:
והיא אספה את כולם לפניה
והיא עשתה להם אות לראות
והנה ראו הם חזון
מהיום והלאה לאהוב לאהוב בכל הדברים
ואז כל מה שהפריד ביניהם התמזג
ואז בכל מקום שוב היה גן עדן
המשמעות האוצרותית העמוקה בתערוכה ועשתה להם אות לראות הינה הצדעה, הודיה וחגיגת מורשתה של ג'ודי שיקגו, הוקרה לתרומתן של אמניות רבות שפעלו בשנות ה70 ולאלו שפעלו בתקופות קודמות לאורך ההיסטוריה, לנשים שהתנגדו להגמוניה הממסדית, לשיטה ולדפוסים הגבריים בתחומים השונים. בזכות מאבקן של תנועות האמנות הפמיניסטיות בשנות ה-70, מלאכות היד וטכניקות היצירה העמלניות-מסורתיות כבר אינן נחשבות בימינו כסוגות שוליים. עולם האמנות העכשווי רחב ועשיר: אמניות ואמנים כאחד, יוצרות ויוצרים בטכניקות מלאכות היד בדרכים חדשניות ומגוונות, ובכך מטשטשים את ההיררכיות הנושנות בין מה שהיה נחשב כאמנות נשית/גברית, נחותה/גבוהה ורלוונטית.
בתערוכה ועשתה להם אות לראות מוצגות עבודות של אמנים ישראלים עכשוויים, שנוצרו בטכניקות עמלניות של מלאכות יד, בדגש על אלו הרכות והטקסטיליות. החומרים הרכים, הרקמה, הצמר והבד, שזורים בערכים אנושיים תת הכרתיים. הם מעוגנים ומושרשים עמוק במורשות תרבותיות, בחברה, בהיסטוריה ובמיתולוגיות. הטכניקות הרכות נושאות מימד אישי ומהוות מושא להתרפקות ונחמה. חומרי הבד מלווים את האדם מגיל ינקות, מעוררים נוסטלגיה ומסמלים שייכות וזהות אישית. תכונת החומר הרך כנושא זכרונות, שייכות וזהות שבטית ומסורתית, מאפשר העברת מסרים, לעיתים קשים ורדיקליים, תוך פתיחות והנאה מצד הצופה.
הקשר בין שני התהליכים המקבילים שהתעצמו מאז שנות ה-70 מרתק: מחד, המאבק הפמיניסטי בהגמוניה הגברית בעולם האמנות, ובמקביל התבססות ערכן האמנותי של טכניקות מלאכות היד.
לשם הדגמה ניתן לראות בבירור את ההבדל המגדרי בין השנה 1973 לבין השנה 2023 במוזיאון תל אביב:
1973 - חיים גמזו היה המנהל והאוצר היחיד של המוזיאון.
2023 - טניה כהן עוזיאלי כיהנה כמנהלת המוזיאון, כאשר את התערוכות אצרו תשע אוצרות ושלושה אוצרים: שוע בן ארי, נעמה בר-אור, מירה לפידות, שחר מולכו, גלית לנדאו אפשטיין, רז סמירה, רונילי לוסטיג-שטינמץ, דלית מתתיהו ורותי דירקטור. ומצד האוצרים: הוגו דניאל, עמנואל קלו וטל ברויטמן.
1973 - הוצגו שמונה תערוכות יחיד במוזיאון, כאשר רק אחת מהן הייתה של אמנית - לאה ניקל.
2023 - הוצגו אחת-עשרה תערוכות יחיד, מתוכן אחת הייתה שיתוף פעולה בין זוג אמנים (אמן ואמנית), ארבע של אמניות, ושש תערוכות יחיד היו של אמנים גברים.
פריד אבו שקרה
פריד אבו שקרה הינו אמן רב תחומי המתמקצע ושולט בטכניקות מגוונות כמצע מחקרי עמוק לבדיקת ומתיחת גבולות רעיוניים. בסדרת העבודות 'נוף רקום' הוא משלב בין הנייר כחומר עם טכניקות תחריט ורקמה לביטוי ולנשיאת מאפיינים מנוגדים בין גבריות לנשיות.
הגבריות היא הרקע, דימוי מטוס הקרב ופעולת פציעת וחירור הנייר. הנשיות היא היונים, הצבע והרקמה שממלאה את החורים - את הפצעים. הצד הנשי מסמל חמלה. הצד הגברי מסמל קושי וחספוס.
את הרקמה החל אבו שקרא לשלב בעבודותיו ב-2013 מתוך שאלה כיצד חושבים חומר וטכניקה, כיצד חושבים על כלי עבודת התחריט ככלים הנושאים מאפיינים רעיוניים. מחט החריטה, היא גם המחט המחוררת והיא גם המחט הרוקמת. הכלי עצמו הופך לטעון בעצב, כאב, נשיות, גבריות, הוא דוקר, פוצע, מדמם אך גם יוצר וממלא. "דרך העבודות והצגתן אני לומד על עצמי - איפה אני ומי אני בתוך המערבולת הזו. כגבר רוקם אני מתחבר לצדדים הנשיים שבי, לצדדים הרכים שבי, למקומות החומלים שבי." אומר אבו שקרא. דוגמאות הרקמה שבעבודות נעשו באינטרפרטציה למסורות מקומיות של רקמה פלסטינית, אלו המסמנות שיוך גיאוגרפי, משפחתי, סוציאלי ומעמד חברתי.
טל אמיתי-לביא
נושא הבית, במובניו העמוקים, כמושא לכמיהה ויציבות, נוכח בעבודותיה של אמיתי-לביא לאורך שנים. אמיתי-לביא שואלת מהאינטרנט דימויי בתים שנפגעו מאסונות טבע או מלחמות ומתרגמת אותם לרישום בטכניקה של הדבקת חוטי תפירה שחורים על גבי מצע. בתהליך עבודה איטי ועמלני היא מפגישה בין יופי לאימה, בין הרגישות הנדרשת במלאכת הדבקת החוטים לבין תוכנו הדרמתי של הדימוי.
בגישה פואטית-מינימליסטית היא בונה את הדימוי במינימום החומרי הנדרש לרישום קווי המבנה שנפגע, תוך שהיא מתעכבת על חלקיו הקורסים ומסיטה את הפוקוס מהסיפוריות. ברקע דממת החורבות שנותרו מהמבנה כקליפה שבורה וסטטית, תנועת הוילון המתנפנף לאיטו נוכחת כתפילה חרישית לכמיהה ליציבות.
דימוי העבודה מבוסס על צילום מאת לני משקובסקי המתעד פגיעת טיל ישירה של חיזבאללה בבית מגורים בשכונת בת גלים בחיפה במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006.
אורנה דגני
דגני שואבת השראה מסביבתה הקרובה, ממעגלים משפחתיים וחברתיים, מהדברים שקורים בבית, בשכונה, בעיר - מאירועים של יום-יום. היא יוצרת מתוך התבוננות תוך בידודו של פרט מתוך סצנה כללית. בידודו של פרט, אלמנט, שבריר של סיטואציה, יוצר קרבה ואינטימיות. הרגעים המבודדים מהקשרם רקומים מרחפים במרחב הבד הלבן, יכולים כעת להתקיים בכל מקום כשאלה הנוגעת במהותם של זיכרונות מבית והתנהלות החיים שבו והאם הנצחת מצבים אלו מעידה על כך שאכן התרחשו.
העבודה 'הדס' היא חלק מתוך מהלך רחב של איסוף זכרונות ממצבים ביתיים בטרם יתפוגגו ממרחב דירתה הממוקמת בבניין שגורלו נגזר להריסה. "החיים באי ודאות לגבי מועד ההריסה והפינוי מערערים את יסודות הבית ומעוררים חוסר שקט במרחב הפרטי. החשש מפני העלמות המסד הביתי תובע לשמר בזיכרון את כל מה שעוד רגע איננו, שאזכור אותם כמו חלום: היו או לא היו". אומרת דגני. כך, תפסה את הדס חברתה הקרובה ברגע אינטימי, ביתי אך חולף, עת שכבה על הספה בסלון וגוללה בטלפון.
דגני החלה ליצור בטכניקת הרקמה במהלך עבודה על תערוכת היחידה "נהדרת" שהוצגה בבית האמנים ב-2020 באוצרותה של דנה גילרמן. בתערוכה זו השתמשה לראשונה בארגז כלי התפירה שהותירה אחריה אימה: מסרגות, חוטים, כפתורים ודברים שתפרה "הרחבתי את המנעד האמנותי שלי ונפתחה בפני דלת יצירה שלא שערתי שתגיע. אני עובדת עם חוט ומחט כמו עם מכחול וצבעים".
ג'ניפר בר לב
ג'ניפר בר לב היא אחת האמניות המובילות של המהלך הפמיניסטי באמנות הישראלית בשנות ה-80 וה-90. כמי שהיגרה מניו-יורק ב-1975 לישראל, ייבאה עמה שפה ורקע תרבותי שלא התיישרו עם רוח המודרניזם המחוספס או עם זרמי האמנות המושגית הישראליים. באופן רציף ועקבי מאז תערוכתה הראשונה בשנות ה-80, בר לב עוסקת בתכנים אוטוביוגרפיים, נועזים ופמיניסטיים המבוססים על חוויות אישיות וסיפורים משפחתיים. בעבודותיה הטקסטיליות, העשירות בפרטים, צבע וטקסט, היא מבטאת ומשקפת ללא כוונת מכוון תהליכים גלובליים רחבים במודעות ההולכת וגוברת למעמד האישה, נשיות, הגירה וזהות מורכבת.
העבודות המוצגות בתערוכה ועשתה להם אות לראות, הן אך חלק מתוך 24 עבודות שיצרה בין 2016-2019. לאורך שנים שמרה בר לב בארגז גדול אוסף בדים ובגדים ממגוון מקומות ותקופות שונות, כמו בגדי סבתה משנות ה-20 בניו ג'רזי ובגדים שלה עצמה משנות ה-70 בניו יורק ועוד. כל אחת מהעבודות מבוססת על בגד שסביבו המציאה בר לב סיפור בדיוני על האישה אליה הבגד שייך. הדימויים הרבים בעבודות תומכים בטקסט הכתוב ומרמזים על פרטים נוספים הקשורים לדמות האישה שבם. כך, מאפשרת בר לב פתיחה רחבה לרעיונות ולמחשבות סביב נושא העבודה. היא משווה זאת להופעת הדימויים בציורים הינדים לצד דמות האל או האלה כאטריביוטים התומכים ומעשירים את דמותם, סיפורם ומאפייניהם.
שרה שמות מוזמניה של שרה המופיעים תפורים בעבודה, הינם של גברים יהודים החיו בתקופת אימפריית ויימאר. ביניהם לבין המארחת מתקיימת סירקולציית האכלה: הם כמספקי המזון הרוחני והתרבותי, ושרה, מאכילה כמו גם מולידה אותם ומאפשרת לרעיונות ולאינטלקט להיוולד אצלה בסלון מסביב לשולחן. הסיפור מבוסס על שמלתה ועל תחרות השולחן של סבתה של בר לב.
אביגיל אביה של אביגיל היה טייס ניסוי של האחים רייט בתחילת המאה ה-20. לפני טיסתו האחרונה הוא התריע שהאווירון לא יטוס. אבל, בכל זאת טס, התרסק ומת. אביגיל עברה ללונדון ועבדה בשירות החשאי הבריטי. האם לא יצאה מאז מהמיטה והטלויזיה נהייתה כל עולמה דרכה התחברה לעולם הגדול. העבודה מבוססת על כותנות הלילה של בת דודתה של אמא של בר לב.
המלכה - הכל אוטוביוגרפי לצד דמויות מוכרות מופיעות בויטרינה התפורה דמויות מהמעגל המשפחתי של בר לב. בעבודה הזו בחירת הדימויים והסימבוליקה היא אינטואיטיבית. ברקע, נמצא סיפורה של אישה שחורה, המבוסס על שתי הנשים שגידלו את בר לב בילדותה והיו לה כאמהות.
Whose Baby Are You לצד מילים המתארות זמן וציורי עוברים ולידה, מופיע ביקיני שבר לב מצאה ברחוב. השאלה Whose Baby Are You מצביעה על הדואליות הנפוצה בשימוש במילה Baby כמתארת תינוק אך גם משמשת ככינוי מיני מקטין (כאילו חמוד) לאישה צעירה. מתי נולדת מיניות - מה הקשר בין מיניות לתינוק לבין יחס כלפי נשים.
ג’יזל היא רקדה בין הנאה לכאב עד שידעה את ההבדל. את המחוך קנתה בר לב בשנות ה70 בווילג' בניו יורק. בעבודה זו חושפת בר לב מהביוגרפיה האישית ומחוויות של בלבול בין כאב להנאה.
נולי עומר
את העבודה 'נאיביות' מקדישה עומר לסבא (חתולי) וסבתא (שולמית) שהקימו את קיבוץ משמר העמק בשנת 1922. 'נאיביות' שייכת לגוף העבודות 'תכלת וקוצים' אותו הציגה עומר ב-2022 בתערוכת יחידה בגלריה גבעת חיים איחוד בה עסקה בנושא הקיבוץ בכללותו. שם גוף העבודות 'תכלת וקוצים' הוא על שם ספרו של אביה המשורר ע.הלל, בו כתב על זכרונות ילדותו בקיבוץ משמר העמק. נולי עומר לא גדלה בקיבוץ. זכרונותיה ממנו נעימים וקשורים לביקורים בגן העדן הפרטי אצל סבא וסבתא. ולמרות זאת, היא נושאת קושי, כאב ומטען רגשי טעון. תחושות של ניתוק כואב, אותן ינקה מאביה ומהחיבור למורשת הקיבוצית ומנהגיה החברתיים והמשפחתיים. העבודה נוצרה מתוך המטען הרגשי כמו גם מתוך התרפקות, ערגה, עונג וגעגוע למה שכבר איננו, לדור החולמים ולהבטחה לאושר והגשמה בחיי הקהילה הקיבוצית. היא שבה אל המקורות ומשתמשת בדימויים ארכיונים אופייניים של חיי הקהילות הקיבוציות. את הסיפור היא מחיה ברקמה ומנסחת מחדש את המפגש המחודש עם הנוף הקיבוצי.
גליה חי
עבודותיה של חי עשויות בהשראת מיתולוגיות וסיפורי עמים, מרפררות אלפי שנות מיתולוגיה והיסטוריה נשית דוממת. בעבודותיה, חי משלבת סמלים ודימויים המשמשים כרמזים לסיפורה האישי והחושפים אך חלק ממנו, ללא רצף של התחלה-אמצע-סוף. מוטיב הדמות האוחזת בפרח הלבן בקְוִוילְטים, מתכתב עם טקסי מעגל החיים הנהוגים בתרבויות ומסורות שונות, מסמן תחושות של געגוע והשלמה. הדמויות הגבריות והנשיות מרמזות על הסיפור האישי, והפּוּפִים שמיועדים לישיבה מאפשרים לצופה להשתתף: לעצור, להאט ולהתבונן פנימה. שני כיווני תנועה מאפיינים את הפעולה האמנותית:
תנועה אחת היא פעולת היד העמלנית בטכניקה ובחומר, תנועת אצבעות איטית-אינטימית, קטנה, מרוכזת ודוממת, הנתפסת באופן מסורתי כמלאכה נשית. התנועה השניה מאופיינת בתחושות של חירום, בהילות וקצב לב מהיר. היא מופיעה בתיאורי פעולות הגוף של הדמויות כמו ריצה, האבקות, אתלטיקה וריקוד. בתנועה זו יש קריאה לחגיגת והאדרת אנרגיית החיים והיא מרפררת לסיפורי הגבורה המיתולוגיים המפארים את המאמץ הגדול של הגיבורות והגיבורים לרפא ולהציל באמצעות השליטה במלאכת היד.
"במהותן של העמלנות, הרקמה והתפירה יש פעולות של חיבור בין דברים, ויש בהן איכויות של ריפוי והרגעה" אומרת גליה חי, "אלה לא פעולות המאופיינות בתגובה פיזית גדולה ומיידית, כי אם בסבלנות, התרכזות והתבוננות פנימה. הבחירה בטקסטיל מוּדעת ומכוונת, ומגיעה מתוך רצון וכוונה להתחבר לנשי ולמה שנחשב במשך דורות כמשני. בתחילת דרכי האמנותית בשנות ה-90 הייתי שותפה לאשליה ולהנחה הרווחת שהחומרים הרכים הם נחותים, נשיים, בזויים ולא רלוונטיים כחומרים ליצירת אמנות גבוהה. כיום, הבחירה לעסוק בטכניקות אלו היא טבעית וחסרת תחושות נחיתות".
גיל יפמן
הפרויקט 'Body of Work' הוא שיתוף פעולה של יפמן עם ארגון Kuchinate Collective שהוקם במטרה לסייע למבקשות מקלט אפריקאיות ששרדו את מחנות העינויים בסיני. נשים אלו נחטפו במהלך מסען לישראל, הוחזקו במשך חודשים על ידי מבריחים בדואים, תוך שהן נתונות לעינויים ולהתעללות עד ששולמו כספי כופר עבור שחרורן. באמצעות הסריגה הן חושפות את סיפוריהן הכואבים ומגשרות בין זיכרונותיהן ממולדתן לבין זהותן הנוכחית כמהגרות המסתגלות למציאות החיים המורכבת בישראל. יפמן מאתגר את תפיסת האחר והשונה ובוחן את הדרך בה טראומות אישיות וקולקטיביות מתוות זהות מובנית. יפמן וחברות קולקטיב Kuchinate חולקים את אהבתם לסריגה בסביבת עבודה וחיים משותפים בדרום תל אביב. בתערוכה מוצגים חמישה סלים. כל סל מספר סיפור בריחה של יוצרת כאשר קולה האישי נשמע ברקע.
הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן טען כי "רק בעולם שבו [...] האזרח היה מסוגל לזהות את הפליט שהוא או היא - רק בעולם כזה ניתן לחשוב על ההישרדות הפוליטית של המין האנושי כיום". זוהי תפיסה משחררת, כזו שממיסה את ההבחנה בין אזרח לפליט ומכירה בטבעו הנעקר של העצמי. בניגוד לדוקטרינות של הפרדה חברתית ופוליטית, יפמן מציע "יחס של חוץ הדדי". באופן זה, יצירותיהם של יפמן וקולקטיב קוצ'ינטה מתכנסות אל מעבר לגבולות המוכר ליצירת מציאות חדשה, אוניברסלית.
Kuchinate הוא קולקטיב כלכלי ופסיכו-סוציאלי מבוסס אמנויות לנשים מבקשות מקלט אפריקאיות שהחל לפעול ב-2011 ביוזמתה של דידי מימון־קהן, פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, אשר חקרה את השפעותיהם של אונס והתעללות מינית על מבקשות מקלט מאריתריאה. אליה הצטרפה עזיזה קידאנה, נזירה אריתראית ואחות בהכשרתה, שקיבלה ב-2012 אות לשבח ממשרד החוץ האמריקאי על מאבקה בסחר בבני אדם. חברות הקולקטיב מרוויחות שכר חודשי קבוע והוגן על ידי עיצוב ויצירת מלאכות יד המושרשות בתרבות האפריקאית, אירוח אירועים, מתן סדנאות סריגה וטקסי קפה מסורתיים. באמצעות אמנות, קהילה וטיפול, הנשים מחלימות מן הטראומות. מאז הקמתו שינה הארגון את חייהן של מאות נשים.
אביב קלר
קלר הוא אמן בוגר בצלאל ובי”ס התחנה לציור ריאליסטי העובד בשתי טכניקות עיקריות: שמן ורקמה, כגלגול עדכני של טכניקות ציוריות מסורתיות. שני המדיומים מחייבים עבודה עמלנית ארוכת טווח, מנותקת מקצב החיים העכשווי. קלר מגדיר עצמו כצייר החוקר את הציור הטהור, את עקרונות הציירות והצבע: "הציור שלי הוא פרי התבוננות בסביבה הקרובה בה אני חי ופועל. אני משתייך באופן אבסולוטי למרחב בו אני יוצר, תוך מודעות לארעיותו ולשהותי בו. הנושאים העולים על הבד הם פרגמנטים אגביים המתרחשים בתווך: האופן שבו מופע האור מפרק טקסטורות לכדי אלמנטים מופשטים ומפגשים בין צורות אורגניות ואמורפיות מן הטבע לדפוסים אורבניים והנדסיים מעשה אדם. הציור והרקמה מקיימים דיאלוג מתמיד ביניהם ושואבים זה מזה אלמנטים, הן צורניים והן תוכניים, בזמן שטכנית הם מתפתחים בשני ערוצים מקבילים.".
העבודה בחומרים טקסטיליים נולדה מתוך סקרנות חומרית להתנסות בהבעה שונה: לבחון היבטים ציוריים של ציור נוף ומודל עירום. בתערוכה מוצגים שני גופי עבודות: דגלים ורקמות.
סדרת הדגלים מבוססת על ציורי שמן של מודלי עירום. "אני צייר ריאליסטי שפועל מתוך סקרנות לאופן בו דימוי נוצר ממכלול אלמנטים מופשטים." אומר קלר. כך נוצרו הדגלים כמחקר צורני וחיפוש אחר אפשרויות טקסטיליות כמצעי הכנה לציור. ניתן לזהות בהם הן גישה כתמית ציורית והן גישה קולאז'ית (במקום חלקים קטנים מנייר, החתיכות הן גדולות ועשויות בד).
סדרת עבודות הרקמה נוצרו בטכניקה חופשית, שאינה מודעת או מצייתת לכללים הקיימים והן מבוססות על ידע וכלים שצבר כצייר ריאליסטי. החוטים יוצרים מארג צפוף המספק שני אופני מבט: מקרוב פני השטח הינם משטח צבעוני ופרוע של קווים, ובמבט מרוחק מתלכדים הפרטים למכלול ריאליסטי. בעשייה עמלנית, חסרת פשרות, נבנה עולם רווי שכבות, טונים וגוונים, המתכתב עם מסורות ציירות ויוצר שפה חדשה שעקרונותיה וערכיה יוצאים מן הציור.
חנה שביב
שביב יוצרת באמצעות רקמה פעולה-אמנותית מחאתית וביקורתית על האלימות שבה נוקטת האנושות במצבי קונפליקט. הרקמה משמשת כפעולה נשית אקטיבית, תנועת מחאה של אישה אחת. עבודותיה מתאפיינות בהתייחסות לצילומים מאירועי אלימות ומלחמה במקומות שונים בעולם ובישראל, והפיכתם לאלטרנטיבה מתוקנת דרך שתילת אלמנטים צבעוניים ומסמני חמלה. "תפר לתפר, תך לתך, בסבלנות ואורך רוח אני מתקנת את הקושי, את המוות, את ההרג. כמובן שתיקון העבר הוא נאיבי ותמים מעיקרו. לעתים אף מקאברי למראה. אני הופכת את פעולת הרקמה הפסיבית לפעולה של ריפוי והעלאת מודעות חברתית למעשינו". כך תיארה שביב את עבודתה בראיון למגזין פורטפוליו ב-2017.
בתערוכה ועשתה להם אות לראות מציגה שביב עבודות חדשות שנוצרו בתקופת הזמן מאז ה-07 באוקטובר 2023. הן שונות מעבודותיה הקודמות. בדימויים הרקומים מופיעים סמלים לאומיים משולבים ברגעים מתוך רצף האירועים העכשוויים. קווי התפרים של חוטי הרקמה והתפירה שבורים - הם אינם מאחים עוד בין קרעי הסיטואציות המצולמות כמו בעבודותיה הקודמות. תכי התפירה השחורים תפורים בחוט מטולטל חסר התחלה וסוף, מסמנים על הבד את מרחבי הסיטואציות השבורות וההרוסות. ביניהם, מופיעה הרקמה כמשוטטת בין הריסות המבוך הנפשי כסימבול צבעוני לאנושיות שהולכת ונעלמת. המציאות קשה מנשוא, השבר כה גדול. מעשה "התיקון" נעלם והעבודות אינן מציעות יותר פתרון מנחם.
[1]טכניקת אריגת גובלן אַבּוּסוֹנִי בנול התפתחה בתקופת הרנסאנס ושמשה ליצירת גובלנים ציוריים מורכבים. בשיטה זו האריגה מתבצעת על גבי נולים אנכיים או אופקיים לכיסוי מוחלט של הערב על השתי ולאריגת צלעות. על נשים נאסר לטוות בשיטת אריגה זו. כתשובה ותיקון לאיסור ההיסטורי, בחרה שיקגו לארוג שישה באנרים בטכניקה זו ולהציבם בכניסת חלל תצוגת המיצב 'מסיבת ארוחת הערב' . על גבי כל אחד מהבאנרים מופיע משפט מתוך השיר.
And She made for them a Sign to See
Farid Abu Shakra, Tal Amitai-Lavi, Jenifer Bar Lev, Orna Degani, Galia Hai, Gil Yefman, Nouli Omer, Aviv Kelller, Hanna Shaviv
Curator: Rotem Ritov
The exhibition And She made for them a Sign to See is a tribute to American artist Judy Chicago, marking the fiftieth anniversary of commencement of work (1974) on her groundbreaking installation, The Dinner Party. Its exhibition in 1979 at the San Francisco Museum of Modern Art (SFMOMA) caused a great uproar in the art world and opened a virtual Pandora’s box of thousands of years of discrimination and belittling women and every medium classified and characterized as feminine. Throughout her entire professional career, Chicago has challenged traditional artistic conceptions while sharply criticizing male control over the art world and the cancellation of influential women from the pages of history.
The Dinner Party is a monumental feminist art installation which celebrates the achievements of influential women who acted for society, politics, science, and culture during different periods in history. The installation presents a triangular table with place settings designed according to the characteristics of each woman invited to the banquet. Each place setting symbolizes the woman’s unique contribution and includes a china plate, cutlery, and chalice placed on an embroidered runner. The installation’s exhibition in 1979 marked on the timeline, the first opportunity for recognizing the status of painstaking techniques and crafts such as textile, embroidery, stained glass, weaving, paper crafts and ceramics as relevant mediums of artistic expression. The installation’s realization was made possible thanks to collaborative work and research with numerous female artists and hundreds of volunteers.
In 2007, the Brooklyn Museum in New York purchased the installation. Its exhibition in the museum’s permanent collection continues to awaken male and female artists to act, create, and challenge outdated norms.
The exhibition’s name, And She made for them a Sign to See, is taken from a poem by Chicago. A line from the poem appears on each of the six embroidered runners, weaved in the Aubusson[1] tapestry technique, which appear at the entrance to The Dinner Party Exhibition. The poem calls for equality between men and women, and these are its words:
And She Gathered All before Her
And She made for them A Sign to See
And lo They saw a Vision
From this day forth Like to like in All things
And then all that divided them merged
And then Everywhere was Eden Once again
The deep curatorial meaning of the exhibition And She made for them A Sign to See is to salute, express gratitude, and celebrate Judy Chicago’s legacy as well as to honor the contributions of the numerous women artists who were active in the seventies as well as during previous periods throughout history, and the women who opposed institutional hegemony, the system, and patriarchal molds in various fields. Thanks to the battles waged by feminist art movements in the seventies, today crafts and traditional-painstaking creative techniques are no longer considered marginal genres. The contemporary art world is rich and expansive: Male and female artists alike create using handcraft techniques in diverse and innovative ways, blurring the outdated hierarchy between what was considered as female/male art and what was inferior/superior and relevant.
In the exhibition And She made for them A Sign to See, contemporary Israeli artists present works created using painstaking handcraft techniques, with an emphasis on softness and tactility. The soft materials, embroidery, wool, and fabric are intertwined with subconscious human values. They are deeply anchored and entrenched in cultural, societal, historical, and mythological legacies. The soft techniques entail a personal dimension and constitute an object of adventure and consolation. Fabrics are part of a person’s life from infancy, elicit nostalgia, and symbolize belonging and individual identity. The soft material’s characteristic as the bearer of memories, belonging, as well as traditional and tribal identity, makes it possible to convey messages, at times harsh and radical, while the viewer remains opens and derives enjoyment.
The connection between two parallel processes, which have intensified since the seventies, is fascinating: on one hand the feminist battle against patriarchy in the art world, while at the same time the artistic value of handcraft techniques has taken root.
The gender differences between 1973 and 2023 at the Tel Aviv Museum of Art illustrate this clearly:
1973: Haim Gamzu was the museum’s sole curator and director.
2023: Tania Coen-Uzzielli served as the museum’s director, and exhibitions were curated by nine women and three men. The women were: Shua Ben Ari, Naama Bar-Or, Mira Lapidot, Shahar Molcho, Galit Landau-Epstein, Raz Samira, Ronili Lustig Steinmetz, Dalit Matatyahu,and Ruti Direktor. The men were: Hugo Daniel, Emanuel Kalo, and Tal Broitman.
1973 – Eight solo exhibitions were held at the museum, only one by a female artist, Lea Nikel.
2023 - Eleven solo exhibitions were held at the museum, one of which was a collaboration between a couple (male and female artist), four by female artists and six by male artists.
Fareed Abu Shakra
Fareed Abu Shakra is a multidisciplinary artist who has specialized in and mastered a range of techniques which serve as a platform for in-depth research examining and testing conceptual boundaries. In the series of works Embroidered landscape, he combines the paper material with etching and embroidery techniques, to express and convey contrasting masculine and feminine characteristics.
Masculinity is the backdrop, with the image of a warplane and the act of wounding and perforating the paper. Femininity can be found in the doves, the color and the embroidery which fills the perforations – the wounds. The feminine side symbolizes compassion. The masculine side symbolizes hardness and roughness.
Abu Shakra began incorporating embroidery in his works in 2013, as a way of asking how we think about materials and technique and how we think about the tools of etching as tools which bear conceptual characteristics. The etching needle is both the needle that perforates and the needle that embroiders. The tool itself becomes loaded with sadness, pain, femininity, masculinity. It pierces, wounds and bleeds but also creates and saturates. “Through the works and their exhibition, I learn about myself – where and who am I within all this confusion. As a man who embroiders I connect with my feminine side, my soft side, the compassionate places within me,” says Abu Shakra. The embroidery patterns in the works were made as an interpretation of local traditions in Palestinian embroidery, which mark geographical, familial, and societal affiliations as well as social class.
Tal Amitai-Lavi
The topic of home, in its deepest sense, as the object of longing and stability, has been present in Amitai-Lavi’s works for years. She borrows from the internet images of houses that have been struck by natural disaster or war, and translates them into drawings, using a technique of pasting black sewing thread on a surface. In a slow and painstaking working process she brings together beauty and horror, the sensitivity needed to paste the thread and the image’s dramatic content. In a poetic-minimalist approach, she builds the image using the minimum materials required to draw the lines of the damaged building, while pausing to devote attention to its crumbling parts, diverting the focus away from the narrative. In the background, the building’s ruins bleed like a broken and static shell. A slowly waving drape is present, like a silent prayer longing for stability. The work’s image is based on a photograph by Lenny Maschkowski documenting a residential home in Haifa’s Bat Galim neighborhood which incurred a direct hit by a Hezbollah missile during the Second Lebanon War in 2006.
Nouli Omer
Omer dedicates the work Naivety to her grandfather (Hatuli) and grandmother (Shulamit) who established Kibbutz Mishmar HaEmek in 1922. Naivety is part of the body of work Azure and Thorns which Omer presented in a solo exhibition at the Givat Haim Gallery in 2022, and which addressed the subject of the kibbutz in general. The body of work Azure and Thorns is named after a book by her father, the poet A. Hillel, which he wrote about his childhood memories at Kibbutz Mishmar HaEmek. Omer did not grow up on the kibbutz. Her memories of it are pleasant and are linked to visits to her grandparents’ private paradise. Yet despite this, she carries hardship, pain, and emotional baggage. She has feelings of pain disconnect, which she absorbed from her father and the connection to the kibbutz legacy, its social and familial leaders. The work was created out of her emotional baggage as well as from fond memories, longing, pleasure, and yearning for that which no longer exists, for the generation of dreamers and the promise of happiness and self-fulfillment in the kibbutz community. She brings the story to life in embroidery and rewrites the encounter with the kibbutz landscape.
Jenifer Bar Lev
Jenifer Bar Lev was one of the leading artists in the feminist stream in Israeli art in the eighties and nineties. When she immigrated to Israel from New York in 1975, she brought with her a language and cultural background that did not jive with the rough spirit of modernism or the Israeli streams of conceptual art. Continuously and consistently since her first exhibition in the eighties, Bar Lev addresses bold, feminist, autobiographical content based on personal experiences and family stories. In her textile-based works, which are replete with detail, color, and text, she expresses and reflects, fortuitously yet without plan, wider global trajectories of increasing awareness of women’s rights, femininity, immigration, and complex identity.
The works shown in the exhibition And She made for them A Sign to See are just part of a series of 24 works created between 2016 and 2018. For years, Bar Lev has kept a large chest with a collection of fabrics and garments from a variety of places and periods, such as her grandmother’s clothes from the twenties in New Jersey, her own clothes from the seventies in New York, and more. Each work is based on a garment, around which Bar Lev has invented a fictional story about the woman the garment belonged to. The multiple images in the works support the written text and suggest additional information about the female character in them. Bar Lev thereby opens up the possibility of ideas and thoughts about the work’s subject. She compares this to the appearance in Hindu paintings of images beside deities, as attributes which support and enrich their characters, stories, and characteristics.
Sarah The names of Sarah’s guests which appear sewn in the work are the names of Jewish men who lived during the Weimar Republic. A feeding cycle occurs between them and the hostess: they supply spiritual and cultural sustenance and Sarah both feeds them and gives birth to them, allowing ideas and intellect to be born around her living room table. The story is based on Bar Lev’s grandmother’s dress and table laces.
Abigail Abigail’s father was one of the Wright Brothers’ test pilots in the beginning of the twentieth century. Before his last flight, he warned that the plane would not fly. He flew anyway, crashed, and died. Abigail moved to London and worked for the British secret service. From then on, her mother did not get out of bed. The television became her whole world, her only connection with the outside world. The work is based on a nightgown that belonged to Bar Lev’s mother’s cousin.
The Queen Everything is autobiographical. Alongside well-known figures, the sewn vitrine contains figures from Bar Lev’s family circle. In this work, the choice of images and symbolism is intuitive. In the background is the story of a black woman, based on the two women who raised Bar Lev in her childhood and were mothers to her.
Whose Baby Are You A bikini Bar Lev found in the street appears beside words depicting time and paintings of fetuses and childbirth. The question “whose baby are you” underlines the widespread duality in the use of the word “baby” either to describe an infant or as a belittling sexual term for a young woman. When is sexuality born, and what is the connection between sexuality, babies, and the treatment of women?
Giselle She danced between pleasure and pain until she could tell the difference between them. Bar Lev purchased the corset in the Village in New York in the seventies. In this work, Bar Lev exposes her personal biography and experiences of confusion between pain and pleasure.
Orna Degani
Degani draws inspiration from her immediate environment, from familial and social circles, from things that happen at home, in the neighborhood and in the city – from everyday events. She works from observation, isolating details from the overall scene. Isolating details, elements, scraps of situations, creates closeness and intimacy. Moments that are isolated from their context are embroidered floating in an expanse of white fabric. Now they can exist anywhere, as if asking about the substance of memories from home, how life is conducted there, and whether commemorating these situations testifies that they actually happened.
The work Hadas is part of a wider process of collecting memories of domestic situations before they evaporate into thin air, from her apartment in a building designated for demolition. “Living in uncertainty about the demolition and evacuation date, place the home on shaky ground and elicit a sense of unease in the private sphere. Fears about the disappearance of the home base demand the preservation of all that will very soon cease to exist, so I can remember it like a dream: Did it happen or not?” says Degani. Thus, she has captured her close friend Hadas in an intimate, domestic, yet fleeting moment, sitting on the living room sofa and thumbing through her phone.
Degani began creating in the embroidery technique while working on her solo exhibition “Fabulous” at the Artist’s House in 2020, curated by Dana Gillerman. In this exhibition she first used the sewing box her mother left her: sewing frames, thread, buttons, and things she sewed. “I expanded my artistic range and a door opened for creativity that I never imagined would happen. I work with a needle and thread like a paintbrush and paint.”.
Galia Hai
Hai’s works are inspired by mythology and folklore, referencing thousands of years of mythology and muted female history. In her works, Hai incorporates symbols and images which serve as snippets and hints from her own personal story, revealing only part of the story without any sequence of beginning – middle – end. In the quilts, the motif of a figure holding white flowers corresponds with lifecycle ceremonies practiced in various cultures and traditions, and marks feelings of longing and acceptance. The male and female figures suggest her own personal story. The beanbags, intended for sitting, enable the viewer to participate: to pause, slow down, and look inwards.
Two directions of movement characterize her artistic act:
One is the hand’s meticulous treatment of the technique and material. This is a slow and intimate movement of the fingers, small, concentrated, and silent, viewed traditionally as a feminine craft.
The second movement is characterized by a sense of emergency, urgency, and an elevated heart rate. This can be found in depictions of the figures’ bodily movements, such as running, wrestling, athletics, and dancing. This movement introduces a call to celebrate and glorify the energy of life and it references heroic stories from mythology which extoll the great endeavors of heroes and heroines to cure and rescue through proficiency in handcrafts.
“In their essence as painstaking crafts, embroidery and sewing contain acts of connection, and they have qualities of healing and calming,” says Galia Hai. “These acts are not characterized by any major immediate physical reaction, but rather by patience, concentration, and introspection. The choice of textile is conscious and intentional and stems from a desire to connect to the feminine and to that which for many generations has been considered secondary. As a young artist in the nineties, I shared the widely held misconception that soft materials were inferior, feminine, lowly, and irrelevant as materials for creating fine art. Today, the choice to work in those techniques is natural, free of any sense of inferiority.”.
Gil Yefman
The project Body of Work is Yefman’s collaboration with the organization Kuchinate Collective, which was established to help female African asylum seekers who survived the torture camps in Sinai. These women were abducted during their journey to Israel, and held for months by Bedouin smugglers, while they were tortured and abused until they paid a ransom for their release. Through crochet, they reveal their painful stories and bridge between memories from their homeland and their current identity as immigrants acclimating to the complex reality of life in Israel. Yefman challenges the concept of the other and examines how individual and collective trauma form a constructed identity. Yefman and the members of the Kuchinate Collective share their love for crochet in a joint working and living space in South Tel Aviv. Each basket in the exhibition tells the creator’s escape story as her voice sounds in the background.
The philosopher Giorgio Agamben argued that “Only in a world in which …the citizen has been able to recognize the refugee that he or she is – only in such a world is the political survival of humankind today thinkable.” This is a liberating concept which melts the distinction between citizen and refugee and recognizes the uprooted nature of the self. In contrast to doctrines of social and political segregation, Yefman proposes a “relationship of mutual outsiderness”. Thus, the works of Yefman and the Kuchinate Collective converge outside the boundaries of the familiar and create a new, universal reality.
Kuchinate is an arts-based economic and psychosocial collective for African women seeking refugee status, which commenced operation in 2011 at the initiative of Diddi Mymin-Kahn, a trained clinical psychologist who researched the impact of rape and sexual abuse on refugee seekers from Eritrea. She was joined by Azezet Kidane, an Eritrean nun trained as a nurse who was honored in 2012 by the US Department of State as a “Hero of Our Time Acting to End Modern Slavery”. Members of the Collective earn a fixed, fair monthly wage by designing and creating and creating crafts rooted in African culture, and hosting events, crochet workshops and traditional coffee ceremonies. Through art, community and therapy, the women recover from the trauma. Since its establishment, the organization has changed the lives of hundreds of women.
Hannah Shaviv
Shaviv creates in embroidery, an artistic act of protest and criticism against the violence humanity perpetrates during conflict situations. Embroidery serves as an active female undertaking, a one-woman protest movement. Characteristically, her work references photographs of violence and war in different places in the world and in Israel. Shaviv transforms them into a reformed alternative by planting colorful elements and signs of compassion. “Stitch by stitch, knot by knot, with patience and discipline, I repair the hardship, the death, the killing. Of course, fixing the past is inherently naïve and innocent. Sometimes it even appears macabre. I transform the passive act of embroidery into an act of healing and raising social awareness about our actions.” That is how Shaviv described her work in an interview with Portfolio Magazine in 2017.
In the exhibition And She made for them A Sign to See, Shaviv presents new works created in the period since October 7, 2023. They differ from her previous works. National symbols appear in her embroidered images, incorporated into moments from the current sequence of events. The seams of the embroidery and sewing thread are broken – they cannot yet mend the rifts of the photographed situations as in her previous works. The black sewing stiches are threaded using a curled string without beginning or end, symbolizing on the canvas the broken and destroyed situations. Among them, the embroidery appears wandering between the ruins of the human maze as a colorful symbol of a humanity that is increasingly disappearing. Reality is unbearable, the fracture is too great. The act of “repair” has disappeared, and the works no longer offer a solution of consolation.
Aviv Keller
Keller is a graduate of Bezalel and the Hatahana Studio for Figurative Drawing and Painting, who works in two main techniques - oil paint and embroidery – as a contemporary incarnation of traditional painting techniques. The two mediums demand prolonged, painstaking work, removed from the pace of contemporary life. Keller defines himself as a painter who studies pure painting, the principles of painterliness and paint: “My painting is the fruit of observation of the immediate surroundings in which I live and work. I belong completely to the space in which I create, while aware of its temporality and the nature of my existence in it. The subjects that arise on the canvas are happenstance fragments which occur in an intermediate space: how the appearance of light dissolves textures into abstract elements, and encounters between organic amorphous natural shapes and urban and engineering patterns created by human hands. Painting and embroidery engage in an eternal dialogue, adopting elements from each other, whether form or content, while technically they develop along two parallel channels.”
His work with textile-based materials was born out of a material curiosity to experiment with a different kind of expression: examining painterly aspects of landscape and figure painting. Two bodies of work are presented in the exhibition: flags and embroidery.
The flags series is based on oil figure paintings. “I am a realistic painter acting out of curiosity about how an image is created from a macrocosm of abstract elements,” Keller states. Thus, the flags were created as a formal study and a search for possibilities of textile as a support for painting. Both painterly marks and collage-like approaches (instead of small paper strips, large pieces of fabric) can be identified in the works.
The series of embroidery works was created in a free technique, which is unconscious and does not obey the existing rules, yet is founded on knowledge and tools he accumulated as a realistic painter. The threads create a dense weave which provides two ways of looking: from close up, the surface is a colorful wild jumble of lines, and from a distance the details join together into a realistic whole. In painstaking, uncompromising work, a world replete with layers, tones, and shades is constructed, which corresponds with painting traditions and creates a new language whose principles and values derive from painting.
[1] The Aubusson tapestry technique for weaving on the loom was developed during the Renaissance and was used to create complex picturesque Gobelins. In this technique, weaving is performed on warped looms, so the weft threads fully cover the high-warp threads as well as for creating rib weaves. Women were prohibited from weaving in this technique. In response to and to rectify this historical prohibition, Chicago chose to weave six banners using this technique and to place them at the entrance to The Dinner Party installation’s exhibition space. A sentence from the song appears on each of the banners.