Apple Pie
Apple Pie
זאב ורותם אנגלמאיר / זואי גרינדאה / אורנית בן אברהם לוקץ' / יאן פון הולביין / שרון פידל ולילוּ פידל סורקיס / דני, אורי ותומר קרמן / יוני וליאור שור / אמיר שפט
אוצרת: רותם ריטוב
22.08.20 - 10.07.20
Apple Pie
Apple Pie היא תערוכה על ילדים שההורים שלהם אמנים; על אמנים שהם הורים; ובמיוחד על הורים-אמנים שיוצרים בשיתוף עם ילדיהם. כשמקום העבודה הוא הסטודיו, האמנות הופכת להיות חלק מהחיים המשפחתיים. העבודות המוצגות בתערוכה Apple Pie נוצרו והתהוו לכדי עשיה משותפת בין ההורים והילדים במהלך של שנים. לא רבים הם האמנים והאמניות המקיימים כחלק מעשייתם האמנותית עבודה יצירתית צַוְתָּאית עם ילדיהם. לרוב, מהלכים יצירתיים ואמנותיים הם אישיים, המתפתחים בפרטיות בעבודת הסטודיו כשהילדים בבית הספר ובגן.
בתערוכה Apple Pie מוצגות עבודות בהן נוכחות הילדים היא מהותית להיווצרות היצירה, הן בתהליך גיבוש הרעיונות והן במימושם המעשי.
בצילומיה של זואי גרינדאה, סצנות יומיומיות כמו טיול בשדה או מעבר דירה, הופכות לזירות התרחשות בסביבות טבעיות פראיות-חלומיות-אגדיות. במקביל לצילומים היום-יומיים, זואי ובנותיה יוצרות גם עבודות מבוימות המתהוות מתוך תכנון משותף. לאורך השנים הילדות גדלות ומתבגרות והצילומים מספרים את סיפור המשפחה.
עבודת הוידאו "סליחה על הדּוֹם", נוצרה בשיתוף בין שרון פידל לבתה לילוּ. בעבודה רגישה ואישית, הן מספרות את סיפור אירוע דום הלב של שרון שהתרחש לפני מספר שנים כשלילוּ הייתה בת 9. לצד עבודת הוידאו מוצגות העבודות המשותפות "אבני חברות". לילוּ מציירת על גבי חלוקי נחל ושרון רושמת את גופה של לילוּ על גבי הצילומים המודפסים.
אמיר שפט נוהג לשלב בציוריו אלמנטים של ציורי ילדות. כשילדיו מבקרים בסטודיו, הם מציירים לצידו. מתבוננים גם הם ב"טבע הדומם" המוצב מולם - מציירים את הפרחים שאמיר מצייר. במהלך הזמן, נדדו הפרחים של ילדיו לתוך ציוריו והפכו לחלק מהם.
איוריה מלאי ההומור והצבע של רותם אנגלמאיר נעשו בשיתוף ובהשראת אביה זאב/שושקה אנגלמאיר. לצד איורים שמתייחסים לדמותה של שושקה. מוצגות גם עבודות שנוצרו בזמן תקופת האשפוז של רותם בבית החולים. דרך האיור, היצירה המשותפת, הפנטזיה וההומור, מתמודדים השניים עם חוויות החיים. הפנטזיה והיצירה מנצחות הכל.
שיתוף הפעולה בין אורנית לוקץ' לבין ילדיה מבוסס על יחסי צלמת-שחקנים. הצילום עבורה הוא "סירה קטנה בה אני שטה ופוגשת את ילדותי, את הסביבה הטעונה שלי, את המושב בו גדלתי. הילדות היא כמו אי באמצע החיים, שם נמצאת הילדה שהייתי". במהלך של פירוק לגורמים אורנית מרכיבה את זיכרונותיה מחדש מנקודת תצפית המסתכלת על עצמה כשהיא בוגרת וגם על מי שהייתה כילדה. על רקע חיי המושב נורדיה, בו נולדה וחיה היום, אורנית מלבישה את זיכרונותיה על שלושת ילדיה שמשחקים את דמותה בצילום מבוים.
בחלק משיתופי הפעולה המוצגים בתערוכה הילדים הם כבר "ילדים גדולים":
"סופר ספר" וספרי המפלצות נוצרו בשיתוף בין המאייר דני קרמן ושני בניו תומר ואורי הסופרים. העבודה המשותפת ביניהם החלה בשנות ה-80 ככותבים במוסף 'דבר אחר' בעיתון 'דבר', מוסף שפעל 22 שנים. תוך כדי העבודה במוסף התחילה ה"זוגיות" בין דני לכל אחד מהם.
יוני שור וליאור שור הם אב ובתו, אמנים-מטפלים-חוקרים. בתערוכה הם מציגים פרויקט חדש שיצרו במיוחד: "מרבה רגליים משונה", מתוך דיאלוג אמנותי שמהווה המשך מעשי לשיתוף הפעולה המקצועי ביניהם בתחום הכתיבה אודות טיפול באמנות. עבודותיהם מתייחסות, בין השאר, למצב הריחוק והבידוד שנכפה בעת הקורונה, מצב שלא איפשר להם להתראות.
כחלק מהתערוכה נבנה מרחב לפעולה וליצירה משותפת בין ילדים והורים (מתאים גם למבוגרים שפשוט אוהבים לשחק ולהשתעשע). מרחב היצירה נבנה בהשראת עבודותיו של הצלם הגרמני יאן פון הולבן Jan Von Holleben. יאן מרבה לעבוד בשיתוף פעולה עם ילדים בתכנון וביצירת עבודותיו. בצילומיו, יאן יוצר סצנות דמיוניות והומוריסטיות אותן הוא בונה בצורה אופקית על גבי הרצפה. בצילום ממבט על, הילדים מעופפים עם כנפי סנפירי פלסטיק בין ענני שמיכות פוך, כובשים פסגות הרים עשויות בגדים, טסים לחלל ומרחפים בין כוכבי כדורגל וכדורסל.
חזון התערוכה והשאיפה האוצרותית הן לעודד ולעורר השראה כלפי חדוות היצירה. אמנות היא כלי מרגש לחיבור ולשיתוף בין הורים וילדים, בין אנשים. יצירה משותפת היא הזדמנות לחוויה מכוננת. אני מקווה שדרך התערוכה המבקרים הצעירים והמבוגרים יחוו חוויה מרוממת ומהנה, ושלאחר הביקור יחזרו הביתה עם חשק גדול ליצור יחד או לחוד.
שרון פידל ולילוּ פידל סורקיס
מה הסיפור שמאחורי עבודת הוידאו והרישומים?
שרון 'אבני חברות' הן חלוקי נחל מצויירים שלילוּ יוצרת ומוכרת בעיקר בחגים. שלוש מהן אני אוהבת במיוחד ועל ההדפסה של הצילום שלהן הוספתי רישומים בהם משולבת דמותה של לילוּ עם אברי גוף שלה.
עבודת הוידאו היא הסיפור המשותף שלי ושל לילוּ, של חוויה ששתינו חווינו בעת ובעונה אחת, כל אחת מהצד שלה. זו הייתה חווית פחד מוות שבו קיבלתי דום לב, בזמן שלילוּ הייתה מולי וראתה דברים שאפילו לא ידעתי עליהם. באופן שגרתי וכעזרה בעשיית עבודות הוידאו האחרות שלי, לילוּ מצלמת אותי המון. יש ללילוּ הצעות מקוריות מאוד שלפעמים אני מאמצת בעבודות שלי.
לילוּ עבודת הוידאו הייתה רעיון של אמא. הרעיון הוא להצטלם ולערוך בקאטים אחת של השנייה על רקע לבן, כמו בתוכנית 'סליחה על השאלה'. בהתחלה יש מספר שאלות פשוטות וצפויות כמו מה הצבע האהוב עלייך? ובסוף מגיעה השאלה "מה האירוע הכי משמעותי או מפחיד בחייך". שתיינו נספר את סיפור דום הלב של אמא, שכמעט שנה אחריו אמא עברה השתלת לב.
הרישומים הם ציורים של אמא שלי על צילומי האבנים שאני מוכרת ומציירת, אבנים אלה נקראות אבני חברות וכמעט כל מכירת אמנות שהייתה בחצר שלנו מכרתי מהן. כל מכירה השתפרתי יותר ויותר.
מה החלק שלך בעבודה?
שרון בעבודת הוידאו, התפקיד שלנו הוא לספר באופן אישי את החוויה שקרתה. כאישה, כאמנית וכאמא של לילוּ, אני מנסה לרכך אשמה של החוויה הרפואית האישית שלי שהפכה להיות חלק מחייה. תמיד ארצה ליפות את זה אבל זה אף פעם לא באמת מצליח.
לילוּ החלק הגדול שלי בעבודה הוא בציורים על חלוקי הנחל. בוידאו אני שותפה: אני מדברת, מספרת ומצטלמת.
איך מתקבלות ההחלטות?
לילוּ רק אמא מחליטה
יוני וליאור שור
מה הסיפור שמאחורי הדיאלוג האמנותי ב"מרבה רגליים משונה"?
יוני כשליאור הייתה כבת שלוש בילינו יחדיו שעות רבות וציירנו במשותף עם גירי פנדה על גיליון נייר מבלי לדבר או לתכנן. כך נולד המודל הטיפולי "הציור המשותף", אותו פיתחתי וכתבתי במהלך לימודי התואר השני בטיפול באמנות בהולנד. זה מודל שאני בודק כבר שלושה עשורים ושמשמש אותי ומטפלים אחרים בטיפול באמנות. את המודל אני מקיים בקבוצות הדרכה למטפלים המגיבים לעבודות של מטופלים ומנסים להבין באופן אמנותי חזותי את החומרים הטיפוליים ללא אינפורמציה מוקדמת על המטופל.
ליאור ואני עוסקים כיום בטיפול באמנות ובשנים האחרונות גם כותבים במשותף כתיבה מקצועית בטיפול באמנות. שנינו גם אמנים. על רקע זה, היה לנו אך טבעי להמשיך את הדיאלוג שלנו באופן חזותי. יצרנו דיאלוג אמנותי מתמשך שאיננו אקט טיפולי. אלה עבודות תגובה הדיאלוג האמנותי התחיל בתקופת הקורנה כקשר דיגיטלי מפאת הבידוד. אנחנו מגיבים לעבודות האחד של השניה בתיווך המצלמה, מבלי לחוש את החומר עצמו.
ליאור המהלך שיצרנו מבוסס על התרשמות, זה בעצם הסיפור. אנחנו משתמשים בהתרשמות כבסיס לפעולה. דרך האמנות נרשמות התגובות שלנו, כשפה ש"מדברת" מבלי לדבר על דברים. אנחנו משחקים, יוצרים ניסוי שהוא "שיחה" (או כמה שיחות במקביל), פינג-פונג שיוצא מתוך הדימויים. הדיאלוג הוא שרשרת של פעולות ותגובות: לאחר מבט מעמיק על מה שאבא שלי עשה, אני מתחברת ומגיבה למשהו שהזיז לי. חשוב לשים לב שאנחנו לא מהדהדים אחד את השניה אלא מהדהדים את התגובה הרגשית שהעבודה יצרה בתוכנו. העבודות נולדו מתוך הקשר ההדוק שיש בינינו. לא ראינו אותן באופן פיזי, אלא רק את הצילומים שלהם. למרות שהעבודות שיצרתי לצורך הפרויקט מאוד דומות לאמנות שלי, הן לא היו נוצרות בסטודיו באופן עצמאי ספונטני - מה שהופך אותן למעין עבודות משותפת.
מה התפקיד/החלק שלך בעבודה המשותפת?
יוני אין תפקידים. אין מוביל ומובל. אין היררכיה. אין שיפוט. לא מבררים מה עשית ולמה. התפקיד שלי הוא להגיב לפי מה שמדבר אליי: לאן העבודה לוקחת אותי, לקו או לכתם. אני מגיב ויוצר. לעבודות מצטרפים כמה משפטים שמספרים עליה משהו. ייתכן שחלק מהתגובה היא גם לאלמנט הסיפורי של המשפטים.
ליאור התפקיד שלי הוא להעלות קול מפקפק ומתנגד, לקרוא אותנו לסדר. אני חושבת שיש מתח בין הפוזיציה הכפולה שלנו כאמנים וכמטפלים, הוא צף בתהליך העבודה ונותן לנו הזדמנות לחשוב על העשיה ועל הדואליות שלה. בהתחלה, לאחר כמה ימי עבודה של תגובה אמנותית הדדית, הרגשתי אי שביעות רצון ממה שקורה. יזמתי שיחה עם אבא שלי, הרגשתי שאנחנו עומדים במקום. כאמנית, התוצר האמנותי חשוב לי. עשינו דברים נורא מכוערים. לאחר שיחה אבי סיכם בווטסאפ את נקודת המפנה הזו: "אנחנו מתבוננים בעבודות התגובה שלנו ועולה המילה 'מכוער'. העבודות לא יפות, עיסתיות, גולמיות. לא היינו מתייחסים אליהן כעבודות אמנות, הן נראות כמו עבודות מהעולם הטיפולי. המילה 'מכוער' לא תשמע בחדר הטיפול אבל היא כן שייכת לעולם האסתטי שלנו, זה האמנותי. אנחנו נאבקים בין שתי הפרקטיקות: האמנותית והטיפולית". אני חושבת שאחרי השיחה הצלחנו ליצור לעצמנו כיוון מחודש ומאותו רגע התחלנו לעשות אמנות. מהרגע שהפנינו את המבט למה שמתרחש, העבודות נראו ונעשו באופן אחר.
איך מתקבלות ההחלטות והבחירות בתהליך יצירת העבודה?
יוני אין החלטות גדולות. ההחלטה להגיב מחוברת לחיים שלנו. אנחנו משחררים את עצמנו מהפסיכולוגיה. לא מנתחים אחד את השניה. אני מנקה את ההתעסקות הפסיכולוגיסטית ומגיב בצורה הכי נקייה לאמנות.
ליאור ההחלטות נעשות באופן אישי. אין התייעצות לגבי חומרים או לגבי מה עושים. אין ביקורת עבודות. אני מסתכלת על העבודה שאבא שלי שלח, נותנת לקשב שלי להיות במצב מרחף, בודקת לאן תשומת הלב שלי הולכת ואיזה רגש מתעורר. למשל, אם יש טקסטורה שמסקרנת אותי אז היא תופיע בעבודת התגובה. בכל פעם אני מוצאת משהו שתופס או מרגש אותי במיוחד. התהליך מעורר אותי ליצירה ולעשייה. יש תחושת מחוייבות גדולה כי אם לא אגיב אקטע את הדיאלוג ואבי לא יוכל לייצר עבודה.
דני אורי ותומר קרמן
מה הסיפור מאחורי כתיבת ואיור הספרים?
דני עוד כשהיו צעירים בתיכון, נהגתי להתייעץ עם ילדיי על רעיונות לאיורים, בדיוק כפי שנהגתי להתייעץ עם חברים שאני מעריך את דעתם. בשנת 1982 ייסדתי עם כמה חברים את המוסף הסאטירי "דבר אחר" בעיתון 'דבר', מוסף שפעל 22 שנים. בשלב די מוקדם, תומר בני הצטרף כאחד הכותבים ומאוחר יותר, כשאורי היה בצבא, גם הוא הצטרף. תוך כדי העבודה במוסף התחילה ה"זוגיות" שלי עם כל אחד מהם. עם תומר התחלנו לעבוד על "סופר ספר", בו ריכזנו רעיונות הומוריסטים שעלו ולא התאימו ל"דבר אחר" כי הם היו מדי על גבול הנונסנס ולא בעלי ערך סאטירי. הרעיון לספר המפלצות עם אורי, התחיל כשהיינו יחד בבית הורי בכרכור במלחמת המפרץ הראשונה (1991). כבר כשהיו צעירים הייתה הערכה גבוהה מאוד ליכולת היצירתית שלהם ובעיקר להומור המצוין שיש לשניהם.
תומר יצרתי עם אבי את הספר "סופר-ספר" ב1992. אבי ואני עבדנו הרבה ביחד, בעיקר בתחומי הסאטירה וההומור. מדי פעם הופיעו רעיונות שאפשר לאפיין כנונסנס. האווירה שלהם נוצרה בהשראת ספרים ישנים שאהבנו, שעסקו בהפעלות לא שגרתיות לילדים, והוצגו בהם רעיונות ואיורים מעוררי מחשבה. אספנו ושמרנו את הרעיונות שלנו עד שהחלו להצטבר. בשלב מסוים הראנו אותם לנירה הראל, שהייתה באותה התקופה העורכת של הוצאת עם עובד. היא התלהבה והחליטה להוציא ספר שיתבסס על הרעיונות האלה. הספר מחולק לפי נושאים, הקשר ביניהם מקרי בהחלט. זה היה חלק מהקונספט.
אורי "ספר המפלצות השלם" יצא לפני כמעט שלושים שנה, ו"המפלצות ששינו את ההיסטוריה" יצא לפני יותר מעשרים, כך שאני לא באמת זוכר הרבה. אני כן זוכר שפגשנו את אריה ניר ז"ל במשרדי הוצאת מעריב, כדי לשכנע אותו להוציא את ספר המפלצות השלם, והוא אהב את הרעיון. אני מניח שרצינו לעשות משהו ביחד, וספר נונסנס היה הכיוון המתבקש. הייתי רק בן 22, אבל כבר עבדנו אז ביחד בתחומי ההומור והסאטירה, וספר כאילו אנציקלופדי, כלומר כאילו מדעי, על מפלצות, זה הכי נונסנס שיש. הוא הפך לסוג של ספר קאלט לקבוצה קטנה אך נחושה של קוראים, ואני עדיין נתקל פה ושם באנשים שמצטטים קטעים ממנו (שאני אפילו לא זוכר…). בספר "המפלצות ששינו את ההיסטוריה" חשבנו שיכול להיות רעיון טוב להכניס את המפלצות לחיים האמיתיים, ולהסביר בעזרתן כל מיני אירועים, גדולים יותר או פחות, בהיסטוריה האנושית, איך, ובעיקר למה, 21 המפלצות השפיעו עליהם ועיצבו אותם. זה ספר היסטוריה, ותמיד רציתי לכתוב ספר היסטוריה.
מה התפקיד/החלק שלך בעבודה המשותפת?
דני העבודה המשותפת על הספרים הייתה בהרמוניה מלאה. רוב עבודת האיור היא שלי, והכתיבה נעשתה ברובה על ידי תומר בספר "סופר ספר" ועל ידי אורי בספרי המפלצות. תומר ואורי תמיד העשירו אותי ברעיונות. ב"ספר המפלצות הגדול" כתבתי די הרבה, אבל בספר "המפלצות ששינו את ההיסטוריה", כל הטקסט הוא של אורי ואני כמעט לא התערבתי. עם תומר שיתפתי פעולה בעוד שני ספרי ילדים אחרים: "החיפוש של בוב" שהוא כתב עם מי שהייתה אז אשתו, דנה פקר; והשני הוא הספר "נו, באמת".
בשני הספרים האלה מדובר בעבודה של סופר ומאייר ובמקרה זה סופר ומאייר שאוהבים ומעריכים זה את זה; כלומר, כמעט שלא היו לי השגות על הטקסט ולתומר מעט מאוד השגות על האיור.
תומר תפקידי היה להעלות רעיונות ולכתוב חלק מהטקסטים. בדרך כלל ישבנו וחשבנו ביחד. חלק מהדברים כתבתי לבד בהמשך לפגישות האלה.
אורי בשני הספרים כל האיורים של אבא שלי. ב"ספר המפלצות השלם" כתבנו יחד את רוב הטקסטים, חלק כל אחד לחוד וחלק יחד ממש. היינו מתורגלים בעבודה יחדיו, וזה היה בעיקר כיף גדול. ב"מפלצות ששינו את ההיסטוריה", אם אני זוכר נכון, את הרוב הגדול של הטקסטים אני כתבתי, אבל על הכיתובים של התמונות עבדנו יחד. את הספר הזה אני גם עיצבתי.
איך מתקבלות ההחלטות והבחירות בתהליך יצירת העבודה?
דני קרמן בכל הפרויקטים שעשינו יחד לא הייתה לי שום זכות של המבוגר אחראי ועתיר הניסיון. עד כמה זה באמת היה ככה אצלם, תצטרכי לשאול אותם כמובן. היה עוד ספר שבו שתפנו פעולה ושכלל גם את אביב אלחסיד. זה היה "החתול ה-13", מעין אנציקלופדיה הומוריסטית לאמונות טפלות. אני כתבתי שם מעט ובעיקר איירתי. עד היום אנחנו משתפים פעולה. תומר הוא מי שעוסק גם בעריכה וגם בצד הטכני של האתר שלי, שמעלה פעמיים בשבוע רשימות שעוסקות באיור, בספרות ובתרבות.
ואילו אורי, שעוסק בעיצוב ספרים, מעצב ספרים רבים שאני מאייר, כולל ספר הילדים שכתבתי ואיירתי: "רודולף התנין מכרכור". עם שניהם זה תענוג גדול לעבוד.
תומר מאחר שמדובר ביצירת נונסנס, כלומר ללא שום מחויבות לרציונל מסוים, לכאורה כל דבר הוא רלבנטי. אין שום גבול שאמור לפסול רעיון מסוים. יחד עם זאת אפשר לומר שהתרחקנו מאוד מאקטואליה, ועסקנו רק בדברים שלקוחים מהיומיום, בעיקר מהדברים השוליים יותר של היומיום. פעולת הסינון נעשתה במשותף. גיבשנו כל רעיון עד שהיינו מרוצים ממנו ואחר כך הגיע שלב הביצוע: בעיקר האיור, פחות הכתיבה. את האיורים עשה אבא שלי. הוא זה שביצע את רוב הדברים בספר לכדי התוצר הסופי.
אורי ההחלטות מתקבלות יחד, בפרגון, ומתוך הכרה שבאנו ליהנות. אני הייתי השותף הצעיר, ואבא שלי המאסטר המנוסה, אבל ההחלטות התקבלו בצורה שוויונית לגמרי, ואני למדתי ממנו המון בעבודה על שני הספרים האלה. בעיקר למדתי ממנו על יצירה משותפת, ואיך אפשר ליהנות ממנה.
יאן פון הולבן Jan Von Holleben וגרטה
מה הסיפור שמאחורי הפרויקטים הצילומיים?
יאן אני אוהב ליצור ולעבוד עם ילדים (וגם עם מבוגרים בעלי מעוף…). ביחד אנחנו יוצרים וממציאים כל מה שעולה בדימיון. משחק היא מילת המפתח של העבודות. בצילום, אני שואף לתעד את החזון כמו גם את התהליך של יצירתו. העבודות שלי מאוד כנות וישירות.
גרטה כשעובדים עם יאן, שוכבים על הרצפה רוב הזמן. על הרצפה אפשר לעשות כמעט את כל מה שאי אפשר לעשות בחיים האמיתיים. על הרצפה אפשר לרחף באויר, אפשר לעמוד על אנשים ואפשר להרים משקלים כבדים מאוד.
מה התפקיד שלך במהלך העבודה על הצילום?
יאן אני הבמאי והמפיק בכל עבודותיי. ההחלטות האמנותיות יכולות להגיע מכל מקום ומכל אחד מהמשתתפים. אני פתוח לרעיונות והצעות. האנשים איתם אני יוצר משמעותיים מאוד בעבודותיי ויש להם חלק חשוב בתהליך. במהלך העבודה, חשוב שהאנשים יבינו את רעיון הצילום. כך הם יכולים להביא את עצמם ואת החזון שלהם לתוכו. באופן זה אני אוסף הצעות ורעיונות ומביא אותם לתוך הצילום.
גרטה אני לא מודל, אבל אני נמצאת מול המצלמה ומדגמנת. אני תמיד נהנית מאוד עם כל הצוות מסביב. אני תמיד יודעת על מה הצילום ומה הכיוון שמחפשים וככה יש לי את האפשרות להציע את הרעיונות שלי. יאן תמיד שמח כשיש לילדים רעיונות משלנו. זה כמו לשחק.
איך מתקבלות ההחלטות והבחירות בתהליך יצירת העבודה?
יאן כשאני בתוך תהליך העבודה אני מאוד שקט מבחוץ. אבל מבפנים מתחוללת סערה, אני מאוד מרוכז ואינטנסיבי, אני מחפש ומקשיב וחושב ומחשב והכל מתחולל במקביל. כל הדברים האלו ביחד מובילים אותי ואני עף עם רמת אדרנלין גבוהה מאוד. זה מדהים.
גרטה בגלל שאני מרגישה בנוח ובגלל שכיף בסטודיו, אני רגועה מאוד. לפעמים יש לי רעיונות טובים ואני מנסה ליישם אותם בסצנה שמצלמים. ככל שאני יודעת טוב יותר למה יאן מתכוון ומה הוא רוצה לספר בצילומים, ככה אני יכולה לעזור טוב יותר. מעל הכל אני מצפה וסקרנית לגבי התוצאה.
אורנית, אלונה, תמרה ואסא לוקץ'
על מה העבודות?
אורנית על פרחים, צמחים, חיות וזיכרונות ילדות. חיבור לטבע, לפשטות. על דמיון, זמן, חיים ומוות. על שפה ללא מילים - שפת הפרחים. על חזרה ליופי. על המקום ממנו באתי. עלי.
אלונה על פרחים חיות ואנחנו.
תמרה על הילדות של אמא.
אסא על צמחים וחיות ודברים שהיו פעם כמו ישו בויסטריה.
מה התפקיד שלך בעבודה המשותפת?
אורנית תפקידי הוא המדמיינת, הבמאית, הצלמת, המעצבת, הפסלת, סוחבת הגופות, המשחדת והמשכנעת.
אלונה להצטלם. לעזור עם האור ועם ההעמדה והסטיילינג.
תמרה להצטלם ולעזור לאמא
אסא להצטלם ולפעמים עוזר צלם
איך מתקבלות ההחלטות והבחירות בתהליך יצירת העבודה?
אורנית את ההחלטות ואת התהליך היצירתי של העבודה, אני מדמיינת, מגבשת ומעלה לכתב. ההשראה מובילה לקבלת החלטות. בשטח, באינטראקציה עם הילדים בזמן הצילום וההצטלמות, מתגלים הפערים בין הדמיון למציאות. אז אנחנו יוצרים דבר חדש ומרענן. לפעמים אני מצלמת כמה פעמים עד שאני מרוצה. יש המון שינויים חיצוניים שמשפיעים על הצילום: עונות השנה, זמינות של צמחים וחיות ומצב הרוח של הילדים.
אלונה אמא מצלמת אותי לפי רצונה ולפעמים כמה פעמים את אותו סט. לפעמים אני לא מסכימה לעשות דברים שמגעילים אותי.
תמרה אמא מחליטה
אסא אמא מחליטה
זאב ורותם אנגלמאיר
מה הסיפור שמאחורי הרישומים?
רותם אני מציירת כל מה שסביבי, מחשבות שלי, המצאות וחלומות. וגם אנשים וחיות שחיים איתי. אבא שלי הוא אמן ומופיע הרבה כדמות ששמה שושקה. ציירתי כמה ציורים של ארץ שושקות ולפעמים כשציירתי אותו הוספתי תלתלי שושקה. הציור הגדול מתייחס לציור הסעודה האחרונה וגם לסיפורים על אלים שקראנו.
יש לי תסמונת מטבולית נדירה מלידה, שצורכת טיפול והשגחה. השנה אושפזתי פעמיים, לכמה שבועות, בגלל חוסר איזון מטבולי, במחלקת טיפול נמרץ ילדים, בביה"ח וולפסון. מתחילת האישפוז ציירתי רישומים וציורים. הציורים היו מפלט, ציירתי חלומות, יצורים מומצאים, וגם את הצוות הרפואי שטיפל בי. כל יום הם באו לראות את הציורים, ואלה היו נקודות אור בתקופה מפחידה וכואבת.
זאב רותם אושפזה כי מצאו אצלה מחסור במלח, ולכן קיבלה תוספי מלחים. לפעמים אכילת מלח חסכה לה חיבור לאינפוזיות. כל כך לא רצתה להתחבר לצינורות, שאכלה פרוסות לחם עם קצת חמאה והמון מלח. צחקנו ואמרנו שאוכלת מלח עם קצת לחם. לקראת השחרור מטיפול נמרץ הגיעה לאיזון, אבל בתקופה שלאחר האישפוז המשיכה לקבל תוספי מלח כמה פעמים ביום
רותם בציור הלויתן ציירתי את עצמי עם לוויתן בתוך הגוף שלי. כי ההרגשה היא שיש לי גוש של רגשות ופחדים בתוכי, שאני רוצה להוציא, שלא יכולה להסביר ולספר עליהם. לוויתן ענק, תקוע וממלא אותי כמו פקק, אני מלאה במשהו, עד תום ולא יודעת מה הוא בדיוק. כאילו יש לי משהו חי בגוף, משקל כבד שמכביד עלי. סוחבת בבטן, בתוכי, כבד כמו מאה אבטיחים מהסופר. הוא לוויתן והוא זז, הוא שקט, ונמצא שם. הלוויתן הזה חיפש ערסל ומצא אותו בתוך הבטן שלי. אני מבינה שהגרלתי את הלוויתן הזה. ורוצה להוציא אותו מתוכי. זה מעיק. רוצה שיצא כבר. שיהיה הוא חופשי ממני ואני חופשיה ממנו. הוא כל כך גדול, ותקוע כולו בתוכי, זה לא נוח, כשרק הזנב שלו יוצא החוצה ממני. הוא אוכל כדוריות דם לבנות. זה הפלנקטון שלו. הוא אוהב מיצי קיבה מלוחים.
בציור של זריחת הכבד:
זאת אני בים, מול זריחת הכבד, או שקיעה.
הזריחה היא של הכבד החדש, שיזרח כל החיים.
השקיעה, היא שקיעת הכבד הקודם שלי, שמוציאים ממני ואני נפרדת ממנו. ביי כבד.
הכבד הוא כמו שמש, כי אני חייבת אותו בחיים שלי.
אף פעם לא ידעתי כמה הכבד חשוב לי, עד שהחליטו להחליף לי אותו.
הזריחה הזאת מרגשת אותי כי יכולה להיות שינוי לטובה בחיים שלי, אני אהיה חופשיה לאכול מה שרוצה, לא יהיו לי משברים מטבולים כמו אלה שהביאו אותי לטיפול נמרץ, אולי אהיה רגועה ושמחה יותר.
שקיעת הכבד מדאיגה אותי כי מוציאים לי איבר שלם מהגוף.
אני לא מכירה את מי שתרם. חוששת שיהיה מבוגר מידי.
יש יצורים ימיים, למשל דג אבו נפחא, שאם מפסידים איבר הם מצמיחים אותו מחדש. אבל אנחנו לא ככה.
בציור "שלושה קיפודים": חלמתי שבאים אלי שלושה קיפודים, אנחנו אופים עוגת תות מלח: "שלושה קיפודים, שלושה קיפודים, במטבח רוקדים רוקדים, גי גי גי, גה גה גה, שמים מלח בעוגה".
זאב על הציור "דגים כאבים" או: איך מציירים כאב:
אתמול רותם ציירה חלום שלה. היא בחדר ניתוח בביה"ח וולפסון. אחרי התקף. הרופאים מגלים שהריאות שלה הן שתי שורות סרדינים, בקופסאות שימורים. בציורים שלה דגים הם כאבים, ככה סיפרה לי, ובציור הזה החיים שלה תלויים בדגים. הם נושמים ומנשימים אותה בחמצן. המנתחים נזהרים לא לגעת בהם. בציור היא שוכבת במיטת הניתוח בידיים פרושות, עצומת עיניים, סביבה רופאים בחלוקים לבנים, פעורי פה, והיא בהבעה שלווה. נראית קדושה.
הרגע שאותו ציירה, הוא הרגע שאחרי.
כי בשיא הכאב הפנים שלה קפואות. המבט מזוגג. שום דבר לא קיים מלבד הכאב. אין אנשים בחדר. אין חדר. אין אחיות מתרוצצות סביבה. היא לא בטיפול נמרץ. היקום חור שחור. אין עבר ועתיד. היא לא זזה.
בשיא הכאב היא לא צורחת. לא מתחננת לתרופות הרגעה.
לא זועקת על נפשה. לא מייללת "תרדימו אותי. בבקשה". לא בוכה.
רק נשימות, בזמן שמעלית הכאב חורקת את דרכה לשם, אל התופת.
בשיא הכאב היא משהו אחר.
בשיא הכאב הסרדינים שבתוכה הופכים לברקודות וטורפים אותה מבפנים.
בשיא הכאב, יש רק כאב מזוקק.
אני, האבא אמא של הילדה הזאת, ולא נמצאת איתה שם. בהתקפים.
פיזית אני ליד המיטה שלה בטיפול נמרץ. אבל לא באמת.
היד שלי, שמלטפת הלוך חזור את היד שלה, לא מלטפת, המילים שמנסות להרגיע לא מרגיעות,
המגבת עם הקרח על הצוואר לא מצננת,
הנשיקה על המצח החיוור, הרטוב שלה, לא מורגשת.
זאת ביתי שלי ואיני יכולה לעזור.
רק כאב.
את עצמי מנסה להרגיע בליטוף הזה. במילים המבקשות רגיעה.
אל עצמי אני מדברת, כי היא לא שומעת עכשיו.
כי היא, רק כאב.
במחלקה לטיפול נמרץ יש טבלה להערכת כאבים. עוצמות שונות שאפשר לאבחן אצל ילדים. כאב קטן, וגדול יותר. ויותר. ויותר.
ד"ר חורי, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, קרא לי אחרי אחד ההתקפים, ואמר שיש כאבים שהם בקצה הסקלה. מקסימליים.
קשים מנשוא. של חיה פצועה, מפרפרת על נפשה. "זה הכאב הבלתי נסבל שהילדה שלך חווה בזמן ההתקפים. חיה פצועה, מפרפרת על נפשה".
אחר כך, אחרי התהום, היא מסמנת לאחות להרים לה את משען המיטה. יושבת מצונפת, חיוורת. אני ממלמלת "אולי תנוחי"
והיא פותחת את ספר הסקיצות שלה. ומציירת. ומציירת. אחיות מחליפות צינורות, והיא לא מרימה את העיניים מספר הסקיצות.
מציירת את עצמה עם גוש שחור גדול תלוי מעליה. וברישום אחר מציירת את עצמה כאוסף של איברים פנימיים.
באחד הרישומים היא נראית שלוה ורגועה, ובשני אין לה פנים. אולי הכאב הזה, המצמית, שהיא חווה, אין הבעה מצויירת שיכולה לתאר אותו?
"ואחרי הניתוח, בחלום, מה עשו הרופאים?"
"הם סגרו את התפרים."
"והדגים כאבים, נשארו בפנים?"
"כן, הם נשארו בפנים."
אני משתאה מהחיפוש העקשני שלה אחרי דימוי, מהגבות המכווצות בריכוז, מהקוים על הנייר,
שמתפתלים כמו צינורות אינפוזיה, שמנסים לתאר את מה שלא ניתן לתאור. ללכוד משהו כל כך מופשט, וכל כך נורא.
וכשהיא מרימה אלי את הציור, מבחינה בהתרגשות שלי ממנו ומחייכת,
אני מבינה שזאת, היצירה, היא האור שבקצה הבלהה.
ציור "הזיקיות הוא חלום של רותם על שתי זיקיות ענקיות שנכנסות אלינו הביתה וממלאות את הסלון:
רותם שאלה אם נראה לי שהזיקיות בחלום מסמלות משהו. אמרתי שאולי. הן נראות לי מאיימות ואולי זה מתקשר לחששות שלנו מהוירוס? אנחנו עדיין בבידוד מוחלט, בגלל הרגישות שלה למחלות חום. לא מתראות עם חברים וכמעט לא יוצאות מהבית. רק לחוף הים ומתרחקות מאנשים. אולי הזיקיות זה אנחנו. סגורות בבית במשך חודש וחצי, תופסות יותר מידי מקום?
אולי הזיקיות קשורות לשיחה שהיתה לנו השבוע על פוליטיקאים? על ההתחזות שלהם? דיברנו על אחד שהפר את כל הבטחותיו לבוחריו, על מנהיג שמחליט על פי אינטרסים אישיים, על אחד שהבטיח וגילח שפם, ולא קיים. וסיפרתי על הסרט זליג, הזיקית האנושית, שהופך את אופיו לפי החברה שנמצא בה. ואולי אלה פשוט זיקיות ענקיות, לטאות מחליפות צבעים שנראות כמו דינוזאורים, שנכנסו לבית שלנו, בחלום? אולי הן יחסלו את היתושים שמזמזמים ומגרדים אותנו בלילות?
מה התפקיד/החלק שלך בעבודה המשותפת?
רותם רצינו לצייר ביחד, אני התחלתי, אבא הוסיף את עצמו, והיה כיף.
איך מתקבלות ההחלטות והבחירות בתהליך יצירת העבודה?
רותם ההחלטות במהלך העבודה מתקבלות בצורה ספונטנית. אני מציירת לפעמים על קרטונים, על כל מיני חומרים, ובכל מיני סוגים של צבעים. בציור המשותף הדבקתי יהלומי פלסטיק מזוייפים, זה מוסיף הרגשה דמיונית וחלומית.
העבודות בתערוכה הן יצירות שלי, החיבור נוצר מכך שהתייחסתי לשושקה. בעבודת המפלצות אנחנו מצויירים שנינו, אני ציירתי את הדמות שלי, ואבא שלי את עצמו עם תלתלי שושקה, ואנחנו מטיילים בארץ שהיא גם מאיימת וגם מדהימה, בו זמנית, כמו המציאות.
אמיר, לינה ודויד שפט
מה הסיפור שמאחורי הציורים?
אמיר בשנה וחצי האחרונות הקדשתי את העבודה בסטודיו לציורי פרחים. היה בזה משהו קצת בעייתי כי זה ז'אנר מאוד שחוק ומלא במלכודות של יופי ובנאליות. אבל אני מאמין גדול בבנאליות, ונראה לי גם ביופי. מצד שני זה ז'אנר שתמיד היה לו מקום חשוב ומיוחד בהיסטוריה של הציור ולא סתם. הוא ממוקם ממש על הצומת של המתח הזה שתמיד מתקיים בין יופי לאמנות. יש בפרחים שילוב של מורכבות ותמימות שאני מת עליו. לאורך ההיסטוריה הם נקשרו (בעל כורכם...) בסיפורי האהבה והאבל של בני האדם. 'אהבה' ו'כאב', בעיניי גם היום, הם שני הנושאים המרכזיים באמנות. בעצם, אולי בנוסף גם לנושא הכי מרכזי, שזה 'זמן'. גם בתוך נושא ה'זמן', הפרחים מצליחים לגעת בדרך הקלילה של פרחים. הם גם זמניים וגם על-זמניים. נראה לי שאוכל לצייר פרחים לנצח ולא ישעמם לי.
לינה זה ציורים של פרחים...זה מעניין אותי ציור. זהו.
דויד אני אומר שלום לכם ובי
מה התפקיד/החלק שלך בעבודה המשותפת?
אמיר אני זה ש...מצייר את הציורים כי אני...צייר. לינה ודויד מגיעים אלי לפעמים לסטודיו ורוצים גם לצייר. לפעמים אני נותן להם לצייר על דפים או על בדים נפרדים. לפעמים אני נותן להם לצייר על הבד לפני שאני מתחיל את הציור. זה תמיד נותן לציור איזה כח מהשאריות של הפרחים והעלים והכתמים שהם ציירו. ילדים הם מדהימים זה ברור. ולינה ודויד במיוחד... ברור. לפעמים, כמו בציורים כאן, אין לי בעיה לתת להם גם לצייר על ציורים בתהליך. חשוב לי הכי שיהיה להם כיף ושזה יהיה משחק בשבילם. החלק שהם עושים הוא לגמרי משחק רק שהם משחקים במשחק האהוב על אבא, ציור. בסופו של דבר החלק שלהם בעבודה הוא לא ענק וזה חשוב כי צריך הפרדות. כמו שאני מבקר קצת בגן ובבי"ס שלהם, וקצת עושה שטויות עם החברים שלהם, אז הם משחקים קצת בעולם שלי אבל עדיין ברור שזה העולם שלי ושזה שלהם. אני מזהיר אותם כל פעם מחדש "אתם מבינים שאני אמחק הרבה ממה שאתם מציירים?" "כן אבא, די, מה זה משנה, תביא כבר את הצבעים נו" הם מאוד נהנים לצייר על בד כזה אמיתי עם מכחולים וצבעים "אמיתיים" ולהיות שותפים. תכלס, אני גם מוחק הרבה ממה שאני מצייר.
לינה התפקיד שלי זה לצייר פרחים בכל מיני מקומות. אבא אומר לי בערך איפה ואני עושה איך שבא לי באיזה צבעים וצורות שבא לי. חלק הוא משאיר וחלק הוא מוחק אבל הוא מזהיר אותי לפני.
דויד אני עושה לה לה לה לה לה
איך מתקבלות ההחלטות והבחירות בתהליך יצירת העבודה?
אמיר בציורים שמוצגים בתערוכה, אמרתי להם באיזה אזור לצייר או באיזה גודל לצייר ובאיזה אזורים שציירתי אסור לצייר עליהם. אבל חוץ מזה הם עשו מה שבא להם. אחר כך המשכתי לעבוד על הציור. לפעמים השארתי המון ממה שהם עשו ולפעמים ממש עקבות, אבל העקבות האלה הם לא פחות חשובות מפרח שלם. עקבות זה דבר חשוב. תמיד זה מפתיע אותי הצבעים שהם בוחרים. בהתחלה אני נבהל שזה אולי הרס את הציור אבל בסוף אני מגלה שהם צדקו. אני כל כך אוהב אותם. ללינה יש הרבה בטחון בציור והיא יודעת לבקש בדיוק את הצבעים שהיא צריכה. דויד מערבב על הפלטה ומגלה צבעים חדשים ולא צפויים ומתלהב מהם.
לינה אבא נותן לי להחליט מה שאני רוצה ואחר כך הוא מחליט איך להמשיך.
דויד אני פשוט לה לה לה לה
זואי, ליבי ואוריה גרינדאה
מה הסיפור שמאחורי הצילומים?
זואי הצילום הוא חלק מרכזי בחיי. פעולת הצילום המשותף הפכה לשיגרה מבורכת, מפרה ומקרבת, במיוחד בתקופות כמו החופש הגדול. במקביל לצילומים מבוימים עם הפקה מתוכננת היטב, אני מצלמת גם סצינות יומיומיות ואת הסביבה הקרובה אליי.
מה התפקיד/החלק שלך בעבודה המשותפת?
ליבי אני מצטלמת ואני בתפקיד המוזה של אמא שלי
אוריה אני המצטלמת והשחקנית. אני אוהבת לזוז הרבה אז קשה לי להצטלם בלי לזוז.וככה יוצא שאני משנה לאמא שלי את תכניות הצילום שלה...:)
איך מתקבלות ההחלטות והבחירות בתהליך יצירת העבודה?
זואי לרוב אני מחליטה על הקונצפט ועל התוכן הויזואלי, ליבי ואוריה מצטלמות ומובילות את מהלך הצילום עצמו. הן קובעות את קצב העבודה, הן אלו שלרוב יאמרו את המילה האחרונה בנוגע לתלבושות איפור וכו... לא תמיד הן מסכימות ללבוש את מה שתכננתי שילבשו...העמדת הפריים מאוד תלויה במצב הרוח שלהן. לפעמים הן עייפות ולפעמים תזזיתיות וחסרות סבלנות. בהתאם לכך הצילום יהיה סטאטי או דינאמי יותר. מכיוון שאין לי גבולות בצילום ואני יכולה להמשיך לצלם לנצח בערך, הן אלו שמחליטות על מסגרת זמן הצילומים. הן יכולות להציב לי עובדה מוגמרת ש״כאן הסתיימו שידורינו להיום״ גם אם אני עדיין לא שבעת רצון מהתוצאה. זה לא נתון למשא ומתן. לעיתים נדירות הן אלו שמבקשות שאצלם אותן , לרוב אלו יהיו צילומים הרבה פחות מבוימים.
