כתר פלסטיק לבן
כתר פלסטיק לבן
אלון בסקינד / איריס ברנע / שחר מרקוס / מיכל שכנאי יעקבי
אוצרת: רותם ריטוב
15.05.20 - 27.06.20
כֶּתֶר פלסטיק לָבָן
התערוכה עוסקת באופן אמנותי ובגישה אירונית בטקסים ישראליים, ביניהם גם טקסי יום הזיכרון, פולחן הנופלים, וסימבולים אחרים המייצגים את האתוס הישראלי.
אלון בסקינד, איריס ברנע, שחר מרקוס ומיכל שכנאי יעקבי הם אמנים חזותיים שבעשייתם האמנותית מערערים ומרחיבים את משמעויותיהם המקובלות של סמלים וייצוגים מקומיים מוכרים המאפיינים את הזהות הלאומית של ארץ ישראל: חפצי צבא, דרגות, רשת הסוואה, דם המכבים, צבי, בן גוריון, פלאפל, טקסים, אנדרטאות ועוד…
במבט הומוריסטי-אירוני האמנים נוגעים בהיבטים המהותיים ביותר שהאתוס הישראלי מושתת ומבוסס עליהם. ע"י פירוק ייצוגי וסמלי ההוויה הישראלית, הם מהרהרים על הקשרים הפרסונלים, החברתיים והתרבותיים שהאתוס הקולקטיבי, פולחן הנופלים ותרבות ההנצחה מייצרים.
אירוניה היא צורת הבעה המכילה בתוכה ריבוי משמעויות. היוצר מתבסס על כך שברשות הקהל היכרות, ידיעה או הבנה מוקדמת עם הרקע החברתי והתרבותי של היצירה (מה שיאפשר "פער קומי") וחושף אותו לאפשרות התפרקות המושגים האבסולוטיים שלה (כתר + פלסטיק + לבן). בעקבות גילוי התפרקות המשמעות הגלויה, נחשפות המשמעויות הנוספות שאליהן מכָוון בעל האירוניה. ההנאה מההומור דורשת היכרות עם הנושא, שבלעדיה לא ייווצר הפער הקומי הנדרש, וההומור לא ישעשע.
הכוונה בשם התערוכה אינה לכתר מלכות, והצבע הלבן אינו מייצג טוהר, רוחניות או קדושה (לפחות לא במובן הישיר). אבל כן, יש בשם רמיזה באשר למהלכה ולאופיה ההומוריסטי-אירוני של התערוכה.
כֶּתֶר פלסטיק לָבָן הוא שם המוצר המוכר של חברת כתר המייצרת כיסאות פלסטיק לבנים לחוץ ולאירועים, בין היתר, גם לאירועי אזכרות וטקסי זיכרון. כדימוי פואטי, כֶּתֶר פלסטיק לָבָן יכול לייצג מעמד של גיבור/חייל, או לסמן חפץ השייך למערכת חוקים וסדר, או לרפרר באופן ציורי למושגי ארעיות ועל-זמניות, וכמובן, לעורר זיכרון קולקטיבי של נוכחות כיסא הפלסטיק הלבן בטקסים הלאומיים.
"האירוניה מערערת על האפשרות לייצוגים קבועים ואחידים בעולם, מערערת את גבולותיהם. היא תוקפת את יציבותו של מושג האמת, מרחיבה אותו והופכת אותו לרב-קולי. היא חושפת את זמניותה של ההבנה האנושית ומבקשת מאיתנו לסלוח לה (לעצמנו) על נקודות העיוורון שלה (שלנו). האירוניה מגדירה מחדש את העולם כמקום של ריבוי, מציאות בה מתקיים פער בין הנגלה לסמוי, בין הסופי לאינסופי, בין המסמן לבין המסומן. האירוניה מאתגרת את המובן הטבעי של הדברים." [1]
שחר מרקוס (1971)
עיקר עשייתו האמנותית של מרקוס היא בתחומי הוידאו והמיצג, בהם הוא מגלם מגוון תפקידים ודמויות. גישתו, שפתו האמנותית והאופן שבו הוא יוצר ומתבטא, גדושי הומור. מרקוס מהרהר ומשתעשע עם מורשתו האישית - המורשת הישראלית הקולקטיבית. הוא משתמש בנקודות ציון ישראליות איקוניות ומותח אותן אל הקיצון. בעבודותיו ההומוריסטיות, מוצבת מראה ביקורתית על הסביבה הארץ ישראלית; הנרטבים ההיסטוריים; הנוכחות הצבאית; ההיבטים הפוליטיים המקומיים; האתוסים הגדולים, אופן היווצרותם וביטויים החזותי של כל אלו. מרקוס מפלרטט עם השפה החזותית של עולם הקולנוע, כמו גם עם אלמנטים מוכרים מתולדות האמנות ומחוות לאמנים ידועים.
אבות אכלו בוסר (04:07 דקות, 2008)
במרכז העבודה ניצבת דמותו של איש צבא בכיר, גנרל, לבוש מדים (אנונימיים) עליהם נעוצים אותות, סמלים ודרגות עשויים מעוגיות צבעוניות. הגנרל נושא נאום: מדקלם את חזונו האפוקליפטי של הנביא יחזקאל (יחזקאל י"ח), הכולל את האימרה המפורסמת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".
הגנרל (שאינו נושא בדיעה עצמאית), תוך שהוא מושך ואוכל את המדליות, להוט להעביר את מורשתו כמו גם לבלוע אותה. אבל, היא חונקת אותו, מותירה אותו בלתי מפוענח וללא מסר. אינסטינקט ההקאה מנטרל את הטקסט ואת משמעותו, פעולת האכילה מנוגדת לפעולת הנאום, והגנרל משתנק. האקט הוא קומי וילדותי. קולו מתעוות והוא נהיה דמות גרוטסקית, קומית ומצחיקה, כל זאת בזמן שהוא ממשיך להטיף את הטקסט המשיחי.
העבודה דנה ברעיון החטא והעונש: החטא העובר מאב לבן ומדור לדור. דרך דמות הגנרל האוניברסלית, מרקוס מפגיש ומתיך בין שני אספקטים: בין הנבואה התנ"כית לבין האכזריות שבמעשה הצבאי.
מלך הפלאפל (08:05 דקות, 2016)
האירוע הבדיוני שבמרכז העבודה מתרחש על הירח - פתיחת דוכן פלאפל חדש. הסרט מתחיל ב"וייד-שוט" בחלל וממשיך כשמרקוס לבוש כאסטרונאוט נוחת על הירח. שם, הוא מוצא דגל ומגלה לשמחתו כי לא הלך לאיבוד (Lost in Space) אלה הגיע בדיוק ליעדו. האסטרונאוט "פותח" דוכן פלאפל מתנפח וממקם שם דגל חדש עליו כתוב "מלך הפלאפל". לאחר מאבק בגרביטציה, המנה הראשונה מוכנה, והרגע מונצח בצילום תמונת "סלפי ניצחון".
העבודה צולמה באווירת סרטי הרפתקאות בחלל, נוגעת באספקטים סוציו-פוליטיים היסטוריים ועכשווים: לנושא גילוי וכיבוש מרחבים חדשים (new frontier) תפקיד חשוב בבניית האתוס הציוני ולהתגבשותה המוקדמת של מדינת ישראל. הנושא מהדהד גם את ההיסטוריה האמריקאית כמו גם את תקופת הקולוניות המערב אירופאיות ברחבי העולם. חליפת האסטרונאוט הלבנה עם הפסים הכחולים מסמלת את ה"קולוניאליזם" הישראלי תוך עירבוב בין חלוציות לתרבות עממית. בניגוד לקולוניות האירופאיות שהנחילו באזורים הכבושים את התרבות ה"עליונה" של האדם הלבן, התרבות הכובשת בסרט היא פשוטה ופולקלוריסטית - הפלאפל. באופן אירוני, החלוץ הישראלי, מביס את המעצמות ארה"ב ובריה"מ סביב היריבות על הראשונה לנחות על הירח, והוא הראשון להקים דוכן אוכל בחלל!
מיקום האירוע הסוריאליסטי על הירח - סמל הקידמה והעתיד, ממחיש את השאיפה האנושית הנצחית לכיבוש מקומות (frontiers) חדשים (undiscovered).
איריס ברנע (1964)
ילידת וחברת קיבוץ בית אלפא, יוצרת בתחום הצילום והוידאוארט.
נופי הקיבוץ ועמק יזרעאל בהם ברנע חיה ופועלת, מופיעים בעבודותיה. תהליך השתנותו של המוסד הקיבוצי לאורך השנים מתואר בעבודותיה באופן אמנותי. הדמויות הסובבות אותה - משפחתה וחברי קיבוץ אחרים, נוכחים בסרטיה, ומשקפים את פערי הדורות ואת השינויים המתחוללים בקיבוץ: נציגי הדור הקשוח והבלתי מתפשר אל מול מציגי הדור הצעיר והמורד, שגדל אל מציאות שונה לחלוטין. זיהויים ותיעודם האמנותי של ניואנסים דקים מחייה האישיים, מתגבשים לכדי סיפורה של חברה שלמה.
מסיבת השירה (לופ 2016)
בקטע הוידאו מתועד בשוט אחד מתמשך (One Shot) אירוע חברתי שהפך למסורת עם השנים בשם "מסיבת השירה". המסורת החלה ע"י חבורת יוצאי פלמ"ח וחבריהם, שהתקבצו במוצאי חג העצמאות לשירה משותפת בניצוחו של גברוש (גבריאל רפפורט ז"ל) בבריכות הדגים של בית אלפא. בהמשך, נחגגה במוסך. כאשר היה המוסך צר מלהכיל את המוני האנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ, עברה מסיבת השירה למבנה חדר האוכל הגדול בקיבוץ. שם, מתקבצים ושרים יחדיו אל תוך השעות הקטנות של הלילה, כשעל הבמה כ15 נגנים הרבים על הזכות להשתתף. רוב הקהל המקורי כבר אינו בין החיים.
המצלמה ממוקדת באביה של ברנע (מעמודי התווך של המסיבה), כשלצידו דמויות נוספות מאותם ימים אחרים (להם שמורים מקומות קבועים בקדמת הקהל). ברקע: שירה בציבור וכלי נגינה, הקהל מוחא כפיים, שר, שורק ונע בקצב השירה. השיר - שיר אהבה מתקופת קום המדינה שהפך עם השנים לחלק מהתרבות המקומית בעמק. בשלב מסוים בסרט, אביה של ברנע (מזוקן ולבוש חולצה כחולה) היושב בשורה השלישית, מוחא כף עם האדם שלצדו. אז מתגלה כי יד ימינו חסרה, וששרוול חולצתו הריק היה לחוץ כל הזמן אל כתף שכנו. חולצתו הכחולה ועיניו השמחות מספרות סיפור, שרות את שירו של העמק.
גנרלית, סטילס מתוך וידאו, פרט מתוך גוף העבודות 'ריקוד הטקס' (3:39 דקות, 2020)
"מראשית דרכה של התנועה הקיבוצית היה המחול חלק מניסיון לגבש חברה חדשה, לחנך דור חדש ולעצב אדם עברי החי על אדמתו ומתקיים מעבודת האדמה" (נעמי בהט רצון, מחול עכשיו, גליון 34, 2018).
חג השבועות בקיבוץ בית אלפא נפתח באופן מסורתי ב"ריקוד הטקס" שנולד לפני עשרות שנים למרגלות הגלבוע. נשות הקיבוץ לבושות שמלות לבנות, אוחזות טסים מקש, רוקדות לצלילי השיר בצעדים קבועים. הרוח בשמלות הלבנות, השמש בעיניים, והתנועות מוטבעות בזיכרון הגוף של נשות הטקס. את הריקוד חיברה רותי. בת 80, כבר בקושי עומדת, ובכל זאת מקפידה כל שנה בחג השבועות, לנהל את החזרות מצוידת במיקרופון ובהוראות קשוחות.
בכל שנה ברנע ונשות הקיבוץ האחרות, מוצאות פתק הזמנה להשתתף בריקוד הטקס. הריטואל הוא חלק ממנגנון, אז ועכשיו: "אני מרגישה כמו שותפה לאיזה טקס נשי קדום. כך היה, כך היום וכך יהיה. ריקוד הטקס. ריכוז מזוכך. אני, הטס ורות המואביה בראשי. גדלתי בתוך מערכת שיטתית, מאורגנת. הנוף הקיבוצי הוסדר בטקסים קבועים. מנקודת ראותה של הילדה שהייתי, לא שאלתי שאלות. סמכתי על השיטה. כשחזרתי לקיבוץ כאדם בוגר מצאתי קיבוץ אחר. הסוציאליזם קיבל תפנית. על הציות האילם השתלטו קולות של שינוי". בעבודה "ריקוד הטקס", נבדק אופן קיומו המחזורי והריטואלי, הטבוע בנרטיב הקיבוצי. דרכו גם נבחן מקומן של הנשים בהיסטוריה הקיבוצית והציונית.
מיכל שכנאי יעקבי (1967)
מיכל שכנאי יעקבי היא אמנית רב תחומית המפסלת בעיקר עם רדי-מייד, (Ready Made) ויוצרת סרטי וידאו. בעבודותיה, היא חוקרת את הרטוריקה של ריטואלים שונים בתרבות ההנצחה והזיכרון בישראל, ואת הסימבוליקה המייצגות אותם, כדוגמת: טקסי זיכרון, מרחבי טקס, אנדרטאות, ומכתבים ומתנות הנשלחים מדי שנה למשפחות שכולות. שכנאי מייצרת מבט מחודש, קשוב, חוקר, ללא ציניות, לא בהכרח מקדש, מתוך קריאה להרחבת התפיסות המקובלות. כ"יתומת צה"ל", שכנאי מצביעה על כך שכבר במונח עצמו נמצא ניכוס אבלה הפרטי לזה הלאומי. תוך התרחקות משימוש ישיר במושג, מתפרקת בעבודותיה הגבורה מהפאתוס, ומיוצגת כגרסה אישית של אנטי-פאתוס בה בעת שהיא ביטוי לאבל אישי, שאין לו נחמה.
לילה ויום (10 דקות, 2018)
בשעות החשיכה, למרגלות האנדרטה בלב גן הזיכרון המשקיף על צומת הכניסה לטבעון, פועלים פורקים ומסדרים בשורות כיסאות כתר פלסטיק לבנים. רחבת גן הזיכרון ממלאת את יעודה רק במהלך יממה אחת בשנה: בערב וביום הזיכרון. ההכנות מתחילות בחשיכה, בסדר ובשקט מופתי; כל אחד יודע את תפקידו; ריטואל, סיזיפי וקבוע. הטבע המתעורר וגם הרכבים העוברים בצומת הסמוכה. על חולצת מנהל העבודה מופיעה הכתובת "מציל" (ממה הוא בדיוק יכול להציל?!). היום עולה והרחבה מתמלאת בשורות של כיסאות כתר פלסטיק: גנרים, לבנים וריקים, לרגע יוצרים מימד של קדושה ומזכירים שורות של מצבות אחידות, חסרות זהות או אינטימיות, הניצבות אל מול הבמה השחורה.
מינימנטים: מיני-מונומנטים (2018)
בסדרת המיני-מונומנטים מגיבה שכנאי לחפצי השי, ה"מְנָחוֹת" הרשמיות, הנשלחים מדי שנה ממשרד הביטחון כחלק ממנהגי יום הזיכרון, למשפחות השכולות. במשלוח חפצי ה"מְנָחוֹת" מתקיים תמהיל סימבולי מוזר של ניחומים עם "הצדקת הדרך". במסורת "השי" הקשורה למושג הדתי-יהודי "מנחה", המְנָחוֹת משמשות כחפצי פולחן של "דת הלאום" ותרבות ההנצחה. שכנאי משתמשת ב"מְנָחוֹת" גם במובן הרטורי שלהם, ויוצרת חפצים היברידים הנושאים אסתטיקה של קדושה למרות עירוב תחומי ועולמות התוכן: תמרור ועליו בובת צבי מאזכר סמלים של מסדרי אבירים; מגדלי שמירה על תבנית שיניים; פתיתי שלג מעניקים נופך רומנטי לכיסאות כתר פלסטיק לבנים הכלואים בתוך בועה מלאכותית. כל אלו כמו מזכרות מארצות רחוקות, מדגישים את הדרישה להתמסר לפולחן הנופלים בזהות האזרח הישראלי, וחושפים תרבות הנשענת על שיח גבורה גברי.
קטיף (2020)
בתוך מבנה חממה, גודלים שתילים עשויים מצינורות פלסטיק ומכדורים אדומים. בית גידול "תעשייתי", חממה מלבלבת של פרחי דם-המכבים מלאכותיים. מחוץ לחממה ניצבת בריכה עם מזרקה המזכירה גיגיות חקלאיות לניקוי תוצרי הגידול. בבריכה צפים כדורים אדומים, ספק תפוחים מורעלים, ספק חלק מתהליך ייצור סמלי המוות. את הכדורים משקה גמד גינה ועליו מסיכת בן גוריון, ומנגד ניצב יצור מקורנן בעל פני מגפון, מכחכח בגרונו. הקרקס הגרוטסקי מטריד, מוביל את זרם התודעה בתערובת החיים והמוות. פרח דם-המכבים, כמו אז, כך היום, מסמל את דמם של גיבורי מלחמות ישראל.
אלון בסקינד (1991)
בוגר מגמת צילום ב'מנשר' 2019, עובד כצלם טקסים בצה"ל, חי במבשרת ציון.
כבן זקונים במשפחה בת שלושה אחים, החל בסקינד להתעניין בנושאי צבא בגיל צעיר כשאחיו הגדולים שירתו בשירות סדיר בצה"ל (2003-2007). הוא למד את היסטורית היחידות בהם שירתו, ואסף סמלי צבא. הוא העריץ אותם ושמח להשתלב בשיחות החמשוש שלהם. מות אחיו בעת שירותו הצבאי גרם לבסקינד לטראומה קשה. בעקבות פגם גמגום לא הורשה להיות חייל קרבי כמו אחיו, והוא החל להמציא דמות לוחם פיקטיבי דמיונית שתממש במקומו את חלום ה"שירות הקרבי". לאחר שירות צבאי כצלם טקסים, ובמהלך לימודי התואר ב'מנשר', דמות הלוחם הפיקטיבית הפכה בהדרגה לממשית, ואליה הצטרפו דמויות נוספות: "מייג'ור גיא", "שם קוד שולה" ועוד. על כולם מפקד "קומנדור אלון" שהפך את בית המשפחה (הבושם 36, מבשרת) לשדה קרב, בו מתקיימות מלחמות ללא הפוגה.
שאיפתו החבויה של "קומנדור אלון" היא להשתלט ולחסל את מי שיצר אותו, את אלון בסקינד הפגום.
הבושם 36 אינה עונה (2019)
במיצב "הבושם 36", בסקינד משלב מגוון טכניקות ומדיומים ליצירת מרחב "מלחמתי" המדמה חמ"ל. חפצים ביתיים משתלבים עם צילומי דמויות מבוימות וסמלים צה"ליים מוכרים: כיסאות, דגלים, שלטים, צילומי נוף ופורטרטים. במרחב הזה מתקיימת מלחמה יום יומית בצל ההתמודדות עם הטרגדיה האישית-לאומית. היוצר ניקרא ומתייצב לקרב אל מול עצמו. מלחמת אבסורד אינסופית על זהות ומהות. לכל אחד מהאלמנטים במיצב יש משמעות ותפקיד:
קומנדר אלון - חי במבשרת ציון שליד ירושלים, רחוב הבושם 36 במבצר בית הוריו. הישוב ממוקם על צלע הר כשחציו נמצא מעבר לקו הירוק. המבצר ברחוב הבושם נמצא בצד שהיה חלק מישראל עוד לפני 1967. המבצר משמש הוא המגן האישי, אך הוא גם מוצב בקדמת חזית היישוב. קומנדר אלון הפך את ביתו למוצב בו עמדת תצפית קדמית וחמ"ל במרתף. הכח של קומנדר אלון מתצפת בשעות הלילה על העוברים והשבים ברחוב ומגן על בני הבית. כיום, לאחר נפילת הסגן "מייג"ור גיא", ממשיך קומנדר אלון בתכנון הפעולות הבאות בעזרת הסוכנת "שולה", החבלן שחום העור "ליוויתן" והחובש "בלונד-גראס".-
המפות - במפה שעל הקיר מסומן שטח אש לתרגול. בחמ"ל היא משמשת כקישוט ומודבקת עליה תמונת כביש המערכת המגן על הישוב. את תכנון הפעולות מבצע קומנדר אלון על המפה הפרושה על השולחן.-
רשת ההסוואה - סמל לחרדה שמא תיפתח פתאום מלחמה וביתו של קומנדר אלון לא יהיה מוגן.
התריס - אלמנט בניין אופייני במדינת ישראל ומסמל בית ישראלי רגיל, לא באמת מוצב.
הגריל - מסמל את אהבתו של קומנדר אלון לבשר, כוסית משקה חריף ואוויר צח. לכן העביר את החמ"ל מהמרתף לחצר הקדמית של הבית (וזאת למרות החשש מהפגזה פתאומית).
הדגלנים (2019)
לאחר שירותו הצבאי, המשיך בסקינד לעבוד כצלם טקסים באירועי צה"ל שונים. צילומיו מאופיינים בנקודת מבט אישית מיוחדת ולתיעוד מתווספות שכבות אמנותיות וקונספטואליות. ה"דגלנים" צולמה ברגע שירת התקווה בטקס התייחדות לזכרם של חללי חיל הטכנולוגיה והאחזקה.
[1] מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות | דוד גורביץ', דן ערב, הערך: אירוניה, http://haraayonot.com/
