חתך בסכין מטבח
חתך בסכין מטבח
מתי אלמליח / דינה גולדשטיין / ראומה זוהר חיות / שי זילברמן / איילת השחר כהן / לילך מדר / רחל פרומקין / דורית פיגוביץ גודארד / מירית צ'רוינסקי / נעמה רונה
אוצרת: רותי חינסקי אמיתי
04.09.20 - 17.10.20
חתך בסכין מטבח: מחשבות על קולאז'
כבר בעת העתיקה השתמשו אמנים בטכניקת צירוף והדבקה על גבי משטחים, ולאורך תולדות האמנות נעשו שימושים שונים בטכניקה זו. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19, כמה עשורים לאחר המצאת הצילום, החלו נשים בריטיות אריסטוקרטיות לגזור תצלומים של ראשים ובעלי חיים ממגזינים, גלויות וכרטיסי ביקור ולהדביקם על ציורי מים ורישומים שציירו. פרקטיקה זו, שהייתה שייכת לתחום התחביב והפנאי, הקנתה להן חופש לצרף דברים בלתי הגיוניים זה לזה ולשתול בעבודות פוטומונטאז' חלוציות ונועזות אלו מידה לא מבוטלת של אירוניה והומור מושחז, שחתרו באופן סמוי תחת הסדר הקיים.
ואולם רק בתחילת המאה ה-20 החל הקולאז' להיחשב כפרקטיקה אמנותית עקרונית ומושגית החורגת מתפקודה כטכניקה בלבד. המהפך של תפיסת הקולאז' כמדיום חתרני מיוחס לקוביזם הסינטטי ומזוהה במיוחד עם עבודותיהם של פיקאסו ושל ג'ורג' בראק. דרך ליקוט של אובייקטים חוץ-אמנותיים ושילובם על המצע האמנותי הם יצרו מציאות חדשה, מקוטעת ומרובדת, שמוותרת על העיצוב הטוטלי של מרחב התמונה כחלל רציף.
בשנות העשרה של המאה ה-20 קודם רעיון הקולאז' על ידי תנועת הדאדא, וההדבקה הייתה ליצירה כשלעצמה. המעבר מהפגנת מיומנות טכנית ציורית לבחירה של דימויים וחומרים מן המוכן מתעשיית התרבות, לשם יצירה הבנויה מפרגמנטים של מציאות שפורצת את החזות של הטוטליות, נחשבה ל"עקרון היסוד של האמנות האוונגרדיסטית" [1]. הפוטומונטאז'ים הדאדאיסטיים חתרו לא רק תחת הסדר האמנותי אלא גם תחת הסדר החברתי והתרבותי. ביקורת נגד מנגנוני הכוח הפוליטיים נארגה ובעבעה מעבודותיהם של אמני הדאדא, ובמיוחד מאלו של אמני דאדא ברלין. ביריד הדאדא הראשון, שנערך בברלין לפני מאה שנה ביוני 1920, הציגה חברת הקבוצה האנה הוך את הפוטומונטאז' לחתוך בסכין המטבח של הדאדא את תרבות הוויימאר הדשנה האחרונה של גרמניה ( 1919 ). העבודה עוררה התעניינות רבה וברבות הימים הפכה ליצירה איקונית ואף היוותה השראה לשם התערוכה הנוכחית.
חשיבותו של הקולאז' כפרקטיקה אוונגרדית מתבררת גם בהמשך המאה ה-20. הפוטומונטאז' של האמן הבריטי ריצ'ארד המילטון, מה עושה את הבתים של היום כה שונים, כה מושכים? (1956) היה ליצירת יסוד מטרימה ומכוננת באמנות הפופ המבקרת את תרבות הצריכה.
לקראת סוף המאה ה-20 איבד הקולאז' מתקפותו כמדיום אוונגרדי. ההצפה הסימולטנית והבלתי פוסקת של דימויים ומסמנים טרופים שהקשר ביניהם, אם בכלל ישנו קשר, הוא מקרי, שרירותי ומקוטע, והתפרקות שרשרת הסימון מאפיינות את הפרגמנטריות של אורח החיים והתרבות העכשוויים. תופעות אלו נמצאות בהלימה עם תכונותיו של הקולאז', שלכאורה מאשר את המציאות הקיימת, אך למרות זאת לא איבד הקולאז' מהרלוונטיות שלו כמדיום אמנותי שחותר תחת אותה המציאות. הוא מתגלה כמתקיף את המרחב הציבורי בשאלות שמערערות את הנחות היסוד בדבר סדרים חברתיים ומגדריים, בעודו מהדהד את המסורת החתרנית של הקולאז' המוקדם, בבחינת איזכור ומקור התייחסות. [2]
תולדות הקולאז' והתפתחותו מראשית דרכו כמדיום חתרני המטפל בסוגיות אמנותיות, חברתיות ותרבותיות מקופלות בכל אחד מגופי העבודות המוצגים בתערוכה, המגוונים בנושאיהם ובדרכי הטיפול האמנותי. התלישה, החיתוך, הקריעה והקיפול מתגלים כדפוסי מחקר שמהם מתנסח היגד אישי המציע סדר דברים חדש ומאתגר. במרכזו מצויים הספק, הקרוע, הפרום, המשובש והארעי. קווי דמיון נמתחים בין מרחבי העבודה ודרך הפעולה של אמני הקולאז' העכשוויים לתופעת הנוודות החדשה. תופעה חברתית ותרבותית זו מבוססת על אורח חיים ארעי, על שבירת רצפים ואחדויות ועל טשטוש, לעיתים אלים, של גבולות טריטוריאליים וסמליים. נטייתו של הנווד החדש היא אל הארעי ואל המקוטע שאין בו "התחלה" או "סוף". הוא שואף אל "האמצע", אל המקום שלא ניתן לאתרו [3]. אפשר להשליך תיאור מטפורי זה לקולאז' ולראותו כזירה מבוכית, פרי יצירתו של האמן / הנווד, המורכבת מצירופים של חומרי מציאות תלושים. החיבור מחדש קושר בין קרעי זמנים, מקומות ומצבים והופך את העבודה למרחב שדיסאוריינטציה שולטת בו. במרחב הזה אין נקודות מוגדרות של התחלה וסוף, וכללי הפענוח המוכרים והליניאריים לא בהכרח אפשריים בו. בד בבד, החוויה המבלבלת, השומטת את הקרקע מתחת למובנה ההגיוני והידוע, היא גם אופציה לבחינה מחודשת של פני הדברים.
מתי אלמליח
בסדרת העבודות המוצגת בתערוכה ליקט מתי אלמליח דימויים בנאליים ומשומשים בעלי אופי פרסומי ממגזינים ישנים, מרביתם של אמנות הצילום משנות ה-70 וה-80. הפרקטיקה הקולאז'יסטית, המושתתת על דימויים קיימים המהווים חומר גלם ליצירת דימוי אחר, מאפשרת לחשוף יצרים מודחקים שהיו מוצפנים במקור הצילומי ויוצרת מרחב פרשני אחר בתחביר החדש. אלמליח עובד בטכניקה של שכבות, כאשר הוא מניח את הדימויים זה על גבי זה. פעולת קיפול הדימוי והדבקתו על האחר יוצרת במרווח שבין השכבות נפח וצל שמאפשרים לצופה להסתכל מהצד ולחפש מה מסתתר מתחת, אך פעולת הסריקה של הקולאז' מבטלת את השכבתיות של הדימוי לכדי יחידה שלמה ושטוחה. הצופה מובל על ידי אלמליח לנקודה מדויקת בדימוי – כתם אדום עגול, מקצתו שקוף, המבליט ומדגיש את הנקודה שמעניינת אותו כאמן, זו הנקודה שמשבשת את ה"פונקטום" של המקור הצילומי (במושגיו של רולאן בארת') ויוצרת פונקטום חדש.
מתי אלמליח, יליד 1979, חי ופועל בתל אביב. בוגר המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה, בעל תואר מוסמך המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים. חבר בגלריה השיתופיתP8 .
דינה גולדשטיין
סדרת העבודות החדשה של דינה גולדשטיין נוצרה ממש בימים אלו של תקופת קורונה. לכאורה, מלאכת הקולאז' מאפשרת "בריחה" מהמצב הקיים לעולמות אחרים, אך למעשה, לא באמת ניתן להימלט מהמציאות, שכן הדוק האפרורי השורה מעל העבודות מרמז על אווירה עגומה. הדימויים לקולאז'ים נלקחו מציורי "Fine Paintings" מרהיבים מהמאה ה-19 כדוגמת ציורי דקמרון של הצייר האנגלי ג'ון ווטרהאוס, ציורים של הציירים הפרה-רפאליטים וגם דימויים ארכיטקטוניים מציורים מתקופת הרנסנס והמאה ה-18. תהליך העבודה מתחיל בשיטוט ברשת בעולם של תולדות האמנות. סבלנות רבה, זמן ומאמץ נדרשים כדי לאתר ולאסוף את הדימויים שצייר מישהו אחר ושנפשה של גולדשטיין חושקת בהם על מנת ליצור מהם חוויית התעלות מעל היום-יום. בתהליך העבודה, המשלב בין טכנולוגיה דיגיטלית לטכנולוגיה ידנית ועמלנית, גולדשטיין יוצרת שכבה אחר שכבה שנערמות לסצנות מיניאטוריות מרהיבות של עולמות קסומים, פלאיים ואל-זמניים. גולדשטיין מציגה בתערוכה גם עבודת קולאז' באנימציה.
דינה גולדשטיין, ילידת ירושלים 1979, חיה ופועלת בתל אביב. אמנית רב-תחומית. בעלת תואר בוגר ומוסמך מהאוניברסיטה העברית, ירושלים.
ראומה זוהר חיות
ראומה זוהר חיות מלקטת את חומרי הגלם לעבודותיה ממאגר דימויים נרחב שכולל רפרודוקציות מתולדות האמנות, דימויים מהתרבות הפופולרית, פרסומות, מגזינים ותצלומים מאלבומי משפחה. המוטיבציה להפקעת הדימויים נובעת בראש ובראשונה מהלך רוח שקשור לאירוע או לרגש ספציפי שברצונה לבטא. לא תמיד רצון זה נובע בהכרח מהחלטה מודעת, לעיתים הוא מוּנָע מתחושה פנימית. בפעולת הגזירה וההטלאה הדימויים מתנסחים בעבודותיה של זוהר חיות לכדי היגדים המתיכים את האישי עם הקולקטיבי בדרך כנה, מינימליסטית ואסתטית. החתירה תחת סדרים חברתיים הנוגעים לסוגיות של מגדר, נשיות, אימהות ומשפחה נוכחת בכל העבודות.
רבות מהדמויות הן יצורים היברידיים בעלי פרופורציות מעוותות, שנוצרו מהכלאות בין אישה לחיה או בין נקבה לזכר. הדמויות נשתלו בסביבות שמערבות בין זמנים ומקומות ומעוררות תחושה חריפה של דיסאוריינטציה.
ראומה זוהר חיות, ילידת 1974. אמנית רב-תחומית, חיה ופועלת בתל אביב. עוסקת בעיקר בצילום, קולאז' וטקסט. בוגרת המחלקה לאמנות רב-תחומית באוניברסיטת תל אביב, לימודים לתואר מוסמך באוריינות חזותית מסמינר הקיבוצים, תל אביב. כמו כן למדה תסריטאות, צילום ועריכה, באוניברסיטת ניו יורק (NYU) ובבית הספר לאמנות בניו יורק (SVA). חברה בגלריה השיתופית חנינא.
שי זילברמן
שי זילברמן מלקט את הדימויים לעבודותיו מהמדיה המודפסת ומתצלומים מן המוכן (ready made ), המקפלים בתוכם היסטוריה משלהם. לאחר שאיתר את מושא המחקר מתחילה עבודת החיתוך שמפרקת את המציאות התמונתית לפרגמנטים – אוסף של שברים שמהם מתפענח העבר מחדש.
סדרת העבודות המוצגת בתערוכה הוצגה לראשונה בתערוכת היחיד של זילברמן סובניר במוזיאון וילפריד, בשנת 2018. המקור לקולאז'ים היה סדרת ספרים משנות ה-70 (במהדורות ובשפות שונות) על תרבויות שונות בעולם. ביניהם היה ספר על אמנות אסיה, שבו הופיעו דימויים של פסלים שנמצאים גם באוסף וילפריד (אך הוא לא היה המקור היחיד לעבודות). באמצעות הפירוק החומרי והרעיוני הוטענו הפסלים במשמעויות חדשות ומגוונות. כפי שמציינות רותם רוף וענת טורבוביץ בדף התערוכה, משמעויות חדשות אלו מערערות "על פרקטיקות מוזיאליות המקדשות את ההיסטוריה של החפצים ואת הזיכרון התרבותי. העבודות מצביעות על השיבוש האינהרנטי הקיים באוספים מוזיאליים — חפצים המחזיקים זיכרון היסטורי-תרבותי, שעצם הוצאתם ממקומם והגעתם למוזיאונים במקומות שונים בעולם הופכת את הנרטיב שלהם למדומיין".
שי זילברמן, יליד 1976, חי ופועל בתל אביב. בוגר בהצטיינות בבית הספר הגבוה לאמנויות אקול דה בוזאר בפריז. כמו כן למד במחלקה לעיצוב אופנה באקדמיה המלכותית באנטוורפן, וקיבל מלגת שהות אמן בשיתוף עם מרכז גוטסמן לתחריט בקיבוץ כברי.
איילת השחר כהן
מאגר חומרי הגלם לעבודותיה של איילת השחר כהן כולל מגזינים וספרי ארכיטקטורה, עיצוב פנים, ארכיאולוגיה, סידורי פרחים וספרי אמנות ישנים. בעבודת שדה עמלנית וכפייתית היא מחלצת מהם דימויים שמעוררים תחושת עזה של דז'ה וו בעולמה הפנימי, שבו היא נודדת ללא הרף בין זמנים ומקומות. פעולת הקולאז' היא למעשה הביטוי הצורני של המפגשים התודעתיים האלה וגם מאפשרת את הקרבה האינטימית אליהם. בעבודות המוצגות בתערוכה ליקטה כהן בגדי מלוכה מפוארים וגלימות נזירים צנועות שהופיעו בציורים מהמאה ה-18. בפעולת הגזירה המוקפדת והדייקנית היא בראה מהם אובייקטים פיסוליים אמורפיים, חייתיים ויצריים. את פסלי הנייר המסתוריים הציבה על פריטי ריהוט מינימליסטיים שגזרה ממגזינים של עיצוב עכשווי יוקרתי. הרהיטים המצולמים הפכו לכַּנִּים עבור פסלי הנייר והתאחדו לאובייקט היברידי באמצעות פעולת הסריקה. במפגש המתחולל בין היצרי האקספרסיבי לבין המינימליסטי המאופק נברא עולם משמעויות חדש ומוצפן, המהווה צוהר לעולמה הפנימי הסמוי של כהן.
איילת השחר כהן היא אמנית רב-תחומית, מורה ואוצרת, חיה ופועלת בתל אביב. ראש המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה לאמנות וחברה בירושלים ומנהלת גלריות מוסררה. זוכת פרס עידוד יצירה ומענקים מקרן רבינוביץ ומפעל הפיס להוצאת ספר האמנית מול השמש. עבודותיה מצויות באוספי מוזיאון ישראל ירושלים, מוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, מוזיאון אשדוד ועוד.
לילך מדר
לילך מדר מציגה עבודות משתי סדרות: האחת, עידן הענן (2019) – קולאז׳ים שהמצע שלהם הוא דפי אנציקלופדיה מאוירת לילדים בשם עולם המדע (1962), שעליהם הדביקה גזירי תצלומים כדוגמת פה פתייני ששפתיו משוחות בליפסטיק בצבע אדום עז, חלקי צמחים ואובייקטים נוספים ממקומות וזמנים אחרים, שאין כל קשר בינם ובין הערכים האנציקלופדיים. חוסר ההיגיון המדעי שיוצרת מדר בעבודותיה ההומוריסטיות והחיבורים הגרוטסקיים בין העבר להווה ובין מציאות לבדיון מנכיחים את הפערים העצומים בין העולם האנלוגי הישן לעולם הדיגיטלי – עידן הענן. פערים אלו, בייחוד בכל הנוגע לשימור ידע, מעוררים חשש שמא העידן החדש יעלים מקורות ידע ונכסי תרבות.
בסדרת עבודות אחרת מדר מציגה קולאז'ים זעירים על בולים ( 2018 ואילך). הגברים מוצגים על הבולים בשל פועלם ואילו הנשים מוצגות בתנוחה סבילה כפי שהופיעו ברפרודוקציות של ציורי עירום מאת גדולי הציירים. החיבור שנוצר בעבודותיה מציף על פני השטח מכניזם תרבותי סמוי של תפיסה פטריארכלית מפלה ודכאנית, המרפררת לאימרתו הנודעת של התיאורטיקן והסופר ג'ון ברגר: "גברים פועלים, נשים נצפות".
לילך מדר, ילידת 1975, חיה ופועלת בתל אביב. בוגרת לימודי צילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים, בעלת תואר מוסמך במחקר תולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב.
דורית פיגוביץ גודארד
הקולאז'ים של דורית פיגוביץ גודארד עשויים מגובלנים ישנים, מלאכת יד נשית שהייתה נפוצה בארץ בשנות ה-60 וה-70. ברבים מהגובלנים הודפסו ציורים של גדולי האמנים, ועם השלמת מלאכת הרקמה מוסגרו ונתלו אחר כבוד בסלון הבית. בקולאז'ים ניתן למצוא חלקים רקומים מיצירות מפורסמות של ורמיר ופרנץ האלס, סצנות פסטורליות מציוריהם של אדואר מאנה, קלוד מונה ועוד. בעבודה ללא שם (2015) הטליאה פיגוביץ גודארד את החלקים בעלי הגוונים החומים של אדמה וצמחייה שחתכה מהגובלנים, כשהיא משלבת בין צדה הקדמי של הרקמה לצדה האחורי. מעל לכל תפרה ראשים של גברים ונשים שגזרה מגובלנים שונים ומיקמה אותם כשהראש שכוב על פני הרקע החום-אדמתי. המהלך הדה-קונסטרוקטיבי משבש את התיאורים הפסטורליים והאידיליים שהופיעו במקור וחושף מציאות קטועה ומפורקת של הקשרים תרבותיים ופוליטיים, המעורבים בזיכרונות אישיים.
דורית פיגוביץ גודארד, בוגרת המדרשה לאמנות, זוכת פרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות, 2019.
רחל פרומקין
עבור רחל פרומקין פעולת החיתוך ממלאת צורך דחוף בחיפוש אחר הקו המתממש במיידיות של החיתוך. חומרי הגלם לשלושת הקולאז'ים שמוצגים בתערוכה הם תצלומים של דוגמניות ממגזינים של אופנה. מבטן החודר והאיפור הלבן שהשטיח את הבעת פניהן לכדו את תשומת ליבה של פרומקין בשל תחושת המוות – הוואניטס – שנשבה מהן. בהדבקה מחדש, חלקי הגוף המוארך שפורק כמו נשאבו החוצה וכמעט נמוגו לחלוטין. מנגד, הצבעוניות ותנועת הבגדים בחלל מעניקים לעבודות חיוניות וחושניות. השילוב ביניהם חושף את המתח שבין היעלמות להגחה מחדש ובין המעודן לאלים. מתח זה מתגלם בפעולת החיתוך, שבה ההרס והיצירה אינם ניתנים להפרדה.
רחל פרומקין, בוגרת המחלקה לאמנות ובעלת תואר מוסמך באקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל, ירושלים. למדה בבית הספר הגבוה לאמנויות אקול זה בוזארENSBA ,, פריז, במסגרת תכנית חילופי סטודנטים. זוכת פרס קופר, המחלקה לאמנות, בצלאל.
מירית צ'רוינסקי
מירית צ'רוינסקי מפגישה בעבודותיה בין שתי תפיסות אמנותיות המייצגות תקופות מגמות וסגנונות מנוגדים בתולדות האמנות; בין ציורי פרחים מהמאות ה-17–18, שהיו נפוצים בציורי טבע דומם, לבין הציור המופשט, שהקולאז'ים כורכים אותם זה בזה.
תצלומי הפרחים המצוירים נתלשו היישר מספרי אמנות והודבקו על המצע. כל דימוי מבקש להאיר על הקשריו ההיסטוריים והתרבותיים של ציור מוקפד, פרטני ושובה לב ביופיו. מעין מסמן בודד של זיכרון נשכח מן העבר, המוצב מול מסורת ציורית מקומית של ציור מופשט ומשוחרר במכוון, שגם הוא כבר היה לנחלת העבר. השילוב ביניהם יוצר זירת מאבק חתרנית המציפה שאלות אסתטיות נוקבות על מוסכמות של טעם, מוטיבציות ציוריות, אופנות מתחלפות וזיכרון תרבותי .
מירית צ'רוינסקי, ציירת, חיה ופועלת בתל אביב. בוגרת מגמת אמנות באקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל, ירושלים.
נעמה רונה
נעמה רונה ממזגת בעבודותיה תכנים אישיים ואוטוביוגרפיים עם סוגיות פְּנים-אמנותיות הנוגעות לצילום ולקולאז'. בתערוכה מוצגות עבודות מסדרת חלומות בהלבציה (2015), שבה ליקטה רונה דימויים מהזמנות לתערוכות וממאגרי האינטרנט. בהשראת העיצוב השוויצרי יצרה מהדימויים אגרטלי פרחים שהותאמו לאווירה ולעיצוב השוויצריים המאופקים והמוקפדים. מנגד, ניכוס הדימויים החיה עבורה את ההוויה האמנותית הישראלית המרוחקת ואת הפנטזיה של ההצלחה, שגילמו בעיניה אותם האמנים. בסדרה אחרת, ללא כותרת (2018), הכליאה רונה חלקי פורטרט שלה ושל האמנית רוני אביב ויצרה דמות נשית מפוצלת ואניגמטית. העבודות העוסקות בגוף הנשי מעלות שאלות הנוגעות לאובייקט הנשי במדיה הדיגיטלית דרך פעולה של פירוק והרכבה.
נעמה רונה, ילידת 1981, חיה ופועלת בכפר ביל"ו. בוגרת המחלקה לצילום בבית ספר מנשר לאמנות, תל אביב. למדה אמנות בקמרה אובסקורה. חברה בגלריה אינדי משנת 2019.
[1] פיטר בירגר, תיאוריה של האוונגרד, רסלינג 2007 , ע"מ 115
[2] אירית הדר, זהירות, מודבק!: קולאז'ים מאוסף המוזיאון ומאוספים אחרים, (קט.תע) מוזיאון תל אביב לאמנות , 2009 , ע"מ 21
[3] דוד גורביץ ודן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות, בבל, 2012 ע"מ 714