ארכיאולוגיה עכשיו
ארכיאולוגיה עכשיו
בוגרים נבחרים מבתי הספר לאמנות, מחזור 2017
ג'ני אגליץ, טל אזולאי, נעמה ברתיני שביט, שי גונן, ליאור גליקמן, ארווא מג'אדלה, טל מיכאליס, יוסף משיח, אבירו לילו, רביד פרידמן
אוצרת: אפרת גל שמש
20.07.2018 - 01.09.2018
אמני העתיד עוסקים בעבר. בוגרי בתיי הספר לאמנות מ-2017 יוצרים בעולם מרובד, פוסט פוסט מודרניסטי. הם לא טריים או תמימים, לא מתיימרים ליצור משהו חדש- יש מאין. הם מודעים לכך שהם שכבה נוספת בתל שנהרס ונבנה שוב ושוב. הם חופרים מתחת לרגלינו, תרים אחר ממצאים מן העבר, מתעדים וחוקרים שרידים של התרבות האנושית, שולים ממצאים ומעניקים להם הקשר חדש או מגייסים אותם לטובת המטרה הנוכחית.
ברבות מהעבודות בתערוכה נוכחות באופן פיזי האדמה והאבן וגם ממצאים ארכיאולוגיים, הריסות ושרידים.
ג'ני אגליץ, בוגרת שנקר, מציגה ציורי שמן גדולים מתוך סדרה שנקראת "ארכיאולוגיה הפוכה". היא בונה הריסות באמצעות שכבות של צבע, בהוספה, גריעה ותיחום. רבים מהציורים שואבים השראה ראשונית מצילומי הרס הפצצות באוקראינה, ארץ מולדתה של אגליץ ומקום המגורים של כמה מבני משפחתה. באמצעות הציור היא מנסה לגעת בהרס המרוחק ממנה. שכבות ההריסות שבציור עטויות שכבה דקה של זרות וניתוק. אלו הן גם הריסות הבית הפרטי של האמנית בעקבות משבר ההגירה שחוותה והציור הינו גם מסע של בניה מחדש וחיפוש שייכות. הבניין שהשלד שלו נחשף, הוא גוף ששריריו, בשרו ועורו עשויים בטון וזכוכית. הציור בתהליך של ניסוי ותעייה פוער בו שריטות ופצעים שותתי דם.
גם ארווא מג'אדלה, בוגרת החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, מתארת חורבות מולדת. מג'אדלה יוצרת הדפסים בעקבות מבני אבן הרוסים ונטושים בכפר עתיל שליד טול כרם, כפר הולדתה של אמה הנמצא כרגע בתחומי הרשות הפלסטינית. האמנית ומשפחתה מתגוררים בבקעה אל גרביה אך בכל יום שישי נוסעים לבקר בעתיל. מג'אדלה מתמודדת עם שאלה בלתי פתורה של זהות ושייכות.
מן ההדפסים נמחקו מכוניות או עוברי אורח שהופיעו בצילום המקורי, תוך התעלמות מהחיים הממשיכים לצד הבית שננטש. בכל מבנה חסרות כמה אבנים המסמלות את העדרם של בעלי הבית, בדומה למנהג היהודי של השארת פינה בלתי מטויחת בבית חדש לזכר החורבן.
המידה של כל ההדפסים היא 22/48 ס"מ, שנת המלחמה וגילה של מג'אדלה בזמן שיצרה את העבודות.
בדרכו של הצופה להתבונן בהדפסים יינגפו רגליו באבנים עטופות המונחות על הרצפה. בכל ביקור בכפר של אמה אספו האמנית ובנות הדוד שלה אבנים, אותן החביאו מתחת למושב במעבר במחסום. לאחר מכן, בבית, כל נשות המשפחה, הסבתות והדודות תפרו כל אבן בבד תכריכים ורקמו עליהן רקמה שחורה במקום בו קווי המתאר של האבן נוגעות בבד.
טל מיכאליס, בוגרת מוסררה, חוקרת את המפגש בין האבן לגוף. הגוף, הוא גופה של האמנית, גוף אישה במשקל 40 ק"ג והיא מופיעה ומתועדת כאשר היא מבצעת עבודות פיזיות קשות של חפירה, גרירה והשלכת אבנים. מיכאליס מבצעת את הפעולות בפשטות ובכוח כמו אינה מודעת לסכנה ולאלימות הגלומות במפגש שבין הכובד והקושי של האבן לרכות ושבריריות הגוף. מיכאליס מציגה בפנינו טקסים קדמונים המהדהדים קבורה או סקילה. כל פעולה שמתבצעת בחלל מותירה את חותמה ומוסיפה עוד שכבה של ממצאים. ארכיאולוגיה שמתהווה בזמן אמת. השאריות שנותרו בחלל נושאות את רוח הפעולה שהתבצעה ומשאירות למבקר באתר את המקום לדמיין התרחשויות אמיתיות או בדיוניות.
גם טל אזולאי בוגר מנשר, מחפש שאריות ושרידים. הוא מצלם במבנים עזובים שירדו מגדולתם. מבקש לחלץ אסתטיקה מתוך העזובה. אזולאי מגיע למבנים ששרויים במצב ביניים- מבנים שהוכרזו כראויים לשימור ועומדים לפני שיפוץ או האנגרים של תצוגה לאחר שהתערוכה פורקה. מצב דמדומים שבין העבר לעתיד. אזולאי אינו מסתפק בתיעוד, אלא מקפיד להתערב בתפאורה הקיימת. באמצעות חפצים שנמצאים באתר, הוא משפר את ההצבה, מגיב עליה באופן מינורי אך מדויק שמדגיש את אופייה הפורמליסטי. ההצבות תמיד מותירות את הצופה אל מול השאלה האם זו סצנה מבוימת או לא.
כאשר אזולאי מציב את צילומיו בחלל הגלריה הוא מוסיף להם שכבה נוספת. הוא מערער על הדו מימד של הצילום באמצעות הוספת תלת מימד חיצוני. אובייקטים שמתייחסים לצורניות שבצילום ולסביבה שבה הוא מוצג ושמהדהדים את אותן הצבות פורמליסטיות מתעתעות שבוצעו באתר עצמו.
עבודתו של יוסף משיח, בוגר מוסררה, היא ארכיאולוגיה שמתהווה במהלך התערוכה. משיח יוצר מיצבים אינטראקטיביים המבקשים להעיר את הצופה משיכרון קיומו העצמי. המבקר בתערוכה מוצא עצמו אל מול מסך עם מצלמה ומדפסת. באופן אינסטינקטיבי כל אדם בן זמננו יעמיד עצמו בתוך הסימונים האדומים המופיעים על המסך ויצפה לקבל את בבואתו החקוקה בדו מימד. בשל קוד ערמומי שיצר האמן, תפלוט המדפסת דימוי של אדם אחר שביקר בתערוכה קודם לכן. גם אם, המבקר המאוכזב יוסיף וילחץ על הכפתור, לא יזכה לקחת עימו כמזכרת את דמותו הקפואה על הנייר. משיח מאלץ אותנו להתבונן באחר, שקדם לנו, פנים אל פנים. מכריח אותנו להיות מודעים לאלו שקדמו לנו, אשר גם הם ביקשו לקבע את מראה פניהם אל הנצח. רוב המבקרים אינם מוצאים עניין בדמותו של הזולת ועל כן יותירו או ישליכו את הדימוי בחלל ויתרמו להיווצרותו של ארכיון דימויים בלתי רצויים- גניזה שמתעדת את מבקרי התערוכה. השריד העכשווי ביותר של הגוף האנושי הוא התיעוד העצמי בדו מימד, אשר הצטברותו העודפת בחלל משקפת את תקופתנו רוויות הבבואות.
אבירו לילו, בוגר אורנים, מציג שרידים להתרחשות שהסתיימה. לילו ראה בעיני רוחו אתר ארכיאולוגי מן העתיד ואנו המבקרים בתערוכה, נדמים לרגע כחוקרים המנסים לפענח מה גרם לכיליונה של צורת חיים קדמונית. המיצב שנקרא "ארץ", מורכב מדימוי של צמח שתלטן, המתרבה וכובש לו שטח באמצעות הוצאת שלוחות ומוקדים חדשים. במרחב בו התפרש יבחינו חדי העין, גם בגזעים חלולים, שארית של יוזמה בוטנית אחרת שנדחקה הצידה במאבק. המאבק הוכרע כבר מזמן ואנו עומדים אל מול שרידיו היבשים והמתפוררים של הצמח המנצח לצד יריבו שהובס. לילו מבקש להעמיד מול עינינו התרחשות אפוקליפטית של צורת חיים שתלטנית אשר הביאה בסופו של דבר לחורבנה. לילו שואב את השראתו מהטבע ומן האדמה אשר בכניעותה, סופגת ומשמרת את זכרון המאבקים המתרחשים על פניה.
גם המיצב של ליאור גליקמן בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, מציג טבע וצומח, אך זהו צומח חי וחשוב יותר זהו טבע מתורבת, אשר צורתו מעוצבת בקפדנות בידי אדם. גליקמן שוזרת יחדיו שני חזונות אוטופיים הקשורים בטבע ובצומח. שתי תפישות אידיאולוגיות ואסתטיות שנדמות מרוחקות זו מזו, כמרחק מזרח ומערב אך משתלבות באופן קוהרנטי בסיפור חייו של סבה. הסב עלה מפרס בגיל 16 והשתלב בקיבוץ מעגן מיכאל, שם הוא מתגורר עד היום. גליקמן שהקשיבה לסיפוריו, שסופרו ללא כרונולוגיה מסודרת, חשה כי הזיכרונות הטובים מאיראן שלפני המהפכה, ניצבים בשורה אחת עם הזכרונות מהקיבוץ החקלאי כפי שהיה פעם. התודעה של הסבא היא כקפסולת זמן המשמרת הוויה של מקומות שאינם עוד. המילה האנגלית לגן עדן- Paradise, מקורה במילה פרדס שהיא מילה פרסית. הגן הפרסי מאופיין באסתטיקה ייחודית הנשענת על כללים נוקשים. הגן חייב להכיל את ארבעת היסודות- מים, אדמה , אש ורוח. עליו להיות מוקף חומה והצומח שלו חייב להיות נבדל באופן מהותי מהצומח הפרא שמעבר לחומה. גליקמן מוצאת הקבלה רעיונית וויזואלית בין הגן הפרסי לחקלאות ולנוי הקיבוציים. גם האתוס הקיבוצי בראשיתו ביקש ליצור מעין גן עדן עלי אדמות המאופיין בגידולים אקזוטיים כמו בננות, אבוקדו או ציפורי גן עדן. המיצב של גליקמן משלב הדפסות על גבי חומרים מהקיבוץ כמו רשתות להגנה ממזיקים, לצד שטיח פרסי, שתילי ציפור גן עדן וסרטון חריש של טרקטורים שהכוריאוגרפיה שלו מהדהדת את העיצובים הסימטריים והאוריינטליים של השטיח.
גם נעמה ברתיני שביט בוגרת המדרשה, מלקטת סיפורי חיים וזיכרונות.
עבודת הוידיאו In a Blink of an Eye היא קומפוזיציה אודיו- ויזואלית המורכבת משברי סיפורים וחוויות אנושיות. שביט אוספת שרידים מחיי אדם- שקופיות ישנות, צילומי רנטגן, זיכרונות וקולות ועורמת אותם זה על זה, זה לצד זה, על פי חוקיות סמויה, בקומפוזיציות שמדגישות את האוניברסאלי והמשותף ולצידו את האישי והסובייקטיבי. שביט חוקרת את חוויית ההזכרות- הניסיון להיזכר או הכישלון להיזכר, החוויה של נבירה בתאי המוח על מנת להיזכר בשיר ילדים נושן. המפגש עם הדמויות המספרות מעלה את השאלה לגבי האותנטיות של הזיכרון כחוויה סובייקטיבית המאופיינת ברומנטיזציה. האדם ורובדי החוויה הפיזית והרגשית שלו מוצגים כמושא למחקר, תחת עדשת המיקרוסקופ. החרק המטייל תחת מטול השקפים, מדגיש את מקומו של האדם ונותן קנה מידה. שביט עוסקת בארכיאולוגיה של גוף. הגוף האנושי כתל עשוי שכבות שכבות של זיכרונות שנצרבו בגוף, צלקות וגלדים שמרכיבים את הגוף כפי שהוא בהווה.
בעבודתה של רביד פרידמן בוגרת שנקר, הגוף מכוסה שכבות של דבש. פרידמן מציעה לשמר את גופו של הגבר הישראלי בדבש, חומר משמר הנושא סמליות של ארץ זבת חלב ודבש ומגלם הבטחה לשפע וטוהר. פעולת המשיחה לקוחה מטקס המשיחה למלך והגוף הוא הגוף הנבחר, המיליטריסטי ההרואי. פרידמן פונה אל הצופה באופן פתייני הלקוח משדה השיווק ומעולם הדת והמשיחיות. היא עושה שימוש בדימויים מעולמות ויזואליים של טראש, ניו אייג' ופאשיזם. עורמת שכבות של פוטושופ, מוחקת ובונה תוך טשטוש המקור והאמת, כיאה לעולם של פוסט אמת ופייק ניוז. בדומה לסרטוני יוטיוב של ימין קיצוני פרידמן מוציאה דימויים מהקשרם ומעבירה אותם תהליך של ניכוס תרבותי. היא ממנפת את כוחם הויטאלי של הדימויים, מדברת דרכם ויוצרת סביבם מיתולוגיה חדשה.
פרידמן חוקרת את גילגולם של דימויים, את האופן שבו דימוי הופך לסמל ומיתוס ומגוייס לאידיאולוגיות שונות ולעיתים סותרות.
עבור שי גונן, בוגרת המדרשה, ארכיאולוגיה היא שפת האם. אמה ובן זוגה עוסקים בארכיאולוגיה וממצאים ארכיאולוגיים נמצאים תמיד בהישג ידה של גונן וכליי המחקר של הדיסציפלינה מהווים עבורה השראה. כמו למשל, טכניקת הרפאות, רסטורציה, שחזור וחידוש של ממצאים עתיקים. בסדרת העבודות- "רפאות אנלוגית" גונן מבצעת שחזור של כלי חרס שבור באמצעות חשיפה מרובה של דימויים על אותו נייר צילום. באמצעות צילום רב שכבתי היא מציבה את השברים יחדיו לכדי אובייקט שלם. בצילום אחר היא עורמת שכבות של דימויים בלתי קשורים כמו סדין מקומט, גב או חתול ומרכיבה דימוי חדש. גונן משתמשת בטכניקות מסורתיות באופן ניסיוני ומערבת ישן וחדש, שחזור אמיתי או בדוי. אל בית אמה של האמנית נאספו גם גבישי פיריט- תופעה גיאולוגית המכונה "זהב שוטים". גונן יצרה יציקות של הגבישים אשר מחקות אותם באופן מדויק ומטשטשות את הגבול בין המקור להעתק. מוצג אחר שמערער על המהימנות והאותנטיות של דיסציפלינת הארכיאולוגיה הוא כד שעיצבה והדפיסה במדפסת תלת מימד ולאחר מכן ניפצה אותו וחיברה את השברים.
