אין גבול לפניך – יאיר גרבוז

תערוכה זו חושפת גוף עבודות שיצר יאיר גרבוז בשנתיים האחרונות, בתקופת זמן אינטנסיבית ורגשית מאז הנאום שנשא בעצרת הבחירות של תנועות השמאל בכיכר רבין בחורף 2015. מילותיו באותו נאום עוררו יצרים עזים שיצאו מכלל שליטה. "אני לא יכול לטהר לעצמי" הוא כותב באחת העבודות, ומבטא בכך אולי את חוסר האונים להבהיר שוב את כוונותיו האמיתיות שסולפו בכוונת מכוון על-ידי פוליטיקאים, ולכן לא הובנו כהלכה על-ידי הציבור, ואת ייאושו וסלידתו מהכתף הקרה שהפנו לו עמיתיו לדרך. באותה העבודה הוא מוסיף וכותב: "איבדתי את ההכרה וזכיתי לבלי הכר" כשואב עידוד מצדו הטוב של האירוע המטלטל, שזיכה אותו בסופו של דבר גם במחמאות מאוחרות ובהכרה בלתי צפויה בדבריו לאשורם.

גרבוז (יליד 1945, גבעתיים) מציג את "תפיסות עולמותיו" דרך אמנותו החל מ-1967. בתבונת ידיים ולשון חדה הוא שוזר בקפדנות בין טקסט וצורה, ממולל אסוציאטיבית סיסמאות ומוטיבים טיפולוגיים/טיפוגרפיים ו"מחייה" (או ממית) את השפה העברית בדרך ייחודית משלו. הטקסטים ביצירתו משמשים גם כזרז לקהל פוטנציאלי שאינו מתעניין דווקא באמנות, כאומרים: אם אינכם "מבינים אמנות", אתם מוזמנים לפחות לקרוא בה ולהגיב. נראה כי יצירתו, שמושפעת מתודעה ישראלית ויהודית רחבה בהווה ובעבר, מדלגת מעבר למכשול הצבריות, ומציעה נקודת מבט נעדרת גבריות מחוספסת. הוא חוזר ומצהיר שאינו יכול להמציא דבר אלא להיות מאסף, שמיטיב לבקר את המציאות הישראלית. "בהקשר לעיסוק באמנות שלי, אני שייך לדור של ישראלים שהחמיצו רכבת. מכל מקום, המעשים הגדולים כבר נעשו – נשארו רק המילים."[i] ובהמשך אותו קטע הוא מוסיף ומדגיש גם את מעמדו ההכרחי כאנטי גיבור וחף ממאצ'ואיזם. מעמד שמאפשר לו להביט מהצד ברגשנות מאופקת, לגעת לא לגעת, ודווקא משום כך לחלחל ולהיות נוקב: "יותר משחרשתי, חשבתי מחשבות על חריש. יותר משהלכתי בשבילי הארץ, חשבתי מחשבות על הליכה. יותר מהדרך לעין חרוד עניין אותי איפה עוצרים לקפה."

התמסרותו של גרבוז לגירויים מקומיים ואוניברסאליים אייקוניים ובחירותיו התכופות להעתיק ולצטט אמנים אחרים, הן קריאה לפתיחת גבולות ולחצייתם ובלילת האמנות לשפה רבת רבדים. "אני נוהג ללכת לחנויות ספרים כדי לגנוב. על הספרים אני אמנם משלם, אבל לא על הגנֵבות. אני פותח את הספרים ומקבל מהם תרומת דימויים ותרומת איברים ותרומת סצנות ותרומת טקסטים והצעות לחיקויים". במעשה ההעתקה הגרבוזי יש פעולה נוגדת שכחה. לטענתו, הציונות כולה מבוססת על מחיקת העבר, שהיא פעולה אנטי-תרבותית וא-היסטורית. בטקס החזרתי הזה מתחולל גם רגע מיוחד של ריקון יצירת המופת מקדושתה השמימית ושימוש ישיר ו"טפילי" בשלד היבש והאוורירי שנותר לה, למטרות אישיות. פעולת מיחזור זו היא אקט המציע ליצירה לא רק להיזכר ולהתחדש, אלא אף לחיות שוב בוואריאציות שונות.

החל מראשית שנות הארבעים מגדירים היסודות האידיאולוגים-תרבותיים של הכנענים את הציר המרכזי הדומיננטי של האמנות הישראלית. הצעתם הרדיקאלית להתנתק מהיהדות הגלותית ולהיקשר למקורות קדומים (עמי כנען שחיו כאן בעבר הרחוק), מפיחה התלהבות מפתיעה ומחלצת את האמנות המקומית מכבלים של "רגשנות ציונית", רומנטיקה והשפעות אוריינטליסטיות. אופקים חדשים שקובעת בקול גדול את הטון בראשית שנות החמישים, חוזרת ומאמצת את ה"יהודיות", אך מדגישה מאידך את החיפוש אחר ביטוי מופשט ולירי בכדי להיטיב ולתאר את המציאות המקומית הקשה והמיוזעת ואת הצורך בחיזוק הקשר עם האמנות הבינלאומית. גרבוז, שמאמץ רסיסי השפעות והשראה מכאן ומכאן, מתחיל לגבש את תווי ההיכר של חתימתו הייחודית עוד בשלב מוקדם ביצירתו. אי הסדר הסדור שמתחיל לאפיין את תמונת עולמו הסגנונית והססגונית, מזכיר את גישתם של שטרייכמן, זריצקי וחבריהם לאור, לצורה ולצבע, ובעיקר את דרך ההפשטה הנופית הטיפוסית להם כל כך. נופיו שלו בנויים אמנם ברובם מרכיבים פיגורטיביים, דרמטיים, אבל מחולקים גם הם לתתי נושאים וחלקות שבונים בסופו של דבר קומפוזיציה לוקאלית ומלאת קסם. באופן "כנעני" משלב גרבוז בתחילת דרכו מאפייני קו מינימליסטים שמסייעים לו לחוש ולהמחיש את אווירת המקום והארץ. שנים אחר כך הוא אוסף אל יצירתו מוטיבים זרים ואלמנטים שבטיים פרימיטיביים, כנהנה ממגע זר וטעון בניחוחות והקשרים חובקי עולם. בספרו בית בגליל - יומן, מקדיש גרבוז פרק לסופר ולאמן עמוס קינן, ומדגיש את השפה הפשוטה, הקדמונית, אך גם נוסטלגית ומעט נאיבית שמאמץ קינן ביצירתו: "האיש החריף, השנון, הכועס והמסוכסך, כותב גרבוז, חיפש ככל הנראה באמנות הפלסטית איזה עורק חיים אלטרנטיבי, איזה מעקף לריאליזם החושפני והאכזרי שלו." לצד הממד האסקפיסטי אותו מתאר גרבוז בהקשר לציוריו של קינן, מעניינת גם הביקורת אותה הוא מפנה כלפי אופקים חדשים: "הצייר לארי אברמסון היה זה שהפנה את מבטנו אל העיוורון הקונספטואלי של יוסף זריצקי, אשר צייר את נוף קיבוץ צובה ולא ראה (משמע מחק) את שרידי הכפר הערבי שבנוף. כבר אז הבחין אברמסון בנטייה של האמנות הישראלית אל הטישטוש, ההסוואה, הכיסוי והמחיקה".

בעוד הישראליות חוזרת ונוכחת בצורות ואופנים מגוונים ביצירתו המוקדמת יחסית של גרבוז, ניכר כי הנושא היהודי (אולי בהשראת הציווי הכנעני העוין את כל מה שמדיף ריח גלותיות) כמעט ולא הורגש. בספרו של גרבוז רדימיידעלה, בפרק "מודרני אני לפניך" (שמה של סידרת עבודות מ-2007 שהוא שיבוש מכוון של מילות הברכה "מודה אני לפניך") מתייחס גדעון עפרת להקשר היהודי המאוחר ביצירתו: "כך או אחרת, גרבוז, שנודע בטיפוליו השנונים בנוסטלגיות ארצישראליות, בפרופגנדה ציונית, בעולי המזרח, בערבים, בחלוצים ועוד – משמע באפוס ובאתוס שעל ברכיהם גדל כנער ישראלי – חש מאוחר יותר ובסמוך לגיל העמידה בצורך לחשוף את זיקתו האמביוולנטית ליהדות המסורתית." בהמשך, מחדד עפרת את ההבחנה ואף מקטלג אותה: "היה זה ב-1993, בעקבות ביקור בפראג, שחריצים בכותל תודעתו ה'יהודית' של גרבוז הפכו לשער (סגור פתוח) של ממש." עפרת מנתח תהליך מתמשך בו מתעמת "גרבוז", העמוס במטעני עבר אפלים וכבדים מנשוא עם ה"יאיר" הישראלי הקל, חדור התקווה והאור.

הצהרתו של גרבוז "אני ציירים" (שמה של תערוכת היחיד השלישית שלו במוזיאון תל אביב לפני כשנה) אינה מעידה רק על "מעשה ריבוי ההתחפשויות של גרבוז, שדרכו הוא מאזכר, מחקה, מעתיק, מתייחס, מחווה לעבר צייר זה או אחר..." (גלעד מלצר במאמר ב"הארץ" במאי 2017). נראה לכאורה שבהצהרה זו הוא קובע את תפקידו הבלתי רשמי כמובילה של אסכולה, זרם או קבוצה באמנות הישראלית. כמורה נבוכים והלומים וחולמים ומיואשים, באמצעות ההוראה והפעולה החוץ אמנותית שלו, משפיע גרבוז על קבוצה לא קטנה של אמנים. מכוחו של צו קריאה בלתי מוכרז או כתוב, הם פועלים בעמלנות בחללים חיוורים וקשים, נאמנים למסורת בעלת כללים ועקרונות יסוד משותפים שמסייעים להבהיר ולו במעט את המושג החמקמק "אמנות ישראלית עכשווית". צעירותו הנצחית של גרבוז, ניסיונו ומסעיו במרחב ובזמן, מבטיחים פיקוח אחראי ומסור על אורך חייו של אותו חוט שני דק, הקושר בדרך פלא בין דבר לדבר, בתקופת זמן בה השבור גדול ומאיים מהשלם.

יוסי וסיד

אוצֵר

[i] ציטוטים מתוך ספרו של יאיר גרבוז "בית בגליל - יומן" (אחוזת בית, 2014)