בונז'ור מסייה כץ - מֶחְוָה לאבנר
בונז'ור מסייה כץ
מֶחְוָה לאבנר
אבנר כץ / אברהם חי / דני קרוון / דני קרמן / זיוה קרונזון / יאיר גרבוז
יהושע גריפית / יעקב דורצ'ין / מיכה אולמן / מיכל רובנר / שרון פוליאקין
אוצרים: אסיה דובלין ויורי כץ
19.02.21 - 03.04.21
בספטמבר 2020, נפרד עולם האמנות הישראלית מהאמן אבנר כץ.
בציור של קורבה מ-1854 פוגש האמן בשדות את פטרונו, המברך אותו בשלום: "בונז'ור מיסייה קורבה"[1].
אות של כבוד לאמן.
"בנוז'ור מיסייה כץ", ציורו של אבנר משנת 2011, הוא תשובה אירונית לציור הצרפתי הידוע.
התערוכה הנוכחית היא אות כבוד לאבנר, אמן וחבר.
ואמנם, התערוכה אינה רקוויאם ואינה הספד. היא תערוכה עכשוויות, רלוונטית ומגיבה לרוח הזמן,
לאוויר העכור האופף אותנו, ובו שומעים את תקתוק השעון, אך יחד עם זאת את קיפאון הרגע.
האירוע החריג שבתוכו אנחנו חיים היום, מחלק את ציר הזמן שלנו ל"לפני ואחרי". פתאום השהייה הממושכת בתוך האירוע המכונן, בין העתיד לעבר, עם כל השלכותיו החברתיות והפוליטיות, מזמנת התבוננות אחרת על עבודתם של האמנים המציגים.
אבלות, געגוע, צער ואירוניה עצמית היו המצב הקיומי של אבנר כץ, דרך הביטוי, המניע והמנוע.
המלנכוליה מחוברת חזק לעבר, אך יש לה עין חדה לאמת ההווה. במכלול העבודות של אבנר לקומפוזיציות יש איכות דינאמית, כמו נעות על התפר בין מצבים שונים ואפילו מנוגדים. הקו של אבנר הוא קו מחפש, כאילו נזכר ונאחז במשהו. המלנכוליה לא מפשרת או ממזגת בין עבר והווה, היא אוחזת בשניהם מבלי ליישב ביניהם את הסתירה. היא נעה בין חיים למוות, בין מציאות לחוסר פשר.
תחושות אלה מהדהדות ומתרחבות בעבודתם של האמנים המשתתפים והופכות לתמה מרכזית בתערוכה. מרתק לאצור תערוכה עם אבנר, יצירתו המגוונת מקבלת ומגיבה לעבודותיהם של חבריו בדינאמיות המלנכולית שלה. אבנר "חי" את האובדן ומזמן דיאלוג אנושי וסנטימנטלי, חושש, אמיץ ואירוני. המוטיבים החוזרים יוצרים תחושה של התעקשות, צורך אמיתי לדבר, להגיב, להצביע על שיבוש הקודים, על אובדן הדרך.
בשתי עבודות הנייר האחרונות של אבנר, "פוליטיקה" ו"ללא כותרת" (2020), הסצנה המתרחשת לא מחוברות למקום ולזמן. ההתרחשות עצמה ועולם הדימויים לוקחים אותנו חזרה בזמן, מתעכבים בהווה ומקרינים קדימה. האסון והחגיגה חופפים. וההומור - "ההומור שלי נובע מדיכאון עמוק", הוא היה אומר.
ההומור של יאיר גרבוז הוא כלי לחימה: צחוק מדמיע, גשם של חצים.
הפלירטוט של יאיר גרבוז עם הישות הזאת בשם "השפה העברית" הוא ציור נועז, קצבי, מגוון בכל המובנים. הוא מצייר כמו שהוא כותב, ולהפך. המילים והדימויים של גרבוז הם יצורי כלאיים ללא מעצורים, שתפקידם לנער את עץ הדעת האמנותי והחברתי עד שכל האבטיחים יפלו. בעבודה בה "רוח הזמן מרחפת על פני תהום חלופית" מופיעים פני האנושות כפנטזמגוריה בנוסח הרונימוס בוש. אנרכיה של חושים ומעשים, תהלוכה גרוטסקית אל סוף העולם.
- מי זה דני בשבילך, אבנר?
אבנר:
- מה זאת אומרת... דני הוא איבר מאיבריי.
הגדרה פשוטה ומוחשית לקשר בין דני קרמן לאבנר כץ. חיים שלמים של חברות ויצירה.
בעבודות של קרמן מלחמה, הרג ומוות הופכים למשחק. מטווח שעשוע.
הפוך על הפוך, שחור על אדום, אדום על לבן. הרגע המכונן של התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים הופך לרולטה רוסית. השילוב של הדפסות מונופרינט מהעיתונות וחומרי גלם מעולם הדפוס והעיצוב, מנותקי הקשר, יוצרים חוויה קצבית ואפילו אירונית, כנגד הרצינות המופרזת של המקור.
רוב ההומור של יעקוב דורצ'ין נשאר מחוץ לפסלים שלו.
יש בפסלים שלו איכות על זמנית. גם בכוח הברזל. כנגד כול הסגסוגות החדשות, הברזל עדיין מחזיק בתודעתנו בתואר החומר הכי חזק, מתנער מהחלוף ומהשכחה. נכס צאן ברזל.
שלושה מלאכים מנהלים בחלל דיאלוג בתדר אחר. כוחה של פעולה פיזית ממשית "פותחת" אותם ונשמרת בהם כנגיעה פלסטית עדינה, המקפיאה בברזל צעקה ולחש, שריקת המלאך. הקרבה ביניהם קוטבית והצליל העולה נשאב ונעלם, ושוב חוזר כמו קולה של סירנה שלא משחרר אותך מדקת הדומיה.
"אני מצייר כלבים כי אני יודע לצייר כלבים, זה הכול".
דימוי הכלב הכה נפוץ בעבודותיו של אבנר זכה למגוון פרשנויות. באחד הציורים הכלב המזדקן עומד ליד שולחן אוכל משפחתי. בודד ועזוב, כבר נגוע בכתם השחור ה"אבנרי", נוצר בנפשו נאמנות ושותפות מובנית ועצובה לגורלו ובחירותיו של בעליו. בווירטואוזיות יוצאת דופן יוצר אבנר את פני העדות האילמת, השלמה מלאת עצב עם עתיד העולם.
בתודעה הרווחת תנים הם ההפך המוחלט מהכלב של אבנר. הם זרים גם בעיני זרים. הפליטים של עולם החיות. הדמיון לכלב אפילו מחשיד אותם עוד יותר. מייללים מתוך הלילה, מבשרים את קירבת הסוף, קוראים לכאוס ולאנרכיה.
הצילום של מיכל רובנר הוא דיוקנו של אנוביס, אל השאול המצרי בעל ראש התן. ראשו של השאול נע בתנועה מוחשית איטית וממושכת. לא מסתכל אבל מודע לנוכחותך, מזהה, ומחכה. צילום לילה שואב את הדמויות מתוך החושך, מתוך ה"אי-חומר" ויוצר תחושה אפוקליפטית מתעתעת: בין פוזיטיב לנגטיב, בין עולם החיים וסוף העולם.
פסל הקיר של מיכה אולמן מציב את המוות כצידו השני של אותו המטבע.
מצב אניגמטי שבו מציאות אחת שלמה מחולקת טוטאלית, ממוסגרת הרמטית וממוגנטת חזרה למציאות מאוחדת. מסך הזכוכית ומסגרות המתכת קובעים את הגבול בין שם לכאן וקוברים בתוכם מיליוני גרגירי חול זעירים, דוממים בתוך השכבה הגיאולוגית של הזיכרון.
כנגד העצירה המוחלטת של אולמן, קירות המבנה של דני קרוון הם לא מבוי סתום. תפקידם להבדיל חלל מהחלל האינסופי, ובכך להגדיר "חלל". רק באמצעות ההבדל, קירות וגבולות, אפשר ליצור איזושהי משמעות. החלל האינסופי מתגלה לנגד עינינו רק כשמציבים לו גבולות סופיים. ולכן, טוב שיש קיר, וטוב שיש סולם. הסולם נשען על הקיר, מביא אותך עד לקצה ומשם נפתח נוף אל מחוץ לקירות, אל הסוף הגדול. מהקצה הזה של התהום הדרך חזרה היא צל הסולם, היורד למטרונום המתקתק. שוב עולה ושוב יורד, שוב ושוב. כל עוד האור דולק והצל נופל.
בסדרת העבודות של זיוה קרונזון, הצירוף "גופים וגופות" כלשעצמו מחזיק בתוכו דבר והפוכו: חיים וישות מצד ומוות ואינות מאידך. הגוף הבשרי מפלח את נייר הצילום העדין, נחנק תחת מסגרת הזכוכית. הוא "צילום תקריב, דימוי של עור מצולק, קרביים חשופים", כפי שכתב ד"ר גדעון עופרת.
יש משהו ממשי, חומרי ועמלני בעבודות של אבנר. כבוד למלאכה שבאמנות, לכלי העבודה. אבנר עובד עם חומר: חומר- צבע, חומר- עץ ,חומר- נייר. חיתוך העץ נתן לזה מענה, אבל גם בציור הקו של אבנר הוא ממשי ומדומיין בעת ובעונה אחת. ציירתי קו וגם עשיתי אותו. השחור אצל אבנר הוא קודם כל כתם חומרי של צבע שמכתים את המשטח. הוא הדימוי בפני עצמו עוד לפני שהוא הופך לנבואה שחורה או כל דבר אחר.
פסל הקיר של שרון פוליאקין הוא גם כלי עבודה/יצירה, ומתכתב עם אוסף הכלים המפורסם של אבנר.
זה נבל ?
נול ?
תזמורת של כלי אחד.
רכות מכאנית שברירית של שעון קוקיה, ידיים זעירות שסורגות את עצמן לצלילי תיבת נגינה/
נשיפה/נשימה. זו מערכת אביזרים המבקשת יד אדם ככוח מניע, מזמנת פעולה מיסטית ללא תכלית כשהיא בעצמה התוצאה שלה.
דימוי היד האוחזת בציפור אצל אבנר היא רגע של חסד.
הבזק של שלוות נפש, אבודה במבוכי הזיכרון. בתחריט של שרון פוליאקין הציפור מתה. ניתוח שיר שלאחר המוות. רוח רפאים צמודת כנפיים המרחפת מעל דפי ההיסטוריה.
להחזיק ציפור ביד זה להרגיש את הזמן. אותו הרגע שבו אתה משחרר או ממשיך להחזיק הוא האלדורדו של אבנר, הוא לאורה של פטררקה. הציפור שביד היא התגלמות של אושר ילדי וצלול שלא יחזור. אליו הגעגוע. הוא מקור הצער והמלנכוליה.
הנוסטלגיה של יהושוע גריפית לוקחת אותנו למקום אחר. לארץ אחרת, לאסתטיקה ואתיקה לא ישראלית. גם במגע של גריפית וגם במגע של אבנר כץ מורגשת נוכחות של תרבות ואמנות אחרת. אבל בזמן שהתכנים של אבנר מקרקעים את הדברים למקום הזה, העולם של גריפית נשאר לרחף.
הכלב של אבנר הוא כלב ארץ ישראלי מצוי המסתובב בין הרגליים, והכלב של גריפית דומה יותר לגרייהאונד גזעי, שברירי ודקיק, שהונדס לרחף הרחק מכאן, בנופי שלכת מוגזמים, ציוריים ורומנטיים, עשירים במים מתוקים.
הברושים של אבי חי צומחים כאן. יש להם כתובת. אך יחד עם זאת, השוני והדמיון בין המקומות והפרשי הזמן בין הצילומים, מתעתעים ויוצרים וואקום. המרווח הפיזי בין צילום לצילום כאילו קיבץ בתוך עצמו אלפי ברושים מאלפי מקומות. רצף אין סופי של אובליסקים דוממים המחלקים את הנוף.
ב"שומרון" של מיכל רובנר מושג הזמן אינו רלוונטי. כמו שומרי הסף, הברושים נעים ברוח השאול, המישור הקדמי שמגדיר את התהום שמאחוריו. אין סוף.
[1] Gustave Courbet, Bonjour, Monsieur Courbet, 1854, Oil paint, 1.29 x 1.49
