שָׁמָּה
שָׁמָּה
מיכל ביבר / דפנה טלמון / לילך מרקמן / אלי סינגלובסקי
גידי סמילנסקי / מריון פוקס / דיאנה קוגן
נדיה עדינה רוז / הילה שפיצר
אוצרת: רותם ריטוב
27.11.20 - 02.01.21
שָׁמָּה
בהתייחסות לאירועים יום-יומיים ותיאורן של פעולות שגרתיות רגילות, מעלות העבודות המוצגות בתערוכה שָׁמָּה מחשבות על תחושות-של-זָרוּת כלפי מי שנמצא ב"צד השני" (בית השכנים, מעבר לגדר, מדינה אחרת…). האמנים בתערוכה השתתפו לרגע במרחב מחייתו של ה"צד השני", חלקם לקחו בו חלק פעיל, חלקם נותרו בעמדת המתבוננים:
דפנה טלמון ולילך מרקמן הופכות במשך יממה אחת, להיות חלק מהצד השני כאשר הן מחליפות זו את חייה עם אלו של השנייה.
אלי סינגלובסקי מתבונן בבתים של אנשים ומצלם במשך לילות ארוכים צורות מגורים שונות בארץ ובגרמניה.
מיכל ביבר מציירת את השכן שיושב במרפסת ממול (ללא ידיעתו) וממציאה לו סיפורים.
נדיה עדינה רוז יוצרת היפוך בין מרחבי החוץ למרחבי הפנים, בין הממשי (היער שמבעד לדלת) לבין המצויר בטקסטורת הטפט שעל הקיר, ממסמסת את גבולות המציאות, אל החלום והדמיון.
המרחבים בעבודות השונות, כמו גם האובייקטים המפרידים [1]בין המקומות, נהיים משותפים.
מריון פוקס מתארת בציוריה את הגדר המקיפה את קיבוץ מצר, המפרידה בינו לבין היישובים השכנים באקה אל-גרבייה ומייסר. בתיאור הגדר מה"צד השני" של היישובים באקה ומייסר, מציבה מריון את עצמה בעמדת האחר, מתבוננת בחייה ובהשלכות נוכחותה של הגדר.
סימון של קו במרחב מפצל אותו לשני מרחבים. לשני צדדים. לשתי חוויות.
סוג אובייקט-ההפרדה, הוא זה המגדיר את שני צידי הקו ואת חווית החיים שבהם:
שלנו - שלהם; מוכר - זר; אישי - ציבורי; נסתר - גלוי; בפנים - בחוץ.
ישנו הכרח לבחור צד מעצם המיקום האישי באחד מהצדדים.
ה"הם" שבצד השני הם נסתרים, זרים, מוזרים, שונים, מאיימים(?), בדיוק כפי ש"אנחנו" מוגדרים עבור קבוצת ה"הם", המתבוננים בנו במקביל, מהצד השני.
ישנו חופש בחירה לתגובה או לפעולה כלפי האובייקט המפריד: להציץ דרכו? למסמס אותו? לקבל את האובייקט האטום כהנחת יסוד? לעבור לצד השני? להתארח?
מהן אמות המוסר שאובייקט ההפרדה מאתגר? והרי מציצנות אינה אפשרות מוסרית למחיה משותפת סביב אותו אובייקט חוצץ.
הפרשנויות השונות בתערוכה שָׁמָּה כלפי נוכחותו ומשמעותו של "הצד השני", באות לידי ביטוי בתחומי מדיה ועניין מגוונים:
מיהו האדם שבצד השני?
בעבודת הפורטרט העצמי של גידי סמילנסקי ישנה התכווננות להצצה עצמית, להסתכל על עצמי מהצד, להתרחק מעצמי ולהכיר צדדים נוספים.
כיצד מרגישים חייהם של אנשים בין קירות בתיהם?
הילה שפיצר נכנסת לבתיהם של אנשים, מתארחת לרגע ומציירת את מרחב המחיה שלהם.
התבוננות סקרנית לעבר המקום המוסתר:
דיאנה קוגן נשארת בצד של המתבונן, לא חושפת אם מתרחש דבר מה מעבר לחומה או מעל צמרות עצי הצ'יקדות, משאירה אווירת מסתורין ושאלה כלפי מה קורה שם, בצד השני.
דרך עיניי האמנים, הצופה נחשף לחיים של אחרים מזמן התקופה בה האמנים בילו את ימיהם ולילותיהם בהתבוננות בהם. העבודות הן חלקי סיפורים שמספקים אך רמז על חיי ואנשי הצד השני וחושפים אך טפח על האמן עצמו.
וכך מתמקם הצופה בעמדת המתבונן, מחויב לבחור "צד", להגיב, לפרש ולהרכיב סיפור מפיסות המידע שקיבל.
אוצרת: רותם ריטוב
מיכל ביבר
השכנים ממול, שמן על בד, 2019-2020
כשהשכן מהצד השני של הרחוב יוצא אל המרפסת הוא גם נכנס אל הסטודיו של מיכל. נוכחותו מהצד השני של הרחוב פולשנית ומקשה על מיכל לצייר. היא מרגישה לא בנוח, מחפשת זוית עבודה מוסתרת, מתחבאת, סוגרת את התריסים. מחפשת פרטיות. הוא, השכן, בכלל שקוע בטלפון שלו. אבל מיכל שונאת את זה. אותו. את הפלישה הזו לחלל הפרטי. תקופת הסגר של הקורונה הקצינה עוד יותר את התחושות הללו. כולם היו שעות נוספות בבתיהם והשכן במרפסתו.
סדרת העבודות "השכנים ממול" התחילה כתגובה רגשית מתוך תסכול ומצוקה מסיטואציית המגורים התל אביבית הצפופה. בהצצות חפוזות ואינטרפרטציה חופשית, צוירו השכן ומרפסתו. "לא יכולתי לצייר אותו כשאני יושבת מולו. הלבשתי אותו בציור בגופיית סבא לבנה, בדמותו של גבר ישראלי טיפוסי של פעם. הכנסתי אישה לביתו, את דמותה של מרינה אברמוביץ: 'האמנית נוכחת'. הושבתי אותה בביתו עם שמלה והלבשתי עליהם סיפורים. הוספתי למרפסת פרחים וצמחים טורפים ופולשניים, בדיוק כפי שהם פולשים למרחב שלי. עם הזמן התרגלתי… ואפילו אביה של אשתו של השכן התחיל ללמוד אצלי ציור. הוא לא ידע שבעבודות מצוירים בתו ובעלה. זה היה מן סוד כזה ביני לבין תלמידים אחרים שלי שידעו על כל התהליך. אבל, מהרגע שהוא נכנס לסטודיו, הזר הפך למוכר וכל הרגשות הקשים נעלמו. הייתי באובססיה מהמצב, וזה פשוט נעלם. מאז גדלו במרפסת שלו צמחים ואני כבר לא יכולה לראות אותו."
דפנה טלמון
The List / Home Instant , וידאו 15:09, 2018
במהלך כ-4 שנים, נדדה דפנה בין בתים כפט-סיטרית (שמירה על בעלי חיים בביתם כשהבעלים בחופשה). בכל בית המתין לה דף הוראות-שמירה על בעלי החיים, דבר שהפך אותה באופן מידי ואוטומטי לבת בית. בעלי הבתים הם אלו שהכניסו את דפנה לתוך חייהם, פתחו את דלת ביתם אל המרחב הפרטי שלהם וביטלו את הגבולות.
על החתולה קצלה שמרה דפנה חמש פעמים לפחות. למרות ההיכרות, בכל פעם התרחש ריטואל חוזר: פגישת הקראת דף ההוראות עם הבעלים. מעין חזרה גנרלית לקראת השמירה על החתולה קצלה ועל הבית. בפעם החמישית דפנה ביקשה אישור לצלם, והם הסכימו.
דפנה טלמון ולילך מרקמן
What if ( מה אם), וידאו 11:22, 2018
דפנה ולילך מגיעות מעולמות דומים: בנות אותו גיל, שתיהן אמניות העוסקות בצילום. אולם, אורח חייהן שונה בתכלית. דפנה, מתגוררת בדירת חדר בתל אביב ("עוד דירה שהיא תחנת מעבר") ולעיתים מצטרפים לחייה כלבים ובעלי חיים עליהם היא שומרת. לילך מתגוררת עם משפחתה בביתם שביישוב קטן ("הבית הטבעי… הבית שאליו ברור שחוזרים בסוף היום.."). השונות ביניהן היא נקודת המוצא של עבודת הוידאו המשותפת.
בסרט מתועדות פרקטיקות יום-יום מקבילות של שתי נשים, שחיות חיים רגילים ועסוקות ברוטינות יומיומיות. עריכת הסרט נעשתה בשפה תיעודית וההתרחשויות בו אינן מעוררות חשד. זוהי שגרה פשוטה ואגבית. אך למעשה - שקרנית. בסרט, בסצינה סביב שולחן האוכל, נחשף ברגע אחד המנגנון מבפנים ואיתו גם התרמית. גם לאחר חשיפת המנגנון, השתיים ממשיכות במזימתן להיות גורם שתול בשגרה לא לה.
גידי סמילנסקי
פורטרט עצמי, ציור, 2017
ציוריו של גידי מתהווים מתוך עיבוד שני צידי הבד. החומרים (השמן והלכה) נספגים, חודרים ונוכחים בשניהם. זו עבודה דיאלוגית של הלוך ושוב מספר פעמים. צידו האחד של הבד מטופל יותר ובו יש כניסה לטקסטורות מעודנות. צידו השני גולמי יותר. העבודה "נגלה כסוד" היא ספק ציור, ספק אובייקט. יש בה את הנסיון לחמוק ולטשטש את שתי ההגדרות.
"נגלה כסוד" הוא פורטרט עצמי שנוצר מתוך כוונה להסתכל על העצמי מהצד, מעין הצצה עצמית/התרחקות מהעצמי. לרוב, בפורטרט עצמי יש רצון להתקרב וללמוד על עצמך ולחשוף משהו מהאפיון האישי. בעבודה הזו מתקיימת תחושת זרות והתרחקות. גידי רצה ליצור סצנה אניגמטית בה לא ברור אם היחסים בין הדמויות הם אלימים, אירוטיים או אולי הדמות העומדת רוצה להציל את הדמות השוכבת. הדואליות של הסצנה, הזרות לעומת השיקוף של האני (דמות היוצר), מועצמת באפשרות להסתכל עליה משני צידיה המאפשרים מספר הצעות לתרגום, ואין ביניהן אחת שמנוסחת או נכונה יותר מהשניה. בהצצה על דמותו של גידי נוצרת שגיאה מכיון שאין בה את כל הנתונים. יש בה אקט אקטיבי של נסיון לפרש את הצד השני. זו זירת משחק שחסר בה איזה קלף על מנת לחשוף את הסוד עד הסוף.
אלי סינגלובסקי
צילום, Schöppingen 2019 , Untitled 2014
אלי מצלם בלילות, משוטט כמעין אנתרופולוג, חוקר אדריכלות בארץ ובעולם, מציצן הפולש לסביבת חייהם של זרים. הצילום הלילי בחשיפות ארוכות מאפשר את הבלטת המבנים בסביבתם על רקע שמי הלילה, ומקל על התמקדות בפרטים מאפיינים ויצירת פרסוניפיקציה של הבניין הבודד. מעין "פוטו רצח" של בניין… בתערוכה מוצגות שתי סדרות המייצגות ערכים אדריכליים וחברתיים של צורות מגורים בישראל ובגרמניה. בישראל: שיכונים בירוחם ובירושלים; בגרמניה: בתי הכפר Schöppingen.
הצבת עבודות מתוך שתי הסדרות האחת מול השניה, מקצינה את העיסוק של אלי במושג "האל-ביתי" האדריכלי (Unheimlich[3] בגרמנית; Uncanny באנגלית). המושג מתאר חווית ניכור וזרות כלפי הדבר שאמור להיות ביתי ומוכר. הבית המזמין לעומת הבית המאיים: Home vs House. רחובות שופינגן המצוחצחים, הנקיים והמסודרים מדיי, חסרי זכר לנוכחות אנושית (אורות בחלונות, כביסה תלויה, מנגל בחצר…), נראים כמו סט קולנועי מלאכותי. לעומתם, שיכוני ירוחם וירושלים העמוסים לעייפה בנוכחות אנושית דרך התערבויות "ספונטניות", כמו תוספת מזגנים וחלונות, סגירת מרפסות וכו.
Schöppingen 2019
במהלך תוכנית רזידנסי כחלק מעבודה על פרויקט שעוסק באדריכלות הברוטליסטית של אחרי מלחמת העולם השנייה שהה אלי בכפר שופינגן. הוא לא תכנן לעבוד\לצלם בכפר אילולא הבחין בסדר ובמופת הקיצוניים ששולטים בתכנון בתי הכפר שרחובותיו מתרוקנים כליל לעת ערב כשתושביו מתכנסים בבתיהם. במהלך מספר לילות צילם אלי את בתי הכפר, תוהה לבדו בשממה הלילית על התושבים המנהלים אורח חיים פנימי, פרטי, נסתר בבתים שאיפיונם הטיפולוגי לא השתנה מאות שנים: בית דו-קומתי, גג רעפים, ארובה, גדר וגינה בה צמחיה מטופחת למשעי. האם זו המקבילה הכפרית למבני/מכונות המגורים (השיכונים) האוטופיים? שלווה, סדר ושקט אבסולוטיים? מרחב אחיד, מטופל ומתוכנן. בתערוכה, הצבת צילומי בתי הכפר בשורה, מספקת רמז מתחושת הרחוב השופינגני.
Untitled 2014
מבני השיכון העשויים מבטון מאפיינים את נופי ישראל לאורכה ולרוחבה. הם מספרים את שלבי ההתיישבות השונים ואת השפעותיהן של תיאוריות האדריכלות האוטופית הבינלאומית. תוצאות המפגש בין חזון, חומר ואדם מתגלות תמיד רק בדיעבד. שיכוני המגורים (מכונות המגורים) מספקים קורת גג, אך כשלו בלספק תחושת ביתיות לדיירים כמו גם לאלו החולפים לידם. השלכותיהם החברתיות והסביבתיות מתקיימות בכל העולם. בצילומים, ניכרת אווירת הזָרוּת בחזות השיכונים, כמו גם בפרטים האופייניים לתרבות הבניה והשיפוץ הישראליים שנותנים למבנה את אופיים המקומי המיוחד.
מריון פוקס
עבודות מתוך גופי העבודות "זיהום" ו"הגדר, הליכות מצר - באקה - מייסר", 2010-2020
בסדרת העבודות "הגדר", מריון מצביעה על היחסים האנושיים הקיימים בין שני צידי הגדר המקיפה את קיבוץ מצר[2], מקום מגוריה של מריון, ומפרידה בינו לבין היישובים השכנים באקה אל-גרבייה ומייסר. טיולים יום-יומיים עם שלושת כלביה לאורך הגדר, הובילו ליצירת הסדרה. מריון צילמה הן מן הקיבוץ והן מבאקה, פריימים שהפכו לציורים. במעבר לצד של באקה ומייסר, מציבה עצמה מריון בעמדה של האחר. בצד השני. במקום שמשוייך תודעתית לזרים, לאחרים, לאלו שניתן לראותם, לא לאלו שגם הם רואים, כמונו. אקט חציית הגדר וההסתכלות מהמקום השני, מערער על החלוקה המובנית מעליה לקבוצות ושיוכים. האקט חושף את שגרת החיים הדואלית והמקבילה המקבעת תחושות של חשדנות סימטרית בין שני המרחבים.
בתערוכה, הסדרה מוצבת ברצף המדמה את מסלול הליכתה של מריון לאורך הגדר המסתיים
בעבודת הוידאו "הגדר" (2014): טיול עם הכלבים בשביל-העפר התחום בין גדר הקיבוץ הישנה לבין הגדר החשמלית החדשה. קול המואזין ורחשי הטבע אינם שועים לנוכחותה של הגדר, מטילים ספק ביכולתה האבסולוטי להפריד בין מרחבים.
בין רצף העבודות נמצאים גם ציורים מהסדרה "זיהום" המתייחסים לחדירת עשן המפחמות שנמצאות על הגבעות שממזרח לקיבוץ, מעבר לקו הירוק, המספקות פרנסה לתושבי הכפרים הסמוכים. בעבור כולם, משני צידי הגדרות, המפחמות הן מפגע סביבתי ובריאותי מתמשך. גם בסדרה "זיהום" מעלה מריון ספק לגבי יכולתן של גדרות לחצוץ בין שני העמים. לא ניתן לבלום את הרוחות ואת ענני העשן של השריפות החקלאיות והמפחמות.
דיאנה קוגן
שירת הצ'יקדות, מיצב גרפיט על נייר, 2018 / סגר, שמן על בד, 2020
במקומות שדיאנה בוחרת לרשום יש אלמנט מסתיר, מפריד. גם השער בעבודה סגר, וגם צמרת העצים ב"שירת הצ'יקדות" מייצרות שכבת הפרדה בין הצד בו דיאנה נמצאת (רושמת) לבין הצד המוסתר. דיאנה בוחרת לרשום את המקומות ה"בנאליים" שלרוב נחלוף על פניהם מבלי להתעכב או לתהות על נוכחותם. כשעוצרים ומתבוננים ואפילו אולי נהנים מאיזו חלימה בהקיץ, מתעוררת הסקרנות כלפי המקום האסור/המוסתר ותהיות על מה מתרחש מעבר לשער, מעבר לצמרות עצי הצ'יקדות.
"בתהליך הרישום, ההתבוננות אינה פעולה אובייקטיבית. אני מתבוננות אל החוץ ואילו החוץ מתבונן בי חזרה. הרשמים הנותרים הן תוצאה של השיח הזה, המביא את פרשנותי. אני מעוניינת להפנות את מבט הצופה לדימויים החמקמקים ולהציף אותם בחלל. כמו שירת הצ'יקדות שצלילם נשמע חזק ומקיף את מי שנמצא לידם אך קשה לתפוס אותם במבט בלתי מיומן".
נדיה עדינה רוז
'עונות', מיצב בטכניקה מעורבת; 'דלת', מיצב בטכניקה מעורבת
עבודותיה של נדיה הן פואטיות. הדימויים בעבודותיה לקוחים מתוך זכרונות רחוקים ומשמשים כמחוללי מחשבות על זמן, מציאות, דמיון, מחסומים ומרחבים.
קירות בית ילדותה של נדיה במוסקבה, לא היו לבנים כמו בישראל. כל חדר מכוסה בטפט אחר עליו מודפסות מיני דוגמאות של צמחייה ועצים. לעומתם, דלת הכניסה לבית, ממנה היה אפשר לצאת החוצה, הייתה לבנה וחלקה. בזמן שדלת הכניסה ייצגה את המרחב הסגור של הבית, קירות הבית היו עבור נדיה פתח להישאב החוצה. ההיפוך בין מרחבי החוץ למרחבי הפנים, בין הממשי (היער) והמצויר (טקסטורת הטפט), מיסמס את גבולות המציאות, אל החלום והדמיון.
מה בפנים ומה בחוץ? לאן מובילה הדלת?
דלתות סובבות על ציר, נפתחות ונסגרות, דרכן יוצאים ונכנסים, משנים מיקום, מאפשרות תנועה בין החללים. ענפים מזדקרים מתוך גזע נייח, תקוע במקום אחד. גדילת הענפים נפרשת על פני זמן ממושך. ההתנגשות בין הדלת והענפים, מפגישה בין תנועותיהן המרחביות לתנועותיהן לאורך הזמן: האם תנועה פיזית עוצרת את הזמן ואי תנועה מאפשרת לו לרוץ ללא מעצורים?
הילה שפיצר
רישומים, 2015 - 2020
הילה נכנסת לבתים של אנשים, חלקם זרים, חלקם מוכרים, ורושמת-מתעדת את הסביבות הביתיות הפרטיות. דרך אנשים, הילה מבינה משהו על העולם, על עצמה, על קשר למקום ולאובייקט, "פנים של בית/סטודיו הוא אינסטליישן מרהיב המביעה את הצורה שבה חושב ומתנהל האדם. הדברים הקטנים שנאספים עם השנים הופכים את החלל הפרטי למקום שאפשר לקרוא לו בית."
תחילת המהלך החל ב2012 בבאר שבע, כאשר ביקרה בבתים של זרים שאינה מכירה ושאינה יודעת עליהם כלום. בביקורי ההיכרות האנשים נשאלו מדוע סידרו את ביתם כפי שסידרו? מה מעניין אותם? מי הם? - מתוך ביקורים אלו נולדו הציורים. העבודות המוצגות בתערוכה צוירו בזמן שהייה בבתיהם של חברים במהלך 2020. הילה הקפידה לתאר את הסביבות הביתיות דרך פירוט כל החלקים וכל הפרטים המרכיבים אותן. בציורים, פריסת החלל מרצדת ומדמה את חווית החלל כפי שהיא נתפסת בהסתכלות האנושית הטבעית: העיניים זזות כל הזמן ותופסות את המרחב במספר מבטים.
[1] קיר, גדר, חומה, מחסום, גבול, פתח
[2] *בנובמבר 2002 חדר מחבל לקיבוץ מצר ורצח חמישה אנשים, ביניהם שני ילדים.
[3] את המושג Unheimlich טבע זיגמונד פרויד במאמר הנושא את אותו השם ב1919. בעברית: המאוים / הבעתה והאלביתי
