סימנים מוקדמים
סימנים מוקדמים
חדוה אטלס בן דוד / דרורה ויצמן
אוצרת: רותי חינסקי אמיתי
02.11.2018 - 17.11.2018
סימנים מוקדמים
אמניות: חדוה אטלס בן דוד / דרורה ויצמן
התערוכה סימנים מוקדמים מפגישה בין שתי אמניות, חדוה אטלס בן דוד ודרורה ויצמן, שפועלן בתחום האמנות עשיר ורב-שנים. דרכן האמנותית נסללת לאורך השנים כתהליך חקר מתמשך של הביוגרפיה שלהן, היחסים במשפחה, החוויות האישיות וסוגיות פנים-אמנותיות, הנטועות במורכבות של ההוויה הישראלית התזזיתית והשיח הפוליטי הטעון.
שתיהן פועלות במרחב הביתי. מעשה האמנות המתהווה בו אינו מופרד ממהלך היום-יום ומערב בין הספֵרה הפרטית לציבורית, הן כתגובה בזמן אמת להתרחשויות "כאן ועכשיו" והן כפעפוע של המרחב הדומסטי והאינטימי אל נושאי יצירתן, כמשקף הבניות חברתיות ופוליטיות. בין הנושאים המשותפים בעבודותיהן בולט העניין הרב של שתיהן בטקסים ממלכתיים ובטקסי מעבר ובאופן שבו הם מעצבים את המערכות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות בהוויה הישראלית.
לצד נקודות השקה אלו ניכר שוני מהותי באופי עבודתן. חדוה היא ציירת פיגורטיבית העובדת בחומרים מסורתיים, ואילו עבור דרורה החומר החוץ-אמנותי, שלעיתים היא נתקלת בו באקראי, מתניע את המוטיבציה הראשונית לפעולת האמנות ואת קצה חוט המחשבה והרעיון, המוליכים לא פעם להפשטה.
חדוה מקלפת ממושאי עבודותיה שכבה אחר שכבה ומציגה אותם משובשים ומעוותים, חושפת את האמת במערומיה ובכך שומטת את הקרקע תחת התקינות הפוליטית. לעומתה, דרורה מפרקת ביסודיות ובעקשנות אובססיבית את החפצים והסמלים הפיזיים והמטפוריים שליקטה לחומרי הגלם המקוריים שמהם נוצרו. המהלך הדה-קונסטרוקטיבי מגיע לסיומו לאחר שהחומרים מטופלים והופכים ליצירות חדשות המנותקות ממקורן, אך בה בעת גם מעידות עליו.
מקבץ העבודות המוצג בתערוכה נלקח מכמה מחזורי עבודה, אך די בו כדי להאיר על דרכן ועל תפיסת עולמן האמנותית שממנה בוקעת החתרנות – נשמת אפה של חדוה והתשוקה הדה-קונסטרוקטיבית של דרורה. בשני המקרים תהליך העבודה מזמן הקשרים ואסוציאציות ממקורות שונים, שיוצרים רשת מסועפת ומתפתלת של משמעויות. ההצבה המשותפת בחלל אחד, זו מול זו, יוצרת דו-שיח בין נקודות מבט ותפיסות עולם שונות ולעיתים אף מנוגדות, אך גם מזמנת הקשרים חדשים מפתיעים.
דרורה ויצמן, סודות הטבע 2018 (פרט) אסמבלאז'
חדוה אטלס בן דוד
חדוה אטלס בן דוד מציגה בתערוכה עבודות במגוון נושאים שנוצרו בטכניקות של ציור שמן על בד ורישום על נייר. ציורי השמן מתאפיינים בצבעוניות אקספרסיבית ובמחוות מודגשות ולעיתים אף מוגזמות; פעולת הרישום מתנסחת בצניעות ובאינטימיות, כמעין פעולת נגד לנרטיביות ולגודש שמאפיינים את ציורי השמן. לדברי האמנית, הרישום הוא כמו כתיבה עבורה – תגובה ראשונית ובלתי אמצעית של הבעה ספונטנית, שאינה כרוכה בהכנה מוקדמת.
כמורה שחינכה דורות של תלמידים בטרם נעשתה לציירת, מרחב הכיתה תופס מקום מרכזי בציורים. היא מתארת את הטקסים והריטואלים שנועדו לעצב את הזהות הישראלית בקרב תלמידי מערכת החינוך כנלעגים, מביכים ומרוקנים מתוכן וממשמעות. "מה שבדרך כלל נראה חינני וחביב, מחובר ומלא שמחה כמו הנפת הטנא בחג הביכורים, הופך תחת עיניה של אטלס בן דוד למסורבל ולעילג, צייתני ובנאלי, ולעיתים גובל בגרוטסקי."[1]
לצד עבודות המקושרות לספֵרה החברתית והפוליטית ) הממוקמת בשוליו של הדיון הציבורי), אטלס בן דוד עוסקת גם בנושאים מהספֵרה האישית והאינטימית כגון זוגיות ומשפחה, ובכלל זה טקסי מעבר ויחסי אם–בת. הטיפול הציורי שלה בדמויות ובמצבים אינו נרתע מלערער על כל טאבו אפשרי. החריגות והדיסאוריינטציה מעמידות את המצבים המתוארים בעבודות ככאלו שעננה כבדה רובצת מעליהן. לדוגמה, בציור מובלת, המתאר כלה ביום חתונתה, במקום תיאור צפוי של מעמד מרגש ומשמח, שאמור להיות אחד משיאי חייה של האישה, אטלס בן דוד מתארת אותו כאירוע מצמרר, המעלה על הדעת אסון הממשמש ובא או כבר אירע. הקדרות אופפת גם את העבודות מסדרת הילדות, שפגיעות ואכזריות נשקפות מהן ומציפות עולם אפל שתהום רובצת לפתחו.
לדבריה של אטלס בן דוד, גם כשהיא עובדת על סדרה המוקדשת לנושא כלשהו, מחלחלים אל הציורים נושאים אחרים, לא תמיד כהחלטה מודעת, אלא כהתפתחות של הלך מחשבה המסתעף ופועל בדרך כאוטית. האסוציאציות וההקשרים שעולים תוך כדי מערבים בין זמנים ומרחבים שונים, נפשיים ומוסריים, אשר יוצרים את הדרמה הציורית טורדת המנוחה והמורבידית שמאפיינת את עבודותיה. נראה כי מתחת לפני השטח של מהלכי עבודתה החתרניים, פורעי הסדר ונטולי הגבולות, רוחש חיפוש אין-סופי הקשור למתח שבין המוות, האורב תמיד לפתחם של החיים, לבין החיים עצמם. בסופו של דבר, אפשר שהמתח הזה, שנמצא בלב הסיפור האנושי, הוא הטקסט הסמוי של יצירתה.
קורות חיים
ילידת חיפה, 1939, חיה ועובדת ברמת פולג, נתניה.
1959–1963 בוגרת המכללה ע"ש לוינסקי, תל אביב.
1977–1980 לימודי אמנות באוניברסיטה בברמינגהם, אלאבאמה, ארה"ב.
1982–1985 לימודי אמנות בביה"ס לאמנות ע"ש אבני, תל אביב.
1984–1987 לימודי אמנות במדרשה לאמנות, רמת השרון.
דרורה ויצמן
רוב העבודות של דרורה ויצמן המוצגות בתערוכה הן אובייקטים שמקורם בספרים שחדלו לשמש את ציבור הקוראים ונידונו לכליה, ותחת ידה פורקו בקפדנות ובדקדקנות כירורגית לחומרי גלם. הכניסה לקרביים הגשמיים של הספרים חשפה בפניה עולם חומרי רבגוני, שגילויו המפתיע מעלה שאלות על האופן שבו נשמר זכרו של התוכן הרוחני בחומר הגשמי. איכויותיו הנסתרות של החומר ומאפייניו האסתטיים והחושניים, האוצרים בקרבם תרבות חומרית על סף הכחדה, עומדים בלב מחקרה האמנותי של ויצמן בסדרת העבודות הנוכחית. במעשה האמנות המבקש לברוא את עצמו כחדש מהחומר שהולך ונמוג מקופלת כמיהתה הנכספת לגאולה, שלעולם אינה מתממשת.
בעבודה דרך ארץ ריצפה ויצמן את משטח הבטון של הגלריה בעשרות כריכות של ספרים ישנים, שהופשטו והופרדו מהתוכן המודפס הרוחני שלהן. כל אחת מהכריכות טופלה על ידי האמנית על פי הצורך, בהתאם לפגעי הזמן שנצטברו בה. הפעולות כללו ניקוי, איחוי, גזירה והחלקה, והזכירו לה את המיצב אדום וירוק של האמנית הבריטית אניה גאלאצ'יו (Gallaccio), שבו הניחה על הרצפה בצפיפות עשרת אלפים ורדים אדומים, לאחר שכל אחד מהם נגזם על ידה במזמרה וטופל בדקדקנות. הדמיון בין שתי העבודות אינו מתמצה רק בטיפול בכל פרט אלא ניכר גם בגישתן הציורית, המביאה בחשבון את הפורמט השטוח והמרובע שעליו מונחים מרכיבי העבודה ואת חשיבותו של הצבע המכתיב את מראה המיצב. לכך יש להוסיף את ההתכתבות של שתי העבודות עם מסורת ציורי הוואניטס ואת הבחירה של שתי האמניות להציב את עבודתן על הרצפה, הכופה על הצופה את נקודת המבט מלמעלה כלפי מטה. בעבודה דרך ארץ מבט העל משבש את דרך ההתבוננות המקובלת של הצופה על כותרי הספרים, אך בה בעת חושף את אוסף הספרים המרוקן כזירה טעונה ומרובדת שיוצרת מארג של משמעויות והקשרים.
העושר הצבעוני והחומרי שהתגלה בחלקים הנסתרים של הכריכות שימש לכמה עבודות, ביניהן אותות וסמלים. בעבודה זו הניחה ויצמן על מצע קטיפה ירוקה פיסות של אימרות עדינות וצבעוניות שחילצה מהכריכות והציבה אותן בקומפוזיציה המעלה על הדעת את מראיהם של דרגות, אותות מלחמה ועיטורי גבורה המונחים על משטח בד מהודר בטקסים צבאיים. העיסוק בערכים הציוריים המופשטים (צבע, צורה, מקצב, קומפוזיציה), המאיר על האסתטיקה הצבאית, מבטא את הכמיהה הגלומה במעשה האמנות של ויצמן להשיב ולו לרגע את תחושת התעלות הנפש והאחדות שפיעמה בה בעבר ביחסה לישראליות, אך זו חומקת ממנה. תחת זאת קורס מעשה האמנות אל תוך עצמו ומתגלה כחסר תוחלת.
קורות חיים
ילידת ישראל, 1956.
לימודי אמנות אצל אריה למדן ויואב דגון בבוסתן נתניה, במדרשה לאמנות רמת השרון, ואצל חיים מאירס בסדנת אמני הקיבוץ, תל אביב.
הציגה תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל.
מלמדת בתכנית להכשרת מדריכים המדרשה לאמנות, מכללת בית ברל.
מורה לציור במכון לאמנות ע"ש דרור, נתניה.
[1] טלי תמיר, חדוה אטלס בן דוד: דיוקן קבוצתי עם מורה (קטלוג תערוכה), ספטמבר, ירושלים: בית האמנים, עמ' 10.
