גן עדן של אף אחד
גן עדן של אף אחד
נעם ונקרט / אורית חופשי / אלה ספקטור
אוצרת: רותם ריטוב
12.11.2019 - 11.01.2020
גן עדן של אף אחד
התערוכה "גן עדן של אף אחד", מבוססת על תהיות פילוסופיות לגבי השאלות "מהו מקום?"; "מהי משמעותו של מקום מוכר?"; "מהי משמעותו של מרחב?". השאלות נוכחות בעבודות המוצגות הן במהלכים האמנותיים של האמניות והן במהלך האוצרותי. באופן פורמאלי, המרחבים והמקומות היום יומיים סביבנו, משליכים באופן ישיר על איכות חיינו, על תפיסת עולמנו, כמו גם על אופן התנהלותנו.
עמדה אינטימית כלפי מקום, מתחילה בהיקשרות אל מאפייניו החיצוניים המספרים אותו (חומריות, צבעוניות, צורניות). משמעותו הרוחנית של מקום [1], נגזרת מתוך חווית השהות בו. דרך החיבור, הסימון וההיכרות [2] האישית עם מקום, צומחת נוסטלגיה ומשתרשת שייכות - תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ. לקשר האישי-רגשי, מתווספות ומשפיעות תפיסות תרבותיות וחברתיות רחבות יותר, המאפשרות לנייד חוויות אישיות לכדי משמעויות קולקטיביות. ערבות רוסיה, נופי ילדותו טשרניחובסקי, המתוארות בשירו הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ, נכתבו מתוך חוויה אישית. אולם, בחלוף השנים השיר הפך כמזוהה עם מקומיות לאומית ישראלית על אף המרחב הלא-ישראלי המתואר בו:
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
בשלושת המיצבים בתערוכה "גן עדן של אף אחד" מתוארים שלושה מקומות בעלי מאפייני זיהוי ברורים (מערה, גן עדן ונוף), הן בהופעתם החומרית והן כמסמני תפיסות תרבותיות: מערה= מסתוריות; גן עדן= הרמוניה; נוף= שייכות וזהות. למרות שהמיצבים הם מקומות בדיוניים לחלוטין, מתעוררת בהם אצל הצופה תחושה מוכרת. אשליית ההיכרות ותחושת השייכות שהמיצבים מייצרים, מתקבלות דרך נוכחותם של דימויי ו"קרעי" מקומות אמיתיים המרכיבים אותם. בהסתכלות שניה, שלישית ורביעית, יתגלו במיצבים שכבות סיפור נוספות שאינן עונות במישרין על הגדרתם הצפויה של המקומות אותם הם כביכול "מייצגים". ייצוגם של המקומות הן כסמנים תרבותיים והן כסמנים אישיים, פותח לדיון שאלות מהותיות לגבי חשיבותו ומשמעותו של הקשר האנושי כלפי מקום (אמיתי או בדיוני), ועל השפעתו על מהלך החיים.
שהייה במרחבים מיצביים-אמנותיים שאין בהם הכוונה ל"סיפור ישיר", מהווה הזדמנות לבחון ולתהות את משמעותם של מקומות באופן מחודש ומדיטטיבי, דרך התבוננות ושהייה במיצב והתחברות אל אוסף החוויות הפנימיות והאישיות של המתבונן.
נוף מולדתו
"נוף מולדתו של טשרניחובסקי אשר חוזר דרך קבע בשירתו הוא הערבה הרוסית. הערבה היא טבע פראי, בלתי ניתן לביות, או לשיוך תרבותי/לאומי כלשהו. "הערבה מייצגת את היסוד האנטי־היסטורי והאנטי־תרבותי שבטבע, המתכחש לכל קיום אנושי מאורגן וסוחף אותו אל התוהו" (מירון 1994 :403). מירון קובע כי הערבה מבטאת לא רק את כוחות הטבע אלא גם את הכוחות האנרכיים שבנפש האנושית, אותם חלקים פראיים מודחקים שמאיימים להתפרץ (מירון 1994 :403). קריאות אלו של השיר מעמיקות את הקישור בין האדם לנוף מולדתו־ילדותו ואת ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לקישור זה על המשך חייו הבוגרים. מול התפיסה הציונית של הסובייקט, אשר מטרתה היא חידוש הרצף של העבר עם היהודי החדש, טשרניחובסקי מציע תפיסה טריטוריאלית־מרחבית של הסובייקט. ממד העומק שלו איננו קשור לזמן – העבר המשוחזר או העבר שנמצא מחדש – אלא בראש ובראשונה למרחב, ליכולת להפנים אותו ולעשותו המגילה הכתובה של חיי האדם.
הליריקה ההגותית של טשרניחובסקי מעמידה את האני במרכזה, ומאפשרת הערכה מחודשת שלו בהיותו נווד ערירי ובעל זיקה למרחבי נוף מולדתו בעת ובעונה אחת. הצבת המשורר הזר לעמו ולקהלו בשיר שפותח בהצהרה 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' היא מכרעת מבחינת אופן כינון האני."
*
המרחב (המשך וסוף)
הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, נייחים, לא מוחשיים, שלא נגעו בהם ושכמעט אי אפשר לגעת בהם, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים; מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא, מקורות:
ארץ הולדתי, ערש משפחתי, הבית שבו הייתי נולד, העץ שהייתי רואה את צמיחתו, (שאבי היה שותל ביום הולדתי), עליית הגג של ילדותי המלאה זיכרונות שלא הוכתמו…
מקומות כאלו אינם קיימים, ומשום שאינם קיימים המרחב נהפך לשאלה, חדל להיות ודאות, חדל להיות חלק מאיתנו, חדל להיות שייך. המרחב הוא ספק: אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף; הוא אף פעם לא שלי, הוא לא ניתן לי אף פעם, אני חייב לכבוש אותו.
פאריז, 1973-1974
נעם ונקרט // גן, מיצב גואש על נייר, 2019
"גן" הוא מיצב ציורי מרחבי המורכב מחלקי גן עדן, שצוירו מתוך התבוננות בציורי גן עדן מהרנסנס, מהבארוק ומראשית המודרניזם. מעבר למשמעויות הדתיות של גן העדן, גם בתפיסה המערבית הוא מקום המייצג מרחב אוטופי ופנטזיה/הבטחה למקום הרמוני. ברוב ציורי גן העדן, הגן הוא רקע לסיפורן של שתי הדמויות הראשיות: בני האדם, אדם וחוה. תיאורי גן העדן בציוריהם של אמני העבר השונים מבטאים באופן חזותי תפיסות דתיות/חברתיות/תיאוקרטיות שהשתרשו במהלך הזמן לגבי נראותו של הגן. גן עדן הוא מקום נשגב, שליו, הרמוני (על פי פרשנותו הפנטסטית האישית של כל אמן וכיאה לתקופתו). ההתפעמות ממקום שרק "המתים" יכולים לספר אודותיו, מייצרת לעיתים תיאורי גן עדן אפלים, פראיים, מסתוריים וקמאיים. זו הזדמנות מענגת למשל, לצייר מינים שונים של יצורים ובעלי חיים.
ונקרט מציירת את החללים הנוצרים בין הדמויות, ובמיוחד מתוך העבודות המתארות את רגע החטא, או את הרגע שלפני החטא, הצופן בחובו את העתיד: הגירוש מהגן. ונקרט מייצרת שיבוש בהרמוניה הגן עדנית המקורית: חותכת את הצורות החדשות המתקבלות, הופכת את הרקע הנופי לחזית העבודה ומייצרת מקום חדש שבני אדם יכולים לטייל בו - להיות לרגע האדם והחווה המטיילים בגן עדן - הגשמת פנטזיה אנושית עתיקה ובלתי מושגת.
ההצבה התלת מימדית של חלקי הגן השונים, הופכת אותו למקום הנחווה מנקודות מבט מרובות, ובחיבורים המרחביים הנוצרים בין הצורות. בזוויות מסוימות גן העדן נעלם וחוזר להיות מילימטר לבן תלוי בחלל; בזוויות אחרות הוא הופך למרחב קרעי נייר לבנים תלויים. בנוסף, ונקרט שומרת על רמיזות לנוכחותם החסרה של אדם וחוה בציורים ובצורות.
אורית חופשי // משקעים Residue, מיצב גלופות והדפסים, 2019
המיצב "משקעים" מורכב מקורות, גלופות עץ והדפסים. החיתוכים בגלופות מבטאים פני שטח, סחף סלעים, רוחות, זרימה, כמו גם עדות לפעולה פיזית המונעת מרגשות. ההצבה המשותפת בין הגלופות וההדפסים מאחדת בין מרכיבי פני שטח לכדי "מקום" נופי חדש. הנוף, אינו רק מקום להתפעמות והתעלות רוחנית. הוא מכיל תהייה וביקורת כלפי השלכות היעדרותו/נוכחותו של האדם בו. חלקי המיצב על פני מישורי הגלריה השונים (השלד המוצב בחלל; ההדפסים השטוחים על הקירות; לוחות העץ החתוכים), מהדהדים האחד את השני כשרידים ממקום בו התקיימה התרחשות אנושית. דרכם, מעלה חופשי שאלות מבלי מתן תשובות סדורות: שריד של איזה מבנה זה? למה שימש? מי אכלס אותו? מה קרה לאלו שעזבו את המקום?....
תהליך העבודה של חופשי הוא ידני והוא מתחיל בטבע, במרחב. חופשי נמשכת במיוחד למרחבים נופיים קיצוניים ומחוספסים, כמו גם לאתרים ארכיאולוגיים, בהם הזמן, הרוח, המים והחול כיסו על עדויות לכך שהיה שם אדם שבנה, וגם הרס. בסטודיו, חלקים מתוך צילומי הנופים מהמקומות השונים נפרדים ממיקומם הגיאוגרפי המקורי, ומתחברים למהלך אמנותי המבטא את הקשר בין הטבע לאדם. הנופים בעבודותיה הם דימויים של אף-מקום וכל-מקום, תערובת של מרחבים בהם ביקרה במהלך חייה.
שמות עבודותיה של חופשי הם לרוב על שם תופעות טבע. "משקעים" הוא מונח גיאולוגי המתאר את מה שנותר (מעל ומתחת לפני השטח). בבחירת השם יש התייחסות לעולם האנושי, וניתן לפרשו כמתאר משקעים נפשיים.
האבולוציה שבמהלך יצירת עבודותיה (מרגע השהייה בנוף, דרך עיבוד אוסף הצילומים לכדי קולאז' נופי חדש, החריטה בגלופות וההדפסה) מקבילה קונספטואלית לאבולוציית סימני הזמן, שרידי וטביעות הרגל האנושיות בנוף: עדות למאורעות היסטוריים, ולהשפעת שהותו הזמנית של האדם בו.
"משקעים" הוא מיצב הקורא למתבונן לשהות בו, לטייל, להיזכר במקום מוכר, להרהר על יחסינו עם הטבע והעולם.
אלה ספקטור // אוף סקרין Off-Screan, וידאו ופסלים, 2019
עבודת הוידאו "אוף סקרין" היא מחווה לכל המקומות הקסומים, הבלתי נגישים, הנחווים דרך המסך, דרך עינו של הצלם ההרפתקן שנסע לאיזשהו קצה בעולם לתעד אותם. ספקטור יצרה את העבודה מתוך הסקרנות ליצור קסם, אשליה ותעתוע, ומתוך פנטזיה בלתי ממומשת לגלות מקומות נסתרים בעולם כמו אלה שפוגשים בסרטי טבע, ולחוות באופן עצמי גילוי של מקום פראי ומסתורי דרך יצירתו והפקתו.
האם המקום המדהים והעוצמתי הזה הנצפה במסך, שרוב הסיכויים שלעולם לא נבקר בו ללא תיווך המסכים - האם הוא אמיתי? אולי הוא מדומיין? האם חווית הצפיה מספקת משהו מהחוויה האמיתית? האם הצפיה היא תחליף לצורך בהרפתקאות ולגילוי ארצות?
בעבודה "אוף סקרין" מצולם מקום שהוא פנים מערה: נטיפים, אבני גביש, טחב על משטחי הסלע, שלוליות מים וערפילית. נראה כי זהו פריים מתוך סרט טבע שצולם במקום בראשיתי, שיד האדם טרם נגעה בו. האשליה נבנתה במיומנות כה גבוהה עד כי ישנו ספק אם זו אכן מערה מלאכותית.
בעבודה ספקטור עוסקת בשקר האשליה תוך תהייה על הפער שבין עוצמתו של הפריים המצולם לבין כל מה שמחוצה לו. ספקטור, בעלת נסיון רב שנים בעבודת ארט על סטים של טלוויזיה וקולנוע, מתבוננת בקונטרסט שבין המאמץ והאנרגיה המושקעים ביצירת פריימים חווייתיים ומרהיבים אל מול האמצעים המפורקים, דלים ואף זולים, שיצרו את אותה אשליה מצולמת.
[6]"'אוף־סקרין' הוא מונח קולנועי מקצועי, המתאר את ההתרחשות שמחוץ לפריים. בעוד המצלמה מתמקדת במקום אחד או בדמות מסוימת, ישנו עולם שלם הרוחש סביב הדימוי הספציפי שבוחרים עבורנו הצלם, הבמאי או העורך. זהו, כמובן, עולם בדיוני לחלוטין – כזה שאנו מאמינים בקיומו הזמני המועבר אלינו באמצעות תסריט, משחק, סאונד, אביזרים ושלל אמצעים אחרים."
[1] מקום. דוגמאות למקומות: יערות, רכסי הרים, אוקיינוסים, אוטוסטרדות חוצות ארצות, מדבריות, שביל החלב, חופים, דרך, פינה, מערה, צילו של עץ, מעין, נקיק, תלולית של חול
[2] היכרות עם מקום: הנוף הנשקף מביתי, גינתם של סבא וסבתא, הברוש בפינת הרחוב, המקומות המרכיבים את המסלול היום יומי, המדשאה המרגיעה, הספסל בשדרה, תבנית נוף מולדתי….
[3] הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ שאול טשרניחובסקי, 1925
[4] מולדת בגולה: תפיסות של שייכות וזרות בתפוצה היהודית, עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, כרך תשיעי, ב'תבנית נוף מולדתו': שאול טשרניחובסקי וחיוב הגלות, נוף מולדתו, עמוד 106-108, יוחאי אופנהיימר, בהוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, עורך: עופר שיף, 2015
[5] חלל וכו': מבחר מרחבים, ז'ורז' פרק, 1974, החלל, עמודים 124-125, הוצאת בבל, 1998
[6] מתוך קטלוג תערוכת יחיד בגלריה בגליל: אוף סקרין, טקסט: הגר בריל, בהוצאת האקדמית גליל מערבי, ינואר 2019
