ז/נ
ז/נ
טלי אוקסנברג / שילה אורינגר / לימור היידי אמסלם / אביבית בלס ברנס / רונית גורביץ / אתי דה לנגה / דפנה דור / טל הפנר / איתי זלאיט / אורה כהן / סמדר לומניץ / רפי מינץ / לירז סיאני-לופז / לב ארי פלג / אורה ראובן
אוצר: יוסי וסיד
24.01.2020 - 07.03.2020
ז/נ
תערוכה קבוצתית על מיניות
התערוכה מכילה תכנים מיניים ומתאימה לצפייה מגיל 18 ומעלה.
אנחנו חיים בעולם המשתנה באופן דרמטי. אם חשבנו פעם שהשינוי פירושו קידמה, ושישנו כיוון אחד שבו הדברים הולכים והוא חיובי במהותו, המציאות שסביבנו מראה אחרת. המחצית השנייה של המאה ה-20 הביאה איתה למערב מגמות של דמוקרטיזציה, פלורליזם, חופש ופתיחות. התמונה היום מעידה על עליה של שליטים רודנים ומשטרים בדלניים, שנשענים ומקבלים תמיכה ממגמות הולכות ומתעצמות של לאומנות, גזענות, ופגיעה בערכים הומניסטיים ודמוקרטיים בסיסיים. ניכר שהסחף הזה גורם לכולנו להיות שמרנים יותר, או לפחות זהירים יותר ומדודים – באופן שבו אנחנו מתבטאים בציבור וברשתות החברתיות, בתרבות ובאמנות שלנו, ואפילו בהיבטים המשפחתיים והאינטימיים של חיינו.
מחקרים עכשוויים חוזרים ומראים שבני הדור הצעיר בארצות המערב (כולל ישראל) עושים פחות סקס. הם גם מתעניינים פחות במין, והוא תופס חלק קטן יותר במערכות היחסים שלהם. כל זאת במקביל לחשיפה זמינה, קלה ומוקדמת לפורנוגרפיה - חשיפה שעונה על צורך מיידי בפנטזיה ופורקן, ובו בזמן מבלבלת ביכולת הטבעית שלנו להכיל מיניות בריאה במערכת יחסים. מחקרים חדשים אחרים מדגישים את חוסר יכולתנו כהורים – גם כאלה המודעים לעצמם, משכילים ומעודכנים, לדבר עם ילדינו על מיניות. אנו משתדלים אמנם לציידם ככל הניתן בידע "טכני" ופיזיולוגי, אך משאירים להם את ההתמודדות עם המציאות. הדגש הוא על זהירות, אמצעי מניעה וכדומה, ולא על הנאה ומה שגורם לה. גם כשאנחנו כבר מדברים איתם על יחסי מין, הדגש הוא על המין ולא על היחסים.
בשנים האחרונות נהפכו מופעי דראג למיינסטרים, כמעט "בידור לכל המשפחה". האם זה מעיד על פתיחות גוברת לקהילה הגאה ולטרנסג'נדרים? אני סבור שלהפך. ההתייחסות המרוככת כביכול לדראג כבידור לגיטימי, מעקרת אותו מהממד החתרני שאפיין אותו תמיד, ומיכולותיו לגלות מחוזות יצירה חדשים. שוב ושוב מסתבר, שלצד הנראות הניכרת של הומוסקסואלים ולסביות בתקשורת (זמרים, שחקנים ואפילו קומץ פוליטיקאים) מתקיים גם ברוב טקס "מצעד הבהמות" ההומופובי, ומפלגות בעלות אג'נדה תקיפה ואלימה נגד משפחות חד-מיניות, למשל, רצות לכנסת בחסות החוק.
תנועת #MeToo שהעלתה לתודעה הציבורית את נושא ההטרדות המיניות לא הצליחה בינתיים למגר את תרבות האונס שמולידה פרשיות כמו זו של האירוע החמור בו היו מעורבים השנה הנערים הישראלים בקפריסין, ואינספור דיווחים על אונס קבוצתי של נערות צעירות מאד. אלה ממשיכים לצוץ חדשות לבקרים בחסות פרסומות סקסיסטיות, הערות מיזוגיניות שלא זוכות לביקורת רצינית, ויחס אמביוולנטי מאד למיניות בתקשורת, במערכת החינוך ואפילו בבית.
המגמות החדשות והמדאיגות של הריאקציה והשמרנות קוראות לנו, לתפיסתי, לחזור כמה צעדים אחורה ולברר איפה טעינו, איפה לא עמדנו על המשמר. ניכר כי למרות הזמינות והשקיפות כביכול של מידע ודימויים מיניים, קיים בלבול באשר למהותה של המיניות בחברה שלנו. יש תחושה שהחברה פועלת למעשה בהתגוננות לנוכח כוחות עצומים המנסים לנטר את חופש התנועה והמחשבה שלה. העיסוק במין ומיניות בתקשורת ובמרחב הציבורי נוטים בעיקר להדגיש את הפן הפרוורטי, ה"צהוב", ולהתמקד בפשעי מין, בסטיות ובבעיות, ולהתעלם כמעט מכל מה שקשור להנאה, ללגיטימיות של מיניות ולגילויים הבריאים והשמחים שלה.
יש שיטענו שהעיסוק במיניות הוא פריווילגיה של זמנים שקטים יותר ושל ימי שלום. התערוכה הזו מציעה לסמן את הרלוונטיות של המיניות והשיח המיני כמרכזיים והכרחיים דווקא בימים בהם נראה כי הכל מושך לכיוון של חידלון וחורבן.
התערוכה ז/נ מבקשת לזהות את רגע החולשה הזה, שבו העיסוק במין ומיניות עוברים תהליך של השטחה והשתקה. דווקא עכשיו מעניין להיזכר בשני רגעים מכוננים בעבר שבהם השיח על מיניות עלה לפני השטח. אחד הוא פרסומו של דו"ח קינסי על מיניות האדם (הדו"ח על הגברים פורסם ב-1948, ועל הנשים ב-1953) והשני הוא דו"ח הייט (1976). דו"ח קינסי היה יותר אינפורמטיבי במהותו, בעוד שהייט ביקשה לבדוק גם את ההקשר החברתי והתרבותי של מיניות. ביניהם הייתה העבודה פורצת הדרך של מאסטרס וג'ונסון, שמחקריהם נעשו במעבדה והתבססו על תצפיות וניסויים מדעיים.
התערוכה הזו מבקשת ליצור דו"ח עדכני. בנוסף ליצירות העוסקות במיניות שנבחרו מתוך גוף העבודות הקיים שלהם, התבקשו האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה ליצור עבודת אמנות בה יתייחסו לאחת מתוך 15 שאלות שנלקחו כלשונן מתוך השאלונים המקוריים של קינסי והייט. המטרה היא לייצר תגובה שתשקף את נוכחותו ההיסטורית של שאלון שחיוני גם לימינו אנו, ולהבטיח שהשיח על מיניות ממשיך להתקיים כל העת.
יוסי וסיד, אוצר
