בית הבראה: שבט החיים
בית הבראה: שבט החיים
רחל אניו / דיוי בראל / סופי ברזון מקאי / עמרי הרמלין / קרן זלץ / אגי משעול / איילת עמרני נבון / אורן פישר / ד"ר יהונתן ריינר / חן רכטמן / ליטל שרוני
אוצרת: רותם ריטוב
24.08.24 - 28.06.24
בית הבראה: שבט החיים
רחל אניו, דיוי בראל, סופי ברזון מקאי, עמרי הרמלין, קרן זלץ, אגי משעול, איילת עמרני נבון, אורן פישר, יהונתן ריינר, חן רכטמן, ליטל שרוני
אוצרת: רותם ריטוב
בתערוכה "בית הבראה: שבט החיים", הגלריה מדומה לבית מרפא, עבודות האמנות לרְפוּאוֹת והאמניות ואמנים למרפאות ומרפאים. בלב חווית ביקור התערוכה האמנות מוצעת כמקור לתיקון, ריפוי, שיקום ואיחוי. השם "שבט החיים" של בית הבראה אמנותי זה, מסמל את זרמי העומק שבתערוכה והקשרם המגדרי להבראה ובריאות חברתית.
בית מרפא - הגלריה
הבה נדמה את הגלריה כמרחב פוטנציאלי ונתבונן בהתרחשויות ובחוויות שמרחב זה מחולל בראשם של המבקרים. את המושג מרחב פוטנציאלי טבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, לתיאור מקום דמיוני בו נולדים יצירתיות, הסמלה, משחק, אמנותיות וכל התופעות התרבותיות (culture) באשר הן. מושג זה השייך לפסיכולוגיית התפתחות הילד, ומהווה אנלוגיה למרחב דמדומים הנמתח בין חוץ לפנים, אני והאחר, דמיון ומציאות, שינה ועירות, התמזגות וניפרדות, המצאה ומציאה.
כך, משמשת הגלריה- מרחב פוטנציאלי בו נפגשים צופים אל מול אובייקטים אמנותיים מגרי מרחבי דעת ודמיון. אלו מהדהדים חזותית עולמות פנימיים ,המאפשרים תיעול רגשות ומציעים מזור חזותי-גשמי.
רְפוּאוֹת - עבודות אמנות
כעת, נבקש לדמות את עבודות האמנות השונות לאובייקט מעבר. מושג נוסף הנטבע על ידי ויניקוט, המתאר את האובייקט אותו מאמץ התינוק כרכושו הראשון המזהה אותו כ"לא אני". אובייקט המעבר נחווה עבור התינוק הרך גם כ"אני" וגם כ"לא אני" בעת ובעונה אחת והוא מצוי ומומצא בו זמנית. כלומר, הילד מוצא את השמיכה, היא קיימת (רדי מייד), אך באותה נשימה הוא גם בורא אותה כשלו. האובייקט מייצג גם את האם וגם את האיחוד עימה. התינוק מאציל על האובייקט איכויות של הרגעה העוזרות לו בעיבוד תחושות אוֹמְנִיפּוֹטֶנְצְיָה (יכולת לעשות הכל), איחוד, התמודדות עם פרידה, שינוי, חֶסֶר וחוסר שליטה. כך גם עבודות האמנות בתערוכה, מזמינות להשליך עליהן תכנים ואיכויות מגוונים על פי מאפייניהם וצרכיהם הסובייקטיביים של המתבוננים. באופן זה, משמשות העבודות כרְפוּאוֹת להתמודדות עם קונפליקטים ורגשות בעולם הפנימי הרוחש.
מרפאות ומרפאים - האמניות והאמנים
הבה נחשוב כעת על האמניות והאמנים כעל צוות טיפולי המומחה בהחזקת הצופים. ויניקוט היה הראשון להשתמש במונח ההחזקה (holding) כמטאפורה לטיפול בתינוק בשנות חייו הראשונות. הוא השאיל את המונח המתאר את יחס התמיכה בין האם לתינוק, לתיאור היחסים בין מטפל-מטופל בסביבה הפסיכואנליטית. בדומה לאם אשר יוצרת סביבה מותאמת לילד להתפתח דרך ההחזקה, גם יחסים טיפוליים פסיכואנליטיים מבוססים על החזקת המטפלים את המטופלים. באופן זה, יוצרים האמניות והאמנים סביבות, אובייקטים ועבודות אמנות, המחזיקים את הצופים, מאפשרים הרפיה מן המציאות, השתהות במצבים קוגניטיביים, רגשיים ומחשבתיים מוקדמים יותר. בדומה לטיפול בקליניקות, האמניות והאמנים מתפקדים כנותני שירותי שיקום וריפוי נפשי.
מכלול ההגדרות ונושאי התפקידים (הגלריה, האמנים.יות, עבודות האמנות) בתערוכה "בית הבראה: שבט החיים" מאפשר התבוננות עומק וחיבור בין שני מצבים:
1. החברה הישראלית על כל מורכבויותיה, המשוועת ליציאה ממעגלי טראומה רחבים. זוהי חברה החווה טראומה בין-דורית מתמשכת וסובלת מתופעות פוסט-טראומתיות בקרב כלל קהילותיה.
2. השפעת התרחבות המודעות ההולכת ומעמיקה בתחומי מגדר על נושאים מושתקים באופן מסורתי להתגלות ולהפוך למדוברים ומקובלים. זהו תהליך חברתי כלל עולמי ולו השפעה חיובית ישירה לפתיחות, ריפוי והחלמה.
שם התערוכה 'בית הבראה: שבט החיים' נקרא בהשראת המושג בית הַבְרָאָה - מוסד המוכר מן ההיסטוריה הישראלית הנועד למנוחה ונופש לאנשים בריאים, ולהתחזקות, החלמה והתאוששות למי שכבר החלימו. בשנים עברו, יציאה לבית הבראה הייתה במקרים רבים ההזדמנות היחידה של שכירים דלי-אמצעים ליהנות מתזונה טובה במחירים נמוכים. בתי הבראה נבנו באזורים כפריים, סמוך לים, לאגם או בהרים, כדי לאפשר לאנשי העיר להפיק תועלת מאוויר צח ומנופים פתוחים.
שם התערוכה מגלם חיבור בין שני אספקטים: החברה הישראלית הפוסט טראומטית והשפעות המודעות לתחומי מגדר.
יש בתערוכה שאיפה לשמש כקטליזטור לדיון על נחיצותן של גישות נשיות, קמאיות ושבטיות עבור חברה המעוניינת לפתור בעיות וקונפליקטים בראייה מאחה ומרפאה על פני גישות הנוטות לקבע מעגלי טראומה ע"י חוסר פתיחות והדחקה.
באמצעות מגוון עבודות, ביניהן אינטראקטיביות-טיפוליות, מושם בתערוכה דגש על המושגים 'טיפול', 'שיקום' ו'החלמה' כמאופיינים מגדרית 'נשיים' - מאפיינים החסרים בשגרת היום יום ובמנטאליות הישראלית.
האמניות והאמנים - המרפאות והמרפאים, מציעים מגוון 'החזקות' לפי תחומי מומחיותם:
רחל אניו
מרפאת "תחושת העצמי" (ויניקוט), מומחית לחיזוק אהבת הזהות האישית ככוח עוצמתי מניע.
דיוי בראל וקרן זלץ
מומחים בתיירות ומציעים דרך סוכנות הנסיעות "רילקסינג טורס" טיולים, חופשות ונופש.
סופי ברזון מקאי
כמרפאה בכירה בשבט החיים, היא מעמתת את הצופה עם האִמָהוּת כמרחב המחייב התבוננות והתייחסות. היא קוראת לספר את סיפור האמהות מחדש, לייצג אותה באופן כן ומדויק, לדון בה כאחת החוויות העמוקות ביותר שעוברות נשים. הן באופן אישי והן בהקשרה החברתי.
עמרי הרמלין
מומחה בהעברה דרך חומרים וחפצים טרנספורמטיביים. במשחק בחומר ופרופורציה הוא משחרר את עבודותיו מהחומריות המובנת מאליה/המקורית (הפעמונים אינם עשויים מברזל). כך, הוא מספק הזדמנות לתחושות של התגלות והפתעה, פותח אפשרות למבט מחודש על תגובותינו הראשוניות ומאפשר לתחילתו של דבר מה חדש להתחולל.
אגי משעול
מרפאת באמצעות שפה ומילים.
איילת עמרני נבון
עומדת בראש מעבדת המחקר "אֹהל", מומחית לשינוי תחושות של זרות לתחושות של קרבה, מציעה מזור ומרגוע במרחב רך ואינטימי.
אורן פישר
מומחה לריפוי מקומות וחללים ציבוריים.
ד"ר יהונתן ריינר
רופא מומחה לנוירולוגיה וחוקר את משמעותה של 'היצירה' כפעולה מרפאת.
חן רכטמן
מובילה בכירה בשבט החיים. מומחית להשכנת שלום עם שינויים והתגברות על הפחד מכוח הטבע הפראי הנשי ואימוצו כמשאב. מרפאה בטקסים נשיים קדומים בהם שזורים חיים ומוות, כאב ויופי עז.
ליטל שרוני
מומחית בריפוי כאבי נפש וגוף תוך התנתקות מתפיסות פטריארכליות שקיבעו במשך דורות תסביכים מורכבים סביב נשיות ושליטה.
"לאמנות יש את היכולת לרפא ולקרב אנשים" מכריזה האמנית האמריקאית ג'ודי שיקגו מאז שנות ה-70. שיקגו מדגישה בעשייתה האמנותית את כוחה הטרנספורמטיבי והייחודי של האמנות: לתקן פצעים רגשיים, לגרום להתעלות מעל מחסומים תרבותיים, לאפשר חיבור והזדהות בין אנשים ברמה עמוקה יותר ולטפח תחושת אחדות בין יחידים. "יש לאמנות את הכוח להצית שיחות, לערער על נורמות חברתיות וליצור מרחבי דיאלוג. לאמנות יש את הפוטנציאל לגביר הבנה וחמלה ולרפא קהילות, שכן היא מספקת פלטפורמה לריפוי קולקטיבי וחוויה משותפת של פגיעות אנושית.".
איחולי בריאות ושקט נפשי מצוות בית מרפא: שבט החיים
רחל אניו
בגוף העבודות האוטוביוגרפי "מכתב אהבה לעצמי", אניו מבטאת את נקודת מבטה בנושאי מגדר, פמיניזם, זהות, צבע עור ותפיסת הגוף הנשי. "מכתב אהבה לעצמי" הוא הכרזה אמיצה ומתריסה על יציאה למסע לביטול הצורך באישור החברתי בקבלה עצמית. הרקע האישי ממנו אניו מגיעה מאותגר תדיר אל מול היותה חלק מתנועות חברתיות גלובליות עכשוויות. בעבודתה, היא משתתפת בשיח האמנותי-פוליטי העכשווי, ומעלה שאלות הנוגעות בהשתלבות בחברה, מעמד האישה, מסורתי אל מול ליברלי, ישראלי אל מול גלובלי, תוך הידהודם בדמותה, בסיפורה ובתפיסת העצמי. בשפה עשירה היא מפרקת ומרכיבה מחדש צילומי גוף, רגעים משפחתיים ודימויים של אובייקטים מסורתיים אתיופיים תוך שילובם עם מאפיינים חזותיים עכשוויים ועבודה בטכניקות דיגיטליות המאופיינות ברוח הדינמית של הרשתות החברתיות. "מכתב אהבה לעצמי" הוא עשיר, חשוף וגאה דרכו אניו בוחנות את מנהגי העולם המסורתי כמו העכשווי, תוך הכרזה על המקום המיוחד לעצמה.
דיוי בראל וקרן זלץ
אחד הטיפולים המוצעים ב'בית מרפא: שבט החיים', הוא נופש של סוכנות הנסיעות "רילקסינג טורס" המזמינה להתנתק ולטייל במרחבי העולם, הזמן, המציאות והדמיון. נוכחותו של המיצב "רילקסינג טורס" בתערוכה מתכתבת עם מהותם של אתרי תיירות המרפא והיציאה לנופש. בראל וזלץ עוסקים בקשר שבין חוויה, דימויים, זיכרון ופנטזיה. את נראות המיצב הם יצרו בהשראת עולם התיירות, משרדי נסיעות, תחושת פנים של מטוס וגרפיקה תיירותית. ב"רילקסינג טורס" הם מציעים חווית נופש פנטסטית והנאה מחווית מסע: לראות מקומות יפים, לדמיין ולשלוח גלויה. המיצב הוא ספק חדר המתנה, ספק חלל מטוס, ספק מרחב אמנותי. הגלויות הן קולאז'ים בעבודת יד של נופים בלתי אפשריים, פנטזיות שלא יכולות להתממש במציאות. כך, גם סוכנות הנסיעות מציעה טיסות ליעדים חלומיים במטוסים שלא טסים.
"שנינו מגיעים מתוך עיסוק של שנים בתיירות ונופש. דיוי מגיע ממקום של פנטזיה והשתוקקות ואני ממקום של זיכרון ותיעוד. נקודות המוצא השונות דרשו מאתנו לחשוב איך אנחנו נפגשים וכיצד הסוכנות תענה במקביל על צרכי שנינו. לכן הכיוון שבחרנו היה של סוכנות בה הלקוח/המבקר זוכה לחווית טיול ללא הצורך לנסוע לשומקום. הוא מפנטז, מתכנן, רואה, אולי קונה מזכרת ואפילו מקבל צילום." קרן זלץ, מתוך ראיון עם יהונתן ה. משעל ב"ערב רב", 25.7.2020
סופי ברזון מקאי
על הסדרה 'הקן' התחילה ברזון מקאי לעבוד במהלך תקופת הקורונה בשנת 2020, רגע לפני לידת בתה השלישית, בסלון ביתה בקיבוץ בארי. במשך שלוש שנים תיעוד הסלון, עצמה וילדיה, היווה מרחב לביטוי רגשות ומושגים הנוגעים בבית ואמהות. הסלון שבצילום כבר אינו קיים והשאלות על בית ואמהות קיבלו משנה תוקף מאז ה-7 באוקטובר. חידלון המרחב הממשי מסמן את נקודת הזמן להתרחבות עוצמת המרחב הרוחני.
במהלך הקורונה נכנסה ברזון מקאי לבידודים ממושכים עם תינוקת בת שישה שבועות. כפי שהייתה באופוריה ומאוהבת, היא גם הייתה במצוקה, בתוהו ובוהו רגשי, בכי, דימום, דליפות חלב ודמעות. השעמום והבידוד הוצפו ברגשות אשמה וצער. המרחב המצומצם והכובל מחייב לעמוד מולו, לגדול בתוכו ולכבד את כוחה של הצמיחה הפנימית."האימהות מעמתת אותי עם מותה של אמי כשהייתי ילדה צעירה, והיא מתערבבת עם האמא שאני, עם חרדה ופחדים, אהבה ותקווה. אמהות היא החוויה הכי מורכבת ומשנת חיים. אבל בפרקטיקה, האמהות סובלת מחוסר ייצוג והתעלמות. צריך לספר את סיפור האמהות מחדש, לייצג אותה באופן כן ומדויק ולדון בה כאחת החוויות העמוקות ביותר שעוברות נשים, הן באופן אישי והן בהקשרה החברתי.".
בצילומים, מבקרות את ברזון מקאי חיות קסומות, כאלו המופיעות באגדות, כאלו המלוות את האלות, כאלו המייצגות את המסורות המטריארכליות העתיקות בתקופות בהן נשים הנהיגו שבטים וקהילות. העשיה האמנותית והשתילה הריאליסטית צילומית של החיות בסלון הביתי מאפשרת ביקור בסדר גודל מיתולוגי עם כוחות בריאה והרס. כמו בטבע כך גם בגוף האישה עולם ומלואו מתגלים בקרן השמש החודרת דרך החלון.
עמרי הרמלין
שני פעמונים אילמים, כיסא במאים שעליו קן ציפורים מחומרים קשים ועבודה ובה כתוב FIN, סוף ו- نهاية, מסמנים את קיצו של דבר מה. ניתן רק לדמיין, את צלילי הפעמונים, את רכות הכיסא והקן ואת תחילתה של דרך חדשה.
הרמלין נוהג ליצור ייצוגים חזותיים מוכרים ולשחק עם ציטוטים ואזכורים מרומזים בעיקר מעולם הקולנוע והתרבות הפופולארית. הוא מפסל בחומרים המנוגדים לחומרי המקור של האובייקטים: כבד הופך לקל, רועש הופך אילם, רך הופך לקשה. הרמלין עוקר בפיסולו את המהות החומרית המקורית ומשאיר רק את תחושת החומר שהאובייקטים נושאים. האסתטיקה הנקייה והשקטה בעבודותיו מגבירה את ווליום ההקשבה לתחושת הסוף המרחפת מהן ואת האינטרפרטציה הסובייקטיבית למחשבות ולתחושות שהן מעוררות.
סוף הוא גם תחייה.
איילת עמרני נבון
מהותו של המיצב/מיצג 'אֺהל' היא הכנסת אורחים. הוא מתפקד כמעבדה בה נחקרת האפשרות לשנות תחושות של זרות לתחושות של קרבה. האורח.ת מוזמן.נת להנות מתה צמחים טרי הישר מערוגת התבלין ולהפגש עם עמרני נבון באוהל באופן אישי אחת על אחד. זוהי הזמנה לתת אמון, לשחרר הגנות ומנגנוני שליטה במרחב טקסי-אמנותי בו הבלתי צפוי עומד להתרחש. קשובה למפגש, עוטפת עמרני נבון את ידי האורח.ת בסרט בד עם אבן. לסיום, כזיכרון לחווית שהותם המשותפת, מוזמנ.ת האורח.ת לעטוף בתורם את האבן בסרט הבד ולהניחה מסביב לאוהל. בפעולת העיטוף והמגע יש ממד תחושתי־טיפולי. היא מעניקה ביטחון ומהדהדת את ויניקוט שהדגיש את חשיבות המגע, ההחזקה והעיטוף של התינוק בידי האם להתפתחות תקינה וליצירת חוויית ה"עצמי" כיישות נפרדת ממנה.
מיצג (פרפורמנס) מסוג זה מכונה "אחד לאחד" (One to One). האמן הבריטי אדריאן הוולס, בין הבולטים בתחום, התייחס לפוטנציאל הגלום בסוגה זו כביטוי לעניין באחר במרחב בין אישי בו ההשתתפות הופכת לשותפות. האורח.ת הוא הצופה כמו גם נושא היצירה. המיצב/מיצג 'אֺהל' הוא הצעה לתיקון ולריפוי. הוא מסמן את הפוטנציאל הגלום באמנות להציע מחווה של נדיבות, ולהפיג, ולו לרגע, את התחושות הקשות של תקופתנו. בזמנים בהם עמרני נבון אינה נוכחת, הקהל מוזמן לשהות במיצב ולהרגע לצד ערוגת צמחי התבלין עם כוס תה מנחמת.
אורן פישר
בעבודת הוידאו 'יום סידורים' פישר מזנק בריקוד אל מרחבים בירוקרטיים ציבוריים ישראליים (כמו משרד הפנים והכנסת), ובחללים בעלי הקשר פוליטי (כמו למחאות ולכותל). באמצעות האמנות, הוא שואף להביא ריפוי לחללים אלו ולהפיג מהם את אווירתם העצובה, המתסכלת והאפורה.
פישר הוא אמן אוטודידקט ופעיל חברתי, בעל שפה חזותית עשירה וייחודית, המשלב בין הומור, סאטירה וביקורת פוליטית בפעולות המתרחשות במרחבים ציבוריים מגוונים כמו גם בחללים סגורים בגלריות ובמוזיאונים. את הריקוד/פרפורמנס הוא פיתח מתוך צילום וידאו אקראי, ביתי, פרטי, שהתפתח לטכניקה אקספרסיבית אותה הוא מכנה ׳אנטי־ריקוד׳ ו׳גאגא־דאדא׳.
אל החללים בוידאו 'יום סידורים' הוא מזנק בתנועות גדולות ומשוחררות כאחוז תזזית. רגליו וידיו הארוכות ממלאות את החללים להפתעתם הגמורה של הנוכחים האקראיים בהם שהופכים לרגע לקהל.
ד"ר יהונתן ריינר
האמן והנוירולוג ד"ר יהונתן ריינר הוא רופא בכיר בבית חולים בילינסון, מומחה להפרעות תנועה וחוקר את סגולותיה השיקומיות של היצירתיות האנושית בקרב חולי פרקינסון. בעשייתו האמנותית הוא מתעמק בביטוי החוויתי, רוחני ואינטואיטיבי של מקור היצירתיות במוח האנושי. המחקר המדעי מקבל בעבודותיו ביטוי חזותי משוחרר מההכרח להיות מדיד או מדויק. על ידי טשטוש הגבולות בין אמפירי לרוחני ומיזוג בין ידע רפואי לבין חקירה אישית אמנותית, הוא יוצר אובייקטים פיסוליים וציוריים המדמים את הדואליות של המוח, את תהליכי היצירה הנסתרים המשקפים את יחסי הגומלין בין דמיון לרציונליות. בתוך אלו, שזורים גם סקרנותו האמנותית ודחפיו האישיים, אלו המלווים אותו לכל אורך דרכו.
חן רכטמן
"שלוש שנים, שלוש לידות, שתי בנות. העולם הצטמצם למיטת משכב הלידה, ואז לבועת הבית. ההורמונים טלטלו אותי הרחק: נסחפתי בנהרות האדירים של האמהוּת הזורמים מימי קדם, נהרות של חלב ודם, זעם ואהבה. פתאום הגיחה מתוכי אמאפלצת - לוחשת לי לעזוב הכל וללכת. יחד נולדנו. ואני, נאחזת ביצירה כטובעת כדי לעבד את האיבוד הגדול. הסטודיו הפך לתא וידוי סודי. ממלכה לעיכול, לתפילה ולביטוי. השתמשתי בשאריות החיים הקרובים, הנגישים: החלב, הדם, השיליה, הפליטות, השערות שנשרו. דרכם, הצצתי מתחת לערפל ההורות הטריה לחקור את ארץ צללי הנפש ולעשות שלום בשדה קרב נסתר המנהל אותי. שום חומר ורגש לא חמקו ממני. לשתי את העייפות התהומית באטמי אזניים משומשים שכבר לא יכולתי להעזר בהם בשנתי. חקרתי את התנגשות מוקדי התשוקה הבוערת של חיי, האמהות מול היצירה, תוך שפיסלתי בשאריות נר שעוות הדבורים שבער לאורך הלידה. ביקשתי לחזור אל הגוף ולהתעגן באדמה אחרי הרעידה הגדולה. הלכתי יחפה בבוץ המעיין ממנו פיסלתי מסכה טקסית של אלת פריון כנענית. לאורך שנה שלמה על ארבעת עונותיה המשתנות, אספתי צמחים סיביים בטיולי ההרדמה האינסופיים. מהם, יצרתי את האשה החדשה שבקעה מתוכי. עשיתי שלום עם השינוי. ציירתי בדם ההפלה, עיבדתי את כאב הפרידה והפכתי את הדם המושתק, המוּדר, למוּתר. רקמתי על התחבושות והרגשתי את קשר הדם לאחיותיי. ברקע, נלחשו אגדות עמים על הריון, לידה, הורות ומלאכות יד קדומות שליוו דורות של נשים לאורך ההיסטוריה. גם אני נחנכתי בטקס הנשי הקדום בו חיים ומוות, כאב ויופי עז שזורים. עשיתי שלום עם כוח הטבע הפראי הנשי על סערותיו וחומריו המבעבעים והפכתי אותו למשאב. כל עיבוד הותיר אותי זקופה יותר, יציבה יותר. נוכחתי באישה השלמה שאני במלואי. היצירה בתקופה עדינה זו של חיי היתה לרפואה גדולה."
ליטל שרוני
ברישומי הדיוקנאות העצמיים בסדרה 'אני הכנפיים', מפרקת שרוני את דמותה ומחברת את חלקי עצמה כגלגול משובש-מושלם חדש בתפיסת ה"אני". מעשה פירוק וחיבור חלקי דמותה, מדמה את תהליך לידתה המחודש כבוגרת היכולה לבחון את רצונותיה וצרכיה כחלק מההיפרדות מאימה ומהמורשת התת עורית הבין דורית שקיבלה בירושה.
הבחירה לנתק את הדמויות הרשומות מהקשר, קונטקסט, רקע או סביבה מאפשר לשרוני הסתכלות נקייה מרעשים חיצוניים על מהותם של ייצוגי נשיות. באופיים החשוף של הרישומים ובמבטן הישיר של הדמויות הרשומות בריאליסטיות בעיפרון, שרוני מערערת על תפיסות היופי והגוף המקובלות ומוכיחה את המורשת הפטריארכלית ככזו שקבעה במשך דורות תסביכים מורכבים סביב ההגדרות של מה נחשב נשי. שרוני משתמשת בגופה והופכת אותו למצע סמלי הן כסימון מקור להחלמה, ריפוי וגדילה אישית והן כביקורת על היות הגוף הנשי נשלט, מבוקר, ממושטר ומחולל מטעמים חברתיים ופוליטיים בחברה האנושית לאורך ההיסטוריה ואף כיום.
Healing Sanctuary: Tribe of Life
Rachel Anyo, Davi Barel, Sofie Barzon MacKie, Omri Harmelin, Keren Zaltz, Agi Mishol, Ayelet Amrani Navon, Oren Fischer, Jonathan Reiner, Chen Rechtman, Lital Sharoni
Curator: Rotem Ritov
At the core of the “Healing Sanctuary: Tribe of Life” exhibition visit experience, art is offered as a source of repair, remedy, rehabilitation and mending. The gallery acts as a clinic, the artworks as cures, and the artists as healers. “Tribe of Life”, the name for this artistic sanctuary of healing, symbolizes the currents running deep below the exhibition and their gendered context for healing and a healthy society.
Clinic – the gallery
Imagine the gallery as a potential space and observe the events and experiences this space conjures in the visitor’s mind. The concept “potential space” was coined by psychoanalyst Donald Winnicott[1] to describe an imaginary place where creativity, symbolism, play, art, and culture can all be born. This concept, taken from developmental psychology, serves as an analogy for a transitional area spanning between the external and internal worlds, the self and the other, fantasy and reality, sleep and wakefulness, merging and separation, invention and finding. Thus, the gallery acts as a potential space where viewers encounter objects of art that arouse spaces of knowledge and imagination. These visually echo internal worlds which allow the channeling of emotions and offer a visual-physical respite.
Cures – artworks
Now, we invite you to imagine the various works of art are “transitional objects”. This is another concept coined by Winnicott to describe objects adopted by infants as the first possession they identify as “not-me”. The transitional object is experienced by the young infant as both “me” and “not-me” at the same time, and it is simultaneously both found and invented. In other words, the child finds the blanket, it exists (ready-made), yet with the same breath the infant also creates it as their own. The object also represents the mother and unification with her. The infant projects qualities of comfort onto the object, which help it process feelings of omnipotence, unification, coping with separation, change, absence and lack of control. Likewise, the artworks in the exhibition invite viewers to project upon them diverse types of content and qualities, according to their own subjective characteristics and needs. Thus, the works serve as healing mechanisms to cope with conflicts and feelings in the tumultuous internal world.
Healers – artists
Now, let’s consider the artists as a team of healers specializing in “holding” the viewers. Winnicott was the first to use the term “holding” as a metaphor for caring for an infant during its first years of life. He borrowed the term, which describes the supportive relationship between mother and infant, to describe the relationship between caregiver and care recipient in the psychoanalytical environment. Like the mother, who creates a suitable environment for the child to develop through holding, psychoanalytic relationships are also based on the caregiver holding the patient. In a similar manner, the artists create environments, objects and artworks which hold the viewers, enabling relief from reality, or pausing in earlier cognitive, emotional and intellectual states. Like treatment in a clinic, the artists function as the providers of mental rehabilitation and healing services.
The overarching framework of definitions and role players (gallery, artists, artworks) in the exhibition “Healing Sanctuary: Tribe of Life” enables in-depth observation and a connection between two states:
1. Israeli society and all its complexities; a society which longs urgently for a way out of the broad cycles of trauma. This society experiences ongoing intergenerational trauma and all its communities suffer from post-traumatic symptoms.
2. The impact of an ever-increasing awareness in the field of gender of topics that have traditionally been silenced, and which are now becoming exposed, talked about and more widely accepted. This is a global process which has a direct positive impact on openness, healing and recovery.
The exhibition’s name, “Healing Sanctuary (Beit Havraa): Tribe of Life”, is inspired by the concept of “Beit Havraa”, a well-known institution from Israeli history. This institution was designed to provide a place for rest and leisure for the healthy, as well as for strength-building, recovery and rehabilitation for those after an illness. In the past, going to a Beit Havraa was often the only opportunity employees of modest means had to enjoy nutritious cuisine at low prices. Such institutions were built in rural areas, near the sea, a lake or in the mountains, to enable city dwellers to benefit from fresh air and wide expanses.
The exhibition’s name embodies the link between two aspects: post-traumatic Israeli society and the impact of awareness of gender issues. The exhibition aims to serve as a catalyst for debating the necessity of female, primeval and tribal perspectives in a society interested in solving problems and conflicts through a mending and healing perspective, instead of approaches that tend to entrench cycles of trauma through closed-mindedness and denial.
Through a variety of works, some of which are interactive-therapeutic, the exhibition places emphasis on the concepts of “treatment”, “rehabilitation” and “recovery” as “feminine” gendered characteristics – which are missing in the daily routine and the Israeli mentality.
The artists - The healers, offer different types of “holding” according to their areas of expertise:
Rachel Anyo
Healer of the “sense of self” (Winnicott), expert on strengthening love of one's personal identity as a powerful, motivating force.
Davi Barel & Keren Zaltz
Experts on tourism; through their travel agency “Relaxing Tours” they offer trips, vacations and leisure.
Sofie Barzon MacKie
As a senior healer in the Tribe of Life, she confronts the viewer with motherhood as a space that demands introspection and attention. She calls for a retelling of the story of motherhood, to represent it candidly and accurately, to discuss it as one of the deepest experiences women have, both from a personal and societal standpoint.
Omri Harmelin
Expert on transference[2] using transformative materials and objects. By playing with materials and proportions he releases his works from their original/accepted materiality (the bells are not made of iron). He thereby provides an opportunity to sense discovery and surprise, opening up potential to reconsider our initial reactions and enabling something new to start happening.
Agi Mishol
Healer through language and words.
Ayelet Amrani Navon
Heads the research laboratory “Ohel” (Tent), expert on transforming feelings of alienation into feelings of intimacy. She offers respite and relaxation in a gentle and intimate space.
Oren Fischer
Expert on healing public places and spaces.
Dr. Jonathan Reiner
Neurologist who studies the meaning of “creativity” as a curative act.
Chen Rechtman
A senior leader in the Tribe of Life, expert on coming to terms with change and overcoming the fear of the power of the untamed feminine nature and embracing it as an asset. She heals through ancient feminine texts which intertwine life and death, pain and immense beauty.
Lital Sharoni
Expert on healing mind-body pain by disconnecting from patriarchal conceptions that for generations have entrenched intricate complexes about femininity and control.
Since the seventies, American artist Judy Chicago[3] has proclaimed that “art has the ability to heal and bring people together”. Through her artistic activity, Chicago emphasizes art’s unique transformative power: to mend emotional wounds, to help transcend societal barriers, to enable people to connect and empathize with one another on a deeper level and to cultivate a sense of unity between individuals. Art “has the power to ignite conversations, challenge societal norms, and create spaces for dialogue... Art has the potential to increase understanding and compassion and to heal communities, as it provides a platform for collective healing and a shared experience of human vulnerability.”[4]
We wish you good health and peace of mind, from the Healing Sanctuary: Tribe of Life team.
Rachel Anyo
In her autobiographical body of work, “Love Letter to Myself”, Anyo conveys her perspective on topics of gender, feminism, identity, skin color and female body image. “Love Letter to Myself” is a brave and defiant declaration that the artist has embarked on a journey to do away with the need for societal approval to accept herself. Anyo’s personal background is often challenged by her participation in contemporary global social movements. In her work, she takes part in the contemporary artistic-political discourse and raises questions about integration in society, women’s status, traditional versus liberal, Israeli versus global. These questions echo her persona, story and self-image. Using a rich language, she decomposes and recomposes body photos, family moments and images of traditional Ethiopian objects, combining them with contemporary visual elements and digital techniques characteristic of social media’s dynamic spirit. “Love Letter to Myself” is rich, vulnerable and proud. Through this work, Anyo examines customs of both the traditional and contemporary worlds, proclaiming a special place for herself.
Davi Barel and Keren Zaltz
One of the treatments offered at Healing Sanctuary: Tribe of Life is a vacation from the “Relaxing Tours” travel agency. This is an invitation to get away from it all and travel around the world, through time, reality and imagination. The “Relaxing Tours” installation’s presence in the exhibition makes reference to the essence of tourist and leisure sites. Barel and Zaltz address the link between experience, images, memory and fantasy. The installation’s appearance was inspired by the world of tourism, travel agencies, an airplane’s interior and tourism graphics. In “Relaxing Tours” they offer a fantastic vacation experience as well as enjoyment from the trip experience: seeing beautiful places, fantasizing and sending a postcard. The installation is somewhere between a waiting room, a plane’s interior and an art space. The postcards are handmade collages of impossible landscapes, fantasies that cannot be realized in reality. Thus, the travel agency also offers flights to dreamy destinations in planes that do not fly.
“Both of us come from years of involvement in tourism and vacation. Davi comes from a place of fantasy and longing, and I come from a place of memory and documentation. Our different points of departure forced us to think about how we can meet in the middle and how the agency can answer both of our needs simultaneously. Therefore, we chose the approach of an agency where the customer/visitor gains a trip experience without the need to travel anywhere. They fantasize, plan, look, maybe buy a souvenir and even get a photo.” Quotation of Keren Zaltz from an interview with Yonatan H. Mishal for the site “Erev Rav”, July 25, 2020.
Oren Fischer
In the video work “Errands Day”, Fischer leaps and dances through public Israeli bureaucratic spaces (such as the Ministry of Interior and the Knesset) as well as through spaces with a political context (such as protests and the Western Wall). Through art, he aims to heal these spaces and mitigate their sad, frustrating and gray atmosphere.
Fischer is a self-taught artist and social activist, with a rich and unique visual language that combines humor, satire and political criticism in acts that unfold in diverse public spaces as well as in closed spaces in galleries and museums. He developed the dance/performance from a happenstance private home video which metamorphosed into an expressive technique he dubs “anti-dance” or “Gaga-Dada”. In the video “Errands Day”, he bounces through spaces with large, free movements, as if possessed by hysteria. His long legs and arms fill the spaces to the utter surprise of random passers-by who momentarily become an audience.
Sofie Barzon MacKie
Barzon MacKie began working on the series “The Nest” during the pandemic in 2020 in her home’s living room in Kibbutz Beeri, right before the birth of her third daughter. For three years, documenting the living room, herself and her children served as her space to express emotions and concepts related to home and motherhood. The living room in the photograph no longer exists and questions about home and motherhood have taken on greater importance since October 7. Annihilation of the actual space marks the turning point for reinforcing the spiritual space. During the pandemic, Barzon MacKie was quarantined for extended periods with a six-week-old baby. As much as she was euphoric and filled with love, she was also distressed, in a state of emotional chaos, crying, bleeding, spilling breastmilk and tears. The boredom and isolation brought to the surface feelings of guilt and upset. The limited, confined space forced her to confront it, to grow within it and to respect the power of inner growth. “Motherhood confronts me with the death of my own mother when I was a young girl, and it becomes entangled with my own experience as a mother, my anxiety and fear, love and hope. Motherhood is the most complex and life-changing experience. But in practice, motherhood is underrepresented and ignored. The story of motherhood must be retold. It must be represented candidly and accurately and discussed as one of the deepest experiences women have, both from a personal and societal standpoint.”
In the photographs, Barzon MacKie is visited by enchanted creatures of the kind that appear in fairy tales, which accompany goddesses, and represent ancient matriarchic traditions from times when women led tribes and communities. The artistic act and the realistic photographic planting of creatures in the domestic living space enable a mythological visit, encountering forces of creation and destruction. Just as in nature, in the female body an entire world is revealed in the sunray that shines through the window.
Omri Harmelin
Two mute bells, a director’s chair with a bird’s nest made of hard materials upon it, and a work with the words “Fin”, “Sof” and “Nihaya” (“End” in French, Hebrew and Arabic) written on it, mark the end of something. The sounds of the bells, the softness of the chair and nest, and the start of a new path, can only be imagined.
Harmelin’s practice is to create familiar visual representations and play with quotations and hinted citations primarily from the worlds of film and popular culture. He sculpts using materials that contrast with the objects’ original substance: heavy becomes light, loud becomes mute, soft becomes hard. In his sculpture, Harmelin uproots the original material essence, leaving only the sense of the materiality borne by the objects. The clean, quiet aesthetic of his works turns up the volume, causing viewers to listen harder to the sense of finality hovering over them and the subjective interpretation of the thoughts and feelings they elicit.
An end is also a rebirth.
Dr. Jonathan Reiner
Artist and neurologist Dr. Jonathan Reiner is a senior physician at the Beilinson Hospital, a specialist in movement disorders who studies the rehabilitative properties of human creativity among Parkinson’s patients. In his artistic practice he delves into experiential, spiritual and intuitive expressions of the source of creativity in the human brain. In his works, scientific research is expressed visually, free of any need to be measurable or precise. By blurring the boundaries between empirical and spiritual and merging medical knowledge with individual artistic introspection, he creates sculptural objects and paintings which simulate the brain’s duality, the hidden creative processes that reflect the reciprocity between imagination and rationality. His creative curiosity and individual urges, which accompany him along his path, are intertwined with all the above.
Ayelet Amrani Navon
The essence of the installation/performance “Ohel” (tent in Hebrew) is hospitality. It serves as a laboratory for researching the possibility to transform feelings of alienation into intimacy. The guest is invited to enjoy an herbal tea straight from the herb garden and to meet with Amrani Navon personally one-to-one in a tent. This is an invitation to trust and to relinquish defensiveness and control mechanisms in a ceremonial-artistic space where the unexpected can happen. Attentive to the encounter, Amrani Navon envelops the guest’s hands in a cloth band with a stone. At the end of the experience, to commemorate the togetherness, the guest is invited to take their own turn wrapping the band around the stone, and to place it around the tent. The act of wrapping and touching has a sensory-therapeutic dimension. It accords a sense of security and echoes Winnicott's emphasis on the importance of touch, holding and wrapping the baby in the mother’s arms for proper development and for creating an experience of “self” as a separate entity from the mother.
Performances of this type are called “one-to-one”. British artist Adrian Howells, one of the field’s leaders, addressed this genre’s potential as a way to express interest in the other in an interpersonal space where participation becomes partnership. The guest is both the observer and the subject of the work. The installation/performance “Ohel” is an offer of repair and healing. It marks art’s inherent potential to provide an experience of generosity, and to relieve the difficult feelings of our time, if only for a moment. When Amrani Navon is not present, the audience is invited to remain in the installation and relax alongside an herb garden with a comforting cup of tea.
Chen Rechtman
“Three years, three deliveries, two daughters. My world was reduced to the birthing table, then the domestic bubble. The hormones shook me up: I was swept up in the awesome waters of motherhood which have flowed since ancient times, rivers of milk and blood, rage and love. Suddenly, a mommy monster emerged from within me – whispering that I should leave everything and go. We were born together. And I hung onto my art as if I was drowning, as a way to process the great loss. The studio became a secret confessional, a kingdom for digestion, prayer and expression. I used the remains of life that were near me, that were easily available: milk, blood, placenta, discharges, hairs that fell out. Through them, I was able to see beyond the fog of new motherhood, to study the sounds of my soul and to make peace with the hidden battlefield that had taken over. No material or emotion could escape my grasp. I kneaded the immense exhaustion with used earplugs that could no longer help me while sleeping. I studied the conflict between my life’s two greatest passions, motherhood versus creativity, by sculpting the remains of a beeswax candle that burned throughout the labor. I longed to return to my body and anchor myself in the earth after the great upheaval. I walked barefoot in the spring’s mud, which I sculpted into a ceremonial mask of a Canaanite fertility goddess. Throughout the four changing seasons of an entire year, I collected fibrous plants during endless walks lulling babies to sleep. From all the above, I created the new woman who sprung from within me. I came to terms with the change. I painted using the miscarriage blood, I processed the pain of saying goodbye and transformed the silenced, forbidden blood into acceptance. I embroidered on sanitary pads and felt how this blood connected me to my sisters. Murmuring in the background were folktales about pregnancy, childbirth, parenthood, and ancient crafts practiced by generations of women throughout history. I myself was raised in the age-old feminine ritual where life and death, pain and great beauty, are all intertwined. I made peace with the force of the primeval feminine nature, with its storms and gushing substances, and I turned it into an asset. Each time I processed something I was left standing taller, more stable. I came to recognize the complete woman I could be. During this sensitive time of my life creativity was highly curative.”
Lital Sharoni
In the self-portrait drawings in the series “Self, the Wings”, Sharoni decomposes her own image and recomposes parts of herself as a distorted-perfected reincarnation of the concept of “self”. The act of decomposing and recomposing parts of her own image simulates the process of her rebirth as an adult capable of testing her own desires and needs, as she parts from her mother and the ingrained intergenerational heritage she inherited.
The decision to remove the drawn images from their context, background or surroundings allows Sharoni to observe the essence of representations of femininity, free of any outside noise. Through the drawings’ exposed quality, together with the direct glance of the figures drawn realistically in pencil, Sharoni challenges the accepted concepts of beauty and body, proving how the patriarchal heritage has molded intricate complexes about what is considered feminine. Sharoni uses her body, transforming it into a symbolic drawing surface. This is a way of marking it as a source of rehabilitation, recovery, and personal growth, as well as a signifier of criticism of the female body as controlled, criticized, restrained and violated for social and political reasons, throughout human history and until today.
[1] The contribution of British pediatrician and psychoanalyst Donald Woods Winnicott (1876 – 1971), to the field of psychoanalysis is reflected primarily in the areas of early object relations theory and the parent-infant relationship, with emphasis on the importance of the mother’s role in the stages of early development. “Holding” is a central and definitive concept in the development of the sense of self, and Winnicott uses it to describe the physical and emotional care the mother gives during the stage of “absolute dependance”. It is important to remember that Winnicott lived and worked during a time when fathers did not serve as the primary caregivers of their children, and therefore the mother appears as the sole caregiver in his work. However, his research does not explicitly signify gender and traditional roles.
[2] Transference is a concept from psychoanalytical theory coined by Sigmund Freud. Transference is an unconscious act of applying emotions about one person to another. For example, anger towards the father can be expressed and transferred as anger towards another person. Transference is the replication of significant treatment, emotions or thoughts from childhood, towards another. From S. Edelstein (2010), “Comments on ‘Transference’ – a Message from the Subconscious. Hebrew Psychology”.
[3] Judy Chicago, Jewish-American artist, was born on July 20, 1939. She is a feminist creator who examines the role of women in culture and history. In 2018, she was included among the magazine Time’s list of the “100 Most Influential People”.
[4] This quotation by artist Judy Chicago appears in countless forms and variations, and has been edited from various sources published over the years.
